לפני ימים מספר נתקלתי בסיפור על הקאמבק של איגי וקסמן, עושה, רוצה לעשות, לא חשוב - הפואנטה היא שנמאס לה להיות אמא חרדתית ולשבת בבית, והיא מרגישה שבא לה לחזור לעין הציבור בתור אלה-לי הגותית. בראיונות היח"צ שעשתה סיפרה וקסמן על תגובות שקיבלה מסביבתה הקרובה, שחלקם תהו בעדינות ישראלית אופיינית למה היא צריכה את זה, כי הרי היא "בת 50", ולכן כל שנותר לה לעשות הוא להתכרבל בתוך חור מלבני באדמה ולחכות בהכנעה למוות.
וקסמן מספרת שבכתה יומיים, ואני לגמרי מבינה אותה. יש משהו כל כך מעליב בגישה שמצמצת אותך לפרמטר אחד שרירותי שאין לך שליטה עליו, והוא השנים שעברו מאז שנולדת - ועוד יותר נורא הוא סט החוקים החדש שמודבק לך עם כל רגע שעובר, כשכמובן כל שנה מותר לך פחות מהקודמת, מוקצב לך פחות מקום בעולם, ויש פחות ופחות תפקידים שאת יכולה למלא - לא בהכרח פיזית - בעיקר בראשם של האנשים שמסביב.
לא זכור לי שמישהו אי פעם שאל את אביב גפן למה הוא ממשיך להופיע עם מסקרה ואייליינר בגיל 49, למשל. לא, בעיקר תרועות על כשרונו המתפתח הוא מקבל, ומשקלו הסגולי בעולם המוזיקה רק ממשיך לעלות ככל שהוא מתבגר.
מישהו בא בטענות לפול מקרטני שהטריח את כל העולם במסיבת גיל השמונים שלו? לא. לא עניין אף אחד אם הוא מתקשה לעמוד, עניין אותם לבוא לשמוע אותו מבצע את המוזיקה שלו ולחוות רגע נוסטלגי. באיזה קטע איגי וקסמן לא יכולה לעשות קאמבק בדיוק כמו שצביקה פיק עשה בערך כל עשור מאז שהגיע לגיל 45, כמו שעשו שב"ק ס' שגם הם כבר לא פרגיות, ומדוע לא מגיעה לה ראיון שמכבד אותה כמו למשל הדג נחש? אתם יודעים, ראיון נורמלי, כזה שמדבר על מוזיקה, על יצירה - קצת יחס בלתי אמצעי מהתקשורת ומהקהל, עם איזו הבעת סקרנות לגבי טיבה של המוזיקה החדשה שלה?
כי היא אישה. אין שום סיבה אחרת. היא אישה בת 50, וכידוע, לנשים אסור לעבור את גיל 37. כאילו, מותר, אבל שיסתתרו מאחורי סיר גדול שמעלה אדים, ולא ירעישו.
זוכרים את אירוע השיער האפור של שרה ג'סיקה פרקר בקיץ שעבר? המסקנות דומות. אמל"ק: פרקר צולמה יושבת לאכול עם חבר בגילה - ועל כך ספגה חודשים רבים המוני תגובות - כולם על המראה החיצוני שלה, על שיערה המאפיר, ועל ה"אומץ" שלה להסתובב ככה, כלומר האומץ לא להסתיר את העובדה שהיא מתבגרת, כאילו היא אמורה להתבייש בזה, כאילו כל השאר חסינים לפגעי הזמן ולא מתבגרים או ייתבגרו.
"אני פשוט לא מבינה למה אני אמורה להשקיע כל כך הרבה זמן במחשבה על זה" אמרה פרקר למגזין 'אלור' בראיון שערכה לאחרונה, "זה הפך לחודשים על גבי חודשים של שיחה על כמה אני גיבורה שאני מסתובבת עם שיער אפור", והוסיפה: "לאנדי (כהן, מנחה טלויזיה בן 54) יש ראש מלא של שיער אפור ויפה. אבל אף אחד לא הזכיר אותו, והוא ישב ממש לידי".
כהן ניסה להגן על חברתו, שחטפה עלבונות על ימין ועל שמאל: "כל הכתבות היו 'שרה ג'סיקה פרקר, הופכת לאפורה' ו'היא נראית זקנה'. זה היה טירוף", הוא אמר במהלך ראיון משל עצמו, אבל עבור פרקר זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה - גם בסדרה "פשוט ככה" היא קיבלה משוב דומה, במיוחד בהקשר לפרק בו הדמות שלה הולכת למנתח פלסטי ויוצאת משם בלי להזריק שום דבר, כאילו זה הדבר הלא טבעי, ולא העובדה שנשים מבזבזות באובססיביות עשרות אלפי שקלים בשנה כדי לעצור את הזמן.
כולנו מתבגרים, אבל כאישה, להזדקן זה גזר דין מוות שהופך אותך ללא רלוונטית בכל תחום שאינו הורות וסבתאות, בעוד להתבגר כגבר זה תהליך אולי מפחיד גם עבורם, אבל תהליך שהחברה מחבקת. עבור גבר שמתבגר, אלא אם כן המקצוע שלו קשור ישירות למראה החיצוני שלו, ההתבגרות לא עד כדי כך משפיעה על ערכו הסגולי בשוק ועל מקומו בעולם. הוא יכול להמשיך להיות מצליח, לעבוד, לשיר, להופיע בטלויזיה ולעשות כל דבר שאפשרי לו פיזית. אפילו להיחשב גבר סקסי ונחשק, ובן זוג ראוי.
נשים לעומת זאת, מאבדות כמעט את הכל, כי המראה החיצוני שלהם תמיד היווה שמונים אחוז מהדרישות הבסיסיות של העולם מהן - למה? כי בניגוד לגבר, אישה, לא משנה באיזה מקצוע, וגם אם היא מובטלת, מבלה את זמנה בפחים, וישנה בתעלה, צריכה להיות צעירה ויפה. היא יכולה להיות מטומטמת, רעה, כלבתית, ודורסנית, זה בסדר. הכל נסלח לה אם היא צעירה ויפה, או לפחות מתוחזקת ממש ממש טוב (בוטוקס, שיער צבוע, ותפריט שעיקרו חסה), וזה אם העזה לחצות את גיל 40 ולהמשיך להסתובב ברחובות.
תסתכלו למשל על מגישות החדשות, החל מיונית לוי, המשך בתמר איש שלום וכלה כמעט בכל מגישה שמקבלת זמן מסך רציני בפריים טיים - כולן יפות, כולן רזות ומתוקתקות - כאלה שבכיף כל חברה מסחרית היתה לוקחת להיות פרזנטוריות. ממש מעטות מהן נראות קצת פחות טוב או עברו גיל מסוים, גם אם כן - הן מקבלות פחות זמן אויר, או גולשות לאיטן לתוכניות צדדיות בשעות הערב המוקדמות או המאוחרות מאד, עד שיפרשו לפנסיה מרצונן, בעוד שכבת המייק-אפ שעל פניהן רק הולכת ומתעבה.
גברים, מצד שני, נבחרים בעיקר לפי פרמטרים מקצועיים, וממש לא חייבים להיות "חתיכים" או "יפים". הם צריכים להפגין רהיטות, ידענות, מקצועיות (ואפילו זה לא תמיד), ולא כולם צריכים להיראות כמו דני קושמרו, שהוא אגב, בן 54. יש המון גברים בטלויזיה שנראים רגיל - כמו אור הלר, רביב דרוקר וספי עובדיה.
אבל אישה, לא משנה מאיזה תחום היא, גם אם היא מסעדנית, לצורך העניין, צריכה בנוסף לכישוריה גם להיראות יפה וצעירה - אחרת היא תפגוש תקרת זכוכית נמוכה למדי מאד מהר. אולי היא תמשיך להיות שפית, אבל ההצלחה שלה תיעצר מתישהו ותגיע לפלאטו. כל עוד היא כוסית, לעומת זאת - השמיים הם הגבול. וזה בניגוד גמור לשפים המובילים בארץ, שרובם פחות או יותר נראים כמו החביות מעלי באבא ו-40 השודדים.
חייבים כבר לנתק את הקשר בין המראה חיצוני של נשים לבין הצלחתן בחיים בכל תחום שאינו דוגמנות, ואולי לאט לאט יתנתק גם הקשר בין גילן של נשים לבין תפיסת רמת הנחשקות שלהם בעיני העולם. כשמדברים על גברים, סקס אפיל הוא לא סך הקמטים והשיער הלבן שלהם, נכון? יש גברים שנראים מעולה בעינינו גם בגילאים מבוגרים.
גברים יכולים להיחשב סקסיים בכל גיל - המבט של החברה על גבר מתבגר הוא הרבה יותר הוליסטי, וכולל פרמטרים נוספים מלבד מראה - הצלחה, כסף, מעמד, אינטליגנציה, הומור ועוד - סך כל אלה מהווים בסופו של דבר את "ציון" הסקסיות של הגבר שמדובר בו. למה אי אפשר להסתכל באותה צורה גם על נשים? לא ייתכן שמראה חיצוני יהיה הפרמטר העיקרי, אם לא היחיד, שדרכו אנחנו נשפטות.
אף אחד לא מסתכל על בראד פיט, או מתיו מקונוהי, שכולם יודעים שעברו את ה-50, בודק את גוון האפור בשיערם וסופר להם חריצים בפנים כמו שעושים לכל אישה שעוברת את הארבעים ומעיזה להופיע בטלויזיה. להיפך - אם כבר השיער האפור משווה להם נופך אבהי-סקסי-משרה ביטחון, מוסיף להם חן - לא גורע מהם.
סליחה, אבל גם לנו מגיע. כי ככה בדיוק מחלישים מגזר שלם - מעלים לו עוד ועוד את תנאי הסף למכונה "הצלחה בחיים", עד שהוא מתייאש ומוותר. לא לא - אל תזיינו לי במוח על גיל הפוריות. ג'ורג' קלוני לא בגיל הפוריות כבר שני עשורים ועדיין נבחר לגבר הסקסי של מגזין כלשהו כל שנה בזמן שבואו, מוות בעריסה כבר לא יהיה פה. ואל תדאגו לאיגי וקסמן. אין שום קשר בין גילה לבין היכולת שלה לחזור לשיר, ואל חשש - גל חום של גיל הבלות לא יסחוף ויפיל אותה מהבמה באמצע הופעה. תהיו רגועים.