דור (דור? איך קוראים ללחוץ?) ותומר שוחררו לדרכם, מריאנה וסרגיי ינסו להמשיך את הזוגיות שלהם בחוץ, ובמפתיע, גם שני ודוד. אם מערכות היחסים האלה יצליחו לעבור את מבחן המציאות אין לי מושג, אבל בפרק הזה הבנתי שזה לא באמת חשוב, כי ממילא העיקר בתוכנית הזאת הוא לא הגברים שהולכים ובאים, אלא משהו אחר לגמרי.
נדמה שגם הבנות יודעות את זה בתוך תוכן, כי פרק ההחלטה האחרון היה מלווה בהרבה מאד מלל שלא התייחס כל כך לזוגיות, למרות שזה מה שבאו למצוא, כביכול: "למרות שלא מצאתי זוגיות/ אחרי שמצאתי זוגיות, אני מבינה כמה זה לא היה העניין - באתי לכאן בעצם כדי להתחבר לעצמי/ללמוד להיות בזוגיות עם עצמי/ לסלוח לעצמי/לפתוח את הלב. עברתי מסע מטורף/פסיכי/אמאלה, יומיים זה כמו חודשיים, וחודש זה כמו חמש שנים. לא משנה מה יצא מזה בסוף, זה הדבר הכי טוב/חשוב/חכם שעשיתי בשביל עצמי.
מריאנה אמרה את זה, שני אמרה את זה, אל אמרה את זה במבטא צרפתי, ודנה אמרה את זה ממש ממש לאט - אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, היו רוצות להישאר עוד בתוך הקוקון הזה, ואני מבינה למה.
עוד בוואלה!
מה זאת בכלל אהבה, ולמה כולם מחפשים אחריה כל חייהם? כי כל רצוננו הוא לשחזר את תחושת המוגנות הראשונה שהרגשנו בחיינו, זאת שעטפה אותנו בימינו הראשונים בעולם הזה - כולנו מחפשים את הדרך חזרה לתחושה החמקמקה הזאת של אהבה בלתי מותנית בדבר, מגוננת, ומוחלטת.
הרי ההורים שלנו, גם אם היו מאד גרועים במשימת ההורות, מתוכנתים, לפחות בשבועות הראשונים אחרי הלידה, לאהוב אותנו ללא גבול, כגרסאות הטהורות ופוטנציאלית המתוקנות, שלהם עצמם. בשלב מסוים זה נגמר - הם מפסיקים לאהוב אותנו כמו בהתחלה, וזה שברון לב שאנחנו מקדישים את כל חיינו כדי לאחות אותו.
ההבדל בין אלה שקל להם למצוא זוגיות, לבין אלה שקשה להם, הוא שהראשונים עברו תהליך התפתחותי סביר שכולל התפכחות עדינה והדרגתית מהאירוע הזה, וגדלים עם ציפיות ריאליות יחסית מאהבה ועם היכרות שלה על גווניה הפחות טוטאליים והשלמה עימם. אלה הם האנשים שמסוגלים לחיות על אש קטנה לאורך זמן. האהבות הרומנטיות שלהם לא מגיעות לגבהי הארה מטורפים בהכרח, אבל גם לא שורפות להם את כל הפיוזים במוח, מצד שני, ומערכות היחסים שלהם ניתנות לתחזוקה שוטפת.
האחרונים, לעומת זאת, הם האנשים האלה - אולי אתם - שחוו את הנטישה הזאת בצורה טראומטית, לא הצליחו להחלים משברון הלב הראשון הזה, ולכן את כל חייהם הבוגרים הם מבלים בניסיון עקר לשחזר את התחושה של האהבה המוחלטת שהיתה שם לפני כן, ונעלמה בבת אחת, והם נזרקו לעולם הגדול והמפחיד, עירומים, בודדים, וטרם זמנם.
בעונה הזאת, בדיוק כמו בראשונה, פריצת הדרך המשמעותית ביותר אצל המשתתפות הייתה קשורה דווקא לבית עצמו ולמערכות היחסים שנרקמו בין הבנות, בבועה הבטוחה שהן שוהות בה שבועות, ללא קשר עם העולם החיצון המאיים. חודש שלם הן רק אחת עם השנייה, בתוך רחם מלאכותי ועם צוות של מטפלים שדואגים לכל צורך שלהן, החל מהפיזי הבסיסי וכלה בנפשי המורכב ביותר. הניתוק הזה מהכל מייצר משבר זהות עדין בתנאים סטריליים ומוגנים - קצת כמו סדנת איוואסקה עם מדריך שיודע את העבודה - מפחיד, לפעמים ממש רע, אבל כל הזמן את יודעת שלא משנה מה את מרגישה, את מצויה במקום בטוח.
ההרגשה הזאת היא ההרגשה שכל מבוגר שגדל במשפחה תומכת מכיר - מאפשרת ללקיחת הסיכונים "בחוץ" להיות נסבלת, כי בירכתי המוח הוא יודע שאם חלילה יצטרך, יש לו על מה ועל מי ליפול, ומישהו שיעשה לו כביסה בשבת. הבית הזה הוא תא משפחתי חלופי עבור המשתתפות - מקום שבו יש קבלה, הזנה, ומבוגרים אחראיים שידאגו לך אם יקרה משהו - הכי קרוב לתחושת הביטחון שכל כך חסרה אצל רובינו, ומנסים לשחזר אותה (שלא בצדק) במערכות יחסים רומנטיות, שכמובן נכשלות מכובד הציפיות.
למרות, או אפילו במיוחד במשברים שחוו הבנות, הרחם של אהבה חדשה סיפקה להם משהו חשוב לאין ערוך מזוגיות, וזה את ההזדמנות לחזור לתנוחת עובר, ולהרגיש מוגנות ומוכלות - על ידי הבית, על ידי הפסיכולוגים, ואחת על ידי השנייה, משהו שלאנשים מבוגרים שחיים את חייהם אין כמעט הזדמנות להרגיש לאורך זמן. זו חוויה מרפאת שיכולה להועיל לכל אחד, אהבה חדשה היא בעצם לא תהליך של מציאת זוגיות, אלא פירמוט של מערכת ההפעלה שאחראית על האוטומציה של ההגנות, אהבה חדשה היא מעין בית הבראה ללב השבור, תהליך מאפס חוויות שמחזיר אותו חזרה להגדרות יצרן.
זו הסיבה שקשה להן ללכת, וזו בעיקר הסיבה שגם אם שום דבר לא יוצא מהמפגשים האלה, שמתנהלים במכפלות של שלושה ימים, הם לא באמת חשובים בפני עצמם, אלא משמשים כקיר לזרוק עליו כדור, או יותר נכון את שק הרגשות הלא פתורים של הבנות. החזרתיות הכמעט מדיטטיבית של פגישה - הורדת מגננות - התמסרות, ופרידה, מוציאה לבסוף את העוקץ מהפחד העמוק של כל אחת להידחות, ועוזרת להן להשתחרר מהדפוסים האוטומטיים שהושמשו כדי להגן עליהן מפגיעה.
אחרי שזה כואב, אבל יש מי שמכיל איתך את הכאב הזה, הנחיתה של אחרי הפרידות (אפילו הקשות שביניהן כמו שני ומיכאל) הרבה פחות טראומטית מכל פרידה שנחווית בחיים האמיתיים, בהם חייבים להמשיך לקום בבוקר, לתפקד, לעבוד, ולחייך ללקוחות ואז לחזור לבית ריק ולהתמודד עם הקושי, בלי חברות שעוטפות אותן מכל עבר ומטפלים למקרה של משבר, ועם הטלפון שמצרצר אמנם כל הזמן, אבל לרוב בלי המסר המנחם בצד השני. לכן ברור שהן לא רוצות שזה ייגמר.
היציאה החוצה היא רגע האמת, המבחן האמיתי שיוכיח מה באמת נלמד בתהליך הזה, ואם פריצת הדרך היא אמיתית, או מה שאני קוראת לו "אפקט הפסטיבל" - התעלות נפש שמתרחשת אצל שוכני פסטיבלים למיניהם, תחושה עילאית שנושאת בחובה המון תקווה שמחזיקה מעמד יומיים בחיים האמיתיים. אם העבודה באמת נעשתה, כנראה שכולן יהיו בזוגיות טובה בזמן הקרוב - אם לא עם הגבר שיצאה איתו מהבית, עם אחד אחר, מתאים יותר. אם זה "אפקט הפסטיבל", תהיה נפילה, אבל לפחות עכשיו הן יודעות שזה אכן אפשרי - התחושה שאת בטוחה ונאהבת היא בהישג יד - ולא בהכרח צריך זוגיות כדי להרגיש אותה.