לא מאושרת: הרגע שבו מישהו אחר מחליט כמה ילדים תגדלי

לפני כמה שנים שמעתי לראשונה מה קורה לגוף של אישה כשהיא מגיעה לגיל המעבר. אני לא רופאה וזה לא הולך להיות הסבר מדעי, אבל אחד הדברים שקורים בתהליך הזה, בגדול, הוא שהשחלות מפסיקות לייצר את הורמוני המין הנשיים, וזה גורם לשיבושים בכל מיני מערכות בגוף וחושף את הנשים לסיכון הרבה יותר גבוה להתקפי לב, דמנציה, בעיות בכלי דם ועוד שפע של מתנות נפלאות.
במילים אחרות, כל עוד אישה יכולה להביא ילדים, הגוף שלה מגויס לשמור עליה בחיים, אבל ברגע שהיא תסיים את תקופת הפריון - ביוש. תודה על השירות שמילאת, אין בך צורך יותר, את מוזמנת להתחיל לדעוך בזמנך הפנוי.

אני לא באה בטענות לטבע, כן? הגוף שלנו בנוי לצרכי הישרדות וילודה היא לגמרי צורך כזה, כשמסתכלים על האנושות כמכלול. אבל החיים שלנו היום הם כבר לא חיי הישרדות ואנחנו, כבני אדם, יכולים לראות אחד את השני גם כפרטים, כיצורים בעלי זכויות בסיסיות ולא רק כאמצעי יצירה של הדורות הבאים. נכון?

נכון אולי בתאוריה. בפועל, הריון הוא עדיין אחד הדברים המקודשים ביותר בחברה, והזכות של אישה להחליט - לא רק על גופה אלא על כל עתידה ועל האופן בו ייראו החיים שלה - מעניינת הרבה פחות ממה שאפשר להפיק מהרחם שלה.

תסתכלו על מה שקורה עכשיו בארה"ב בנוגע לזכות להפלות יזומות. בתחילת החודש הודלפה טיוטה מדיון בביהמ"ש העליון, לפיה רוב השופטים (ההרכב כולל 6 גברים ו-3 נשים) תומכים בביטול פסק הדין "רו נגד ווייד", מ-1973, שקבע שלאישה יש זכות להחליט על גופה והפך את ההפלות היזומות בארה"ב לחוקיות. עכשיו, 50 שנה מאוחר יותר, כתב אחד השופטים במסמך שהודלף ש"הפלה מייצגת שאלה מוסרית עמוקה" וש"יש להחזיר את סוגיית ההפלות לנציגי העם". כלומר לא נשאיר את הדילמה המוסרית המורכבת הזאת לשיקולה של האישה שהחיים שלה הולכים להשתנות בעקבותיה, אלא נאפשר לכל מדינה לעשות את ההחלטה עבורה, בהתאם לזרם הפוליטי השולט בה.

אם ההחלטה אכן תתקבל ופסק הדין יבוטל, מה שצפוי לקרות זה שלפחות 22 מדינות בארה"ב יוציאו את ההפלות מחוץ לחוק באופן מיידי. באותן מדינות (בהן טקסס ופלורידה שהן מהמדינות עם כמות התושבים הגדולה ביותר בארה"ב), אישה שתרצה לעשות הפלה תצטרך לעשות את זה בצורה בלתי חוקית או לטוס למדינה אחרת. אפשר רק לדמיין כמה נשים חסרות אמצעים יסכנו את עצמן בשיטות ביתיות שכבר חשבנו שחלפו מהעולם, לפחות מחלקיו המערביים. בינתיים, עד שההחלטה הרשמית תתקבל, מדינות ליברליות יותר כבר מתכוננות לקבל נשים ממדינות אחרות להליכי הפלה יזומה ויש גם חברות כמו אמזון, טסלה וסטארבקס שהודיעו שהן יסייעו לממן את הוצאות הנסיעה של עובדותיהן במקרים אלו. אבל המחשבה שהדמוקרטיה החזקה ביותר בעולם שוללת ממחצית מהאוכלוסייה שלה את האפשרות להחליט בעצמה החלטה כל כך חשובה ובלתי הפיכה - פשוט בלתי נתפסת.

• ואם ככה זה נראה באמריקה הגדולה, מה קורה אצלנו? אמנם אנחנו ממש לא טקסס, ואי אפשר להגיד שאנחנו חוזרים 50 שנה אחורה, אבל גם אי אפשר לומר שהרבה השתנה פה ב-50 השנים האחרונות. על פי החוק בישראל, כל אישה שמעוניינת לבצע הפלה יזומה, בין אם במסגרת בית חולים ציבורי או במרפאה כירורגית פרטית המורשית לביצוע הפלות, צריכה לעבור ועדה שתקבע עבורה אם היא יכולה לסיים את ההיריון או לא.
• יש כיום 33 ועדות בבתי חולים ברחבי הארץ ועוד 9 ועדות במרפאות כירורגיות, המוסמכות לביצוע הפלות רק עד שבוע 12 של ההיריון. בכל ועדה יושבת עובדת סוציאלית ושני רופאים/רופאות, אחד לפחות מתחום הגינקולוגיה והשני/ה יכול/ה להיות גם מתחום הפסיכיאטריה, הרפואה הפנימית או רפואת המשפחה (במרפאות הכירורגיות יושב לעיתים רק רופא אחד לצד העובדת הסוציאלית).
• מאחר וקצת קשה להבין איך זה מרגיש לעמוד מול ועדה של אנשים זרים ולתת להם לעשות עבורך החלטה כזאת. כדי להבין את המעמד קצת יותר לעומק, החלטתי לפנות לנשים שנאלצו לעבור את ה"חוויה". הראשונה שדיברתי איתה הייתה י', אחת מאותן נשים שעבורן, לכאורה, הסיטואציה אמורה להיות הליך בירוקרטי ותו לא, כיוון שהיא עונה על הסעיף השני מתוך 5 הקריטריונים היחידים שבהם הוועדות רשאיות לאשר את הפסקת ההיריון:
• 1. כשלאישה עוד לא מלאו 18 או כאשר היא בת למעלה מ-40.
• 2. כשהאישה אינה נשואה או כשההיריון אינו מבעלה.
• 3. כשההיריון נובע מיחסים אסורים על פי החוק כגון אונס או גילוי עריות.
• 4. כשיש סכנה של מום גופני/ נפשי בעובר.
• 5. כשההיריון עלול להזיק לאישה או לסכן אותה מבחינה גופנית/ נפשית.
• עבורה זה היה אמור להיות מהיר, קל ופשוט, ולמרות שהיא קיבלה בסוף את האישור, את החוויה שעברה היא מגדירה כמשפילה. "הייתי אז בת 31, גרושה פלוס ילד", היא אומרת, "נכנסתי להריון ממי שהיום הוא בעלי השני, אבל אז היינו עדיין בתחילת הקשר ועוד לא היה ברור לאן זה הולך. בנוסף לזה, ההיריון הראשון שלי היה מאוד קשה וגם ההיריון הזה התחיל מאוד קשה, ולהכל הצטרפה תקופת משבר מאוד לא פשוטה שעברה על הבן שלי, אז ידעתי שאני לא מסוגלת עכשיו להביא ילד נוסף, שזה יפיל אותי למקום לא טוב".
• מה קרה בוועדה עצמה?
• "ישבו שם ארבעה אנשים, שלושה רופאים ועובדת סוציאלית. הרופאים ניסו להגיד לי שכל הריון הוא שונה ושאי אפשר לדעת איך זה יהיה הפעם, למרות שהייתי כבר כמעט בשבוע תשיעי וסבלתי כמעט מכל מה שהיה לי בהריון הראשון. מהצד השני, העובדת הסוציאלית ניסתה לשכנע אותי שזאת לא סיבה מספקת ושהבן שלי יתרגל לזה שיהיה לו אח או אחות. לא הייתה להם אפשרות לסרב, כי אני עומדת בתנאים, ועדיין הם נכנסו לי לתוך החיים, להחלטות שאני לוקחת, כשאין להם שום דרך לדעת איך אני חיה ולייעץ לי עצות כאלה. זה הרגיש מאוד לא נעים, מאוד לא מקבל".

נשמע גם מאוד מגמתי, ממש מנסים לשכנע אותך לשנות את ההחלטה.
"כן. וגם מעבירים ביקורת על האימהות שלי, אומרים לי שהילד האחד הוא לא סיבה מספיק טובה "לבטל" את הילד השני. עכשיו, גם ככה הגעתי עם דעה חלוקה. אני לא הלכתי בלב שלם לחלוטין, זה משהו שנוגד את האמונה שלי ואת הגישה שלי, אבל זאת ההחלטה שעשיתי. אז להגיע כשאת גם ככה מעורערת ולשמוע עד כמה את לא בסדר גם מהם, זה ממש קשה. אני לא חושבת שהם מבינים עד כמה ההחלטה היא קשה. אם אני מגיעה לכאן זה כבר אחרי שהתבשלתי עם זה ואני מבינה את ההשלכות, אל תקשו על זה עוד יותר. אני לא חושבת שיש מישהי שעושה את זה בקלות".

בנוסף לניסיונות השכנוע, י' מספרת שעברה תחקור משפיל בנוגע לחייה הפרטיים ולקשר שלה עם בן הזוג החדש. "העובדת הסוציאלית ניסתה להבין אם אני נתמכת בו, איפה אני חיה ובאיזו צורה, אם הוא רוצה את הילד או לא רוצה אותו".

למה זה הרגיש לך משפיל?
"כי זה לא עניינם. זה לא נוגע להם בשום צורה. ואם יש לי ארבעה בני זוג ואני לא יודעת ממי מהם הילד? לא הרגשתי בנוח שאני בכלל צריכה להיכנס לפרטים האלה. זה לא תפקידם. זה לא קשור בשום צורה למה שקורה כרגע בתוך הרחם שלי, שעליו הם אמורים להחליט".

כמו י' יש עוד נשים רבות שמספרות על תחקורים לא נעימים, מסעות שכנועים והתנהלות כללית חסרת טאקט, אמפטיה או מינימום רגישות שהיינו מצפות לקבל בסיטואציה כזאת. וזה עוד במקרים שבהם הן עונות על התנאים לקבלת אישור מהוועדה. מה קורה לאישה שלא עומדת בהם? אישה נשואה, בשנות העשרים או השלושים לחייה, שפשוט לא רוצה את ההיריון?

הנתונים של משרד הבריאות מספרים על רוב מוחלט של נשים שמקבלות אישור. ב-2020, למשל, מתוך 17,548 פניות, רק 197 לא אושרו. אלו "רק" 197 נשים שלא רצו להביא ילד לעולם, וגילו שהרצון שלהן לא רלוונטי. וזה רק בשנה אחת. שנה קודם לכן, אלה היו 182 נשים. אחת מהן היא נ', שהייתה אז אמא לילדה אחת, ונכנסה להריון שני.

"זה היה הריון מתוכנן, אבל אז גילינו שיש לנו תאומים. היינו בשוק. תמיד כשחשבתי על המשפחה שלנו שנתיים שלוש קדימה, דמיינתי אותנו נוסעים באוטו ואותי מסתכלת על המושב האחורי, ורואה שני ילדים וכלבה. זהו. לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים רק שני ילדים, שזה לגמרי מספיק לנו וטוב לנו. התייעצנו עם רופא פרטי מדהים והחלטנו לעשות דילול עוברים. בהמלצתו, חיכינו עד שבוע 13, המועד הכי מאוחר שאפשר לעבור את הפרוצדורה, כדי לאפשר לו לקבוע את אופן הדילול על סמך שיקולים רפואיים שעשויים להתבהר בזמן הזה. זה גם נתן לנו עוד זמן לחשוב על זה ולהבין שאנחנו שלמים עם ההחלטה".

נ' ובעלה קבעו תור לוועדה באחד מבתי החולים. כשהגיע תורם, העובדת הסוציאלית עברה איתם על כל הטפסים הרפואיים, ושאלה את נ' מה הסיבה שבגללה היא רוצה לעבור דילול עוברים. נ' ענתה: תכנון משפחה. משהו שהיינו מצפים שתהיה לאישה לגיטימציה להחליט לגביו, לא? אבל לדברי העובדת הסוציאלית, תכנון משפחה זו לא סיבה מספיק טובה. למה? כי אין אפשרות כזאת בטופס.

"היא הראתה לי את הרובריקות שהיא אמורה לסמן כדי שאני אראה שאין אופציה כזאת, ואני פשוט הסתכלתי עליה בשוק ופרצתי בבכי. היא אמרה לי: "באופן אישי אני מבינה אותך, אבל זה לא עובד ככה", וכשהתחלתי לבכות עוד יותר היא אמרה: "טוב, תראי, זה תאומים, זה לא שלישייה". ואז היא לקחה את כל הפרטים שלנו לוועדה וכעבור כמה דקות חזרה ואמרה לנו שהיא מצטערת, אבל הם לא מאשרים".

כלומר לוועדה עצמה את אפילו לא נכנסת?
"לא. מבחינתה גם לא היה טעם. תכנון משפחה זו לא סיבה ומבחינה רפואית הכל בסדר. היא אמרה לי מראש שלא יאשרו את זה. התחלתי לרעוד בכל הגוף, אמרתי לה: "אני לא מבינה, אתם לא מאשרים? זה אומר שאני צריכה ללדת שניים?" והיא אומרת לי: "כן". אבל אני לא רוצה שלושה ילדים, למה שאתם תחליטו כמה יהיו לי? והבעיה הכי גדולה היא שהפרוצדורה תוכננה לאותו ערב. הערב זה צריך לקרות, אין לנו אופציה אחרת".

עד אותו רגע לא העלית בדעתך אפשרות שיגידו לך לא?
"לא. שאלנו גם את הרופא שלי אם יש משהו שאנחנו אולי צריכים להגיד, כי זה הרי ידוע שיש נשים שבאות לוועדה ומשקרות כדי שיסכימו להן. אבל הוא אמר שלא. שהריון עם תאומים הוא בהגדרה הריון בסיכון, גם אם אין שום דרמה רפואית, ושאין סיבה שלא יאשרו לנו. מעבר לזה, במקרה שלי לא יכולתי לשקר שבגדתי בבעלי, כמו שחלק מהנשים אומרות, כי הרי רציתי לעשות דילול, לא הפלה. אז מה אני אגיד? שבגדתי בבעלי אבל אני רוצה לשמור אחד למזכרת? ובלי קשר אני חושבת שזה מזעזע לשקר בוועדה. למה שנצטרך מלכתחילה לשקר כדי לקבל רשות על הגוף שלנו? זה לא פשוט לעמוד שם ולשקר כשחוקרים אותך מכל הכיוונים. זה לא בקטנה. גם אם מאשרים לך מיד, גם אם את מקבלת את מה שאת רוצה. המעמד הזה פשוט לא צריך לקרות, בעיניי. בטח אם את אישה בוגרת ובריאה בנפשך".

כש-נ' חוזרת אל הרגע של הסירוב היא מתארת סוג של חוויה חוץ גופית, כזאת שבה היא מביטה על עצמה מלמעלה, רואה את הכל קורה בהילוך איטי ומרגישה שזהו, החיים שלה נגמרו. מכאן ואילך שום דבר לא יהיה אותו דבר. באותו הרגע היא ובעלה מחליטים להילחם על החיים שלהם ולהרים טלפונים לכל בית חולים אפשרי על מנת להיכנס לוועדה נוספת עוד באותו יום, כיוון שלפי החוק, אם מתקבל סירוב מהוועדה, ניתן לפנות לוועדה אחרת.

"בסוף הצלחנו לקבל תור לוועדה במקום אחר, ואני רואה את הנשים שלפניי בתור יוצאות עם איזו ארשת רווחה על הפנים, כי הן קיבלו מה שרצו, ואני מתפללת לאלוהים שגם אני אקבל את מה שאני רוצה. חיכינו איזה שעתיים, היינו אחרונים בתור, ואני רועדת, אני לא יכולה לעמוד, בעלי סוחב אותי. העובדת הסוציאלית שאלה אותנו מה הסיבה, ואנחנו כבר זנחנו את הסיבה של תכנון משפחה כי הבנו שזה לא עובד, אז אמרנו לה שבגלל שזה הריון בסיכון זה מאוד מלחיץ אותנו. היא התחילה להגיד שאין סיבה, כי הכל נראה בסדר מבחינה בריאותית ואני מיד התחלתי לבכות שוב. אמרתי לה: "בבקשה, תעזרי לי". אז היא אמרה: "אחנו כמובן מנסות לעזור לכל אישה, אבל תשמעי, את לוקחת כאן חיים של ילד, אני צריכה סיבה טובה".

