אופק ראשון - כלל. צילום מסך, צילום מסך
צילום מסך/צילום מסך

ילדות רעות: כשאופק ראשון דיברה, אף עין לא נשארה יבשה

מיה אגסי

12.8.2022 / 15:10

במשך ארבעה ימים התכנסו 150 נערות בגילאי 12 עד 18 להאקתון ביומת חברת veet, שמטרתו לעודד יזמות שתילחם בתופעות כמו בריונות אונליין ובמרחב הפיזי, חרמות, ואתגרי דימוