השנה: 2003. בפרק של "סקס והעיר הגדולה" מירנדה מספרת לשרלוט, קארי וברגר, החבר החדש של קארי, על הדייט שהיה לה אתמול: הם התנשקו בכניסה לבניין, היא הזמינה אותו לעלות אבל הוא לא יכל כי יש לו פגישה מוקדמת בבוקר. הם התנשקו שוב והוא אמר שיתקשר.
"שתי נשיקות, נשמע מאוד מבטיח", אומרת לה קארי. "כן? למרות שהוא לא רצה להיכנס?" שואלת מירנדה בחוסר ביטחון. "בטח, זה אומר שהוא מחבב אותך אבל רוצה לקחת את זה לאט", מרגיעה אותה שרלוט. אבל מירנדה מחליטה לשמוע את דעתו של ברגר, שאומר לה, חד וחלק: He's just not that into you.
השנה: 2009. בסרט "He's just not that into you", שמבוסס על ספר שנכתב בהשראת הסצנה לעיל, ג'יג'י מספקת את כל התירוצים בעולם למה הדייט שלה מלפני שבוע עוד לא דיבר איתה - אולי הוא התקשר והיא לא קיבלה את ההודעה, אולי הוא איבד את המספר שלה, נמצא מחוץ לעיר או שסבתא שלו מתה. "או שאולי הוא לא התקשר כי הוא פשוט לא מעוניין לראות אותך שוב", אומר לה אלכס, הידיד שלה.
השנה: 2022. כמעט שני עשורים עברו מאז ששודרה הסצנה ההיא בפרק של סקס והעיר, 13 שנים מאז שיצא הסרט, ובכל זאת, כאילו איש מעולם לא אמר לנשות העולם: "אתן מעוותות את המציאות, תפסיקו עם זה כבר!" מגיע פרק של חתונמי שנראה כמו שחזור מדויק של הסצנות הנ"ל! האם המין הנשי לא למד שום דבר?!
יושבת מעיין עם רעות, בת דודתה, ומספרת לה שהיא יודעת שלבן יש רגשות, אבל הרבה יותר קשה לו להודות בקיומם. בת הדודה מיד מנפיקה הסבר: "כי זה מפחיד אותו", ומעיין ממהרת להסכים. היא ממשיכה להסביר שכשהוא קורא לה בשם החיבה "קופה", היא מרגישה שכולו פכפוכים (בת דודה: "איזה חמוד הוא") ומזהה שבסאבטקסט הוא פשוט רוצה להגיד "אמאלה, איך אני אוהב אותך".
לא, מעיין. לא, בת דודה. לא!
תפסיקו כבר לחפש סימנים לזה שהוא אוהב, תפסיקו להמציא תירוצים והסברים, תפסיקו לפרש ולנתח את הסאבטקסט של כל מילה, מחווה, אימוג'י או סימן פיסוק. אם גבר רוצה אותך, תאמיני לי - את לא תצטרכי לנסות לפענח שום דבר. זה יהיה ממש ברור.
לא כי "גברים הם פשוטים ואנחנו מורכבות". המשפט הזה הוא או ניסיון להסיר אחריות מהמין הגברי או דרך מעוותת להעצים את המין הנשי על ידי הקטנת גברים, וכך או כך זה עושה לי פריחה. כשגבר ירצה אותך את תדעי את זה כי כבני אדם, רובנו נצליח לצאת מגדרנו בצורה כזאת או אחרת לטובת משהו שאנחנו רוצים. גם הביישנים והפחדנים ביותר שבינינו.
יש לפעמים קצרים בתקשורת, יש גברים שמתביישים, חוששים לגשת או לעשות את הצעד יותר מאחרים, אבל כשזה ברור שאתן בעניין? והרי ברור שמעיין מאוהבת עד מעל לראש. אבל גם היא, כמו כל רווקה למודת אכזבות, אימצה לעצמה את הנרטיב לפיו כשהגבר שמולך אדיש, נעלם או דוחה אותך, הוא כנראה פשוט הלום פחד מעוצמת הרגשות שאת מעוררת בו. זה הרבה יותר קל להגיד לעצמך את זה מאשר להודות שאולי הוא באמת לא מעוניין. ואגב, זה גם הרבה יותר נעים לאגו להסתובב בבית ולומר "אני מבינה שקשה לו, זה באמת בסדר", כמו איזה גורו להעמקה רגשית שמובילה את הגבר הלא מפותח שלצידה אל ההארה, לאט אבל בביטחון.
מבין השורות עשוי להשתמע שאני כועסת. איזה קטע, זה נכון. אני לא יכולה להסביר כמה זה מתסכל אותי. קודם כל כי ההתנשאות הזאת על המין הגברי, ההתייחסות אליהם כאל יצורים שעוד לא הגיעו לרמת ההתפתחות הרגשית שלנו הנשים וההנחה שאנחנו יודעות יותר טוב מהם את המסלול הרגשי שהם עוד יעברו אם רק ירשו לעצמם, היא ממש לא המקום שממנו אפשר לייצר שותפות זוגית אמיתית, שוויונית, שמחזקת ומפתחת את שני הצדדים. ודבר שני - כי זה פשוט לא נכון. וזה כואב לראות כל פעם מחדש כמה נפוץ הדפוס הזה, שבו אנחנו פשוט הורסות לעצמנו במו ידינו. אנחנו מעוורות את עצמנו, צובעות את המציאות בצבעים שנוח לנו לראות אותה ומתעסקות - שעות על גבי שעות - במה הצד השני מרגיש, באיזשהו ניסיון נואש לקבל תשובות כדי להרגיש שאנחנו בשליטה על המצב.
אבל בתחילתו של קשר אין ולא תהיה שליטה. אין וודאות ואין תשובות. כל מה שאנחנו יכולות לעשות זה להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולהגיד: אני לא יודעת מה הוא מרגיש, בטח לא בוודאות, כל מה שאני יכולה להסיק לגביו מסקנות הוא איך אני מרגישה בתוך הקשר הזה. נעים לי? נפלא. אני לא בטוחה לאן זה יילך? הגיוני. יש לי סבלנות לחכות ולראות לאן זה יילך, תוך ידיעה שאני עלולה להיפגע? אחלה. אין? אני תמיד יכולה לחתוך.
כמובן שאנחנו לא האשמות היחידות, כן? אם אחוז הגברים שמתנהגים בדושיות, שמפחדים - לא להרגיש אלא לדחות או לשים גבול בצורה כנה ומכבדת - היה יותר נמוך, נשים היו יודעות איפה הן עומדות ולא מרגישות שהן מקבלות כל הזמן מסרים סותרים. אבל אם אתן מקבלות מסרים סותרים - או שאתן עומדות מול דוש שמוטב לנפנף מחייכן, או שהוא עדיין לא סגור על עצמו. יכול להיות שבשלב זה של מערכת היחסים שלכם זה עוד נסבל, יכול להיות שכבר מזמן לא.
כך או כך, להתחיל להלביש עליו משמעויות נסתרות לא יוביל אתכן לשום מקום מלבד לכאב גדול יותר, כי הדחייה תהיה הרבה יותר קשה. כשכל סימן לחוסר עניין/ התלהבות מהצד השני מקבל פרשנות של "לא, הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם עוצמת הרגשות שאני מעוררת בו", אם אין מקום להסתכל על זה כעל דחייה, שהיא אופציה קיימת בכל קשר (ואגב, בכל שלב בקשר), כאופציה לגיטימית שלא מעידה כלום על מי שאת ומה שאת - זה לא ביטחון עצמי, זו מגננה. כי אם כל מי שמולך או מתאהב בך עד כלות או מפחד ממה שיקרה לו אם ייכנע להתאהבות הזאת, את למעשה האישה המושלמת. ואז, לגלות שאת לא כזאת, או שיש בך צדדים וחלקים שלא יתאימו לכל אחד - זה הרבה יותר כואב מלהשלים עם קשר כזה או אחר שנכשל.