לאורך כל השיחה שלנו, כש-נ' משחזרת את אותו היום, היא מפסיקה מדי פעם כשהדמעות שמציפות אותה. ברגע הזה היא כבר לא מצליחה לעצור אותן. "אמרתי לה: "אבל למה את אומרת את זה? אני בשבוע 13, לא בחודש תשיעי, זה לא ילד". ואז ירדתי על הברכיים, על השטיח, ואמרתי לה: "תסתכלי עליי, אני מתחננת שתעזרי לי", ובעלי התחיל לצעוק: "תראו מה אתם עושים לאשתי!" היא אמרה שהיא תעשה מה שהיא יכולה ויצאה, ואני אמרתי לבעלי שאם גם כאן מסרבים לנו אני אעמוד במסדרון ואצעק שאני הולכת להתאבד. חיכינו עוד... אני לא יודעת כמה זמן, ואז הגיע תורנו. בעלי החזיק אותי ואני כל הזמן עם הראש ברצפה, לא מסוגלת להסתכל עליהם. הם שאלו אותי אם אני בסדר, אמרתי שלא. היו עוד כמה קולות עמומים והדבר הבא שאני זוכרת זה שהם אומרים: אנחנו מאשרים לך, אבל רק בגלל שאנחנו מאמינים שיש לך זכות על הגוף שלך".

מה הרגשת באותו רגע?
"הדבר הראשון שעלה לי בראש זה: וואו, אני צריכה להגיד להם תודה ולנשק להם את הרגליים, הם מצילים לי את החיים. מצד שני, אם אתם מאמינים שיש לי זכות על הגוף שלי אז למה להעביר אותי עשרה מדורי גהינום?"

הייתה לך מאז איזושהי חרטה?
"חד משמעית לא. נסענו באוטו לפני כמה זמן וכשעמדנו ברמזור הסתכלתי למושב האחורי וראיתי שני ילדים וכלבה, בדיוק מה שדמיינתי ורציתי. אז אני ממש לא מתחרטת. זה היה מאוד נכון לי ולנו. אבל אין ספק שלהיות במעמד הזה זה נורא. זה לא צריך להיות ככה. ברור לי שיש גם עובדות סוציאליות מדהימות, אני בת לעובדת סוציאלית וזה מקצוע מדהים עם שליחות. אבל וואו, צריך לשנות שם משהו".

לשאלה מה צריך ובעיקר מה אפשר לשנות בוועדות להפסקת הריון אין תשובה פשוטה, אך ברור שהשינוי צריך להיעשות ברמת החקיקה. עד שזה יקרה, החוויה היא סוג של "רולטה רוסית" - תלוי על מי את נופלת. יש נשים שזכו לקבל מחברי הוועדה יחס תומך, רגיש ומכיל, אך זה כמובן לא מבטל את הסיפורים הקשים ואת העובדה הבסיסית שההחלטה, בסופו של דבר, לא בידייך.

"לא ברור לי למה שעובדת סוציאלית לא תלך מלכתחילה לקראת מטופלת שרוצה להפסיק הריון. אני גם לא מבינה את הוועדות שנכנסות להן לחיים", אומרת ת', עובדת סוציאלית שלפני מספר שנים עבדה במשך זמן קצר בוועדה להפסקת הריון במרפאה פרטית. "מצד שני, בסוף הכל זה בירוקרטיה. את צריכה לכתוב מה שמופיע בטופס. אז אישה יכולה לשקר שהיא בגדה בבעלה, אבל אז הבעל יכול להשתמש בזה בעתיד במקרה של גירושין. היא יכולה להגיד שהיא חוששת שזה יפגע לה במצב הנפשי, והעובדת הסוציאלית יכולה לסמן את זה ולכתוב כמה משפטים. אם היא תחליט שזה עובר זה עובר. יש כל מיני דרכים לשחק עם זה, כולל רופאים שינחו את האישה לקחת תרופות שאסור לקחת בהריון ויאשרו על סעיף של סכנה לעובר".

סירבתם פעם לתת אישור למישהי?
"בתקופה הקצרה שאני עבדתי בוועדה אף פעם לא אמרנו "אנחנו מסרבים". כן היו מצבים של נשים שהיה ברור שהן לא שלמות עם זה, אז שלחנו אותן לחשוב, וחלקן באמת לא חזרו. היו גם מקרים שהסברנו שאנחנו לא יכולים לכתוב כרגע שום דבר כי הרי אי אפשר לכתוב תירוץ, זו חייבת להיות אחת מהאופציות המאושרות על פי החוק. אז אנחנו אומרים לך את כל האופציות ואת צריכה ללכת, לחשוב מה את מוכנה שיהיה כתוב ואז לחזור. אין לנו ברירה אחרת".

מבחינתך, החלטה כזאת אמורה מלכתחילה להיות נתונה בידי ועדה?
"עד שבוע 12 לא. אני מסכימה שבשבוע 20 אם מישהי רוצה לעשות הפלה זה יותר מורכב. עם זה יש לי יותר קווץ' בבטן. אבל עד שבוע 12 צריך לתת לכל אישה לבחור עבור עצמה".

זווית נוספת על הנושא מביאה ד', אחות מוסמכת בפנסיה שעבדה גם כמורה לסיעוד, לקחה חלק בהנהלת הסיעוד ובפיקוח על תחום המיילדות והגינקולוגיה באחד מבתי החולים בארץ. כחלק מתפקידה, יצא לה ללוות נשים לוועדה במספר מקרים שונים ולדעתה, הועדה היא שלב חיוני בדרך להפסקת הריון:

"הפסקת הריון היא סוגייה מאוד מורכבת שיש לה השלכות מאוד משמעותיות על בריאות האישה בטווח הארוך, כמו סיכון מוגבר לאי פריון וסכנות נוספות. הרופאים בוועדה נמצאים שם כי הם מבינים את ההשלכות האלה. בנוסף, מגיעות לוועדות האלה המון צעירות שלרובן הגדול אין שום מושג, הן רק רוצות להיפטר מזה. אז אני לא אומרת שצריך ועדה כדי לאלץ אותן ללדת, אבל צריך אותה כדי לספק להן איזושהי הדרכה".

מה היית משנה בהן?
"אולי שאחות תלווה את המטופלת, כי אחד הדברים שאחיות לומדות הוא איך להבין את המטופל, לתדרך אותו, להפוך לשופר שלו כשהוא במצוקה ולשמור על הזכויות שלו. ואולי גם צריך לפקח על הוועדות יותר, לזהות איפה יש בעיה. אם למשל יש ועדה שדוחה הרבה מקרים ומסרבת, אז צריך להיכנס לעובי הקורה ולראות במה מדובר, מי בעלי התפקידים שם. כי הכל תלוי בהרכב הוועדה. וכמובן לתת להן יחס אמפטי, הבנה, לדעת להכיל אותן. מהניסיון שלי, תמיד מאוד ניסו לעזור, לראות איפה הקושי, לבוא לקראת. אבל זה צריך להיות במודעות של כל בעלי המקצוע שיש להם נגיעה לעניין".

שר הבריאות, ניצן הורוביץ, ידוע כמי שתומך בזכותה של אישה על גופה. בעבר פורסם כי בכוונתו להוביל רפורמה כללית על מנת להקל על הפרוצדורה, ואף לתמוך בביצוע הפסקות הריון עד השבוע ה-12 ללא ועדה. לצערי, למרות מספר פניות בהן ביקשנו לשמוע היכן הדברים עומדים כיום, לא קיבלנו את תגובתו של השר, ואולי זה מסכם את הבעיה כולה.

בחודשים האחרונים מופצת עצומה הקוראת לביטול הועדות להפסקת הריון ופונה לשר הורוביץ בבקשה לתיקון החוק. לדעתי האישית, כמות החתימות צריכה להיות הרבה יותר גדולה מכפי שהיא היום, והרבה יותר גדולה מהיעד הסופי שהוצב. לחתימה על העצומה לחצו כאן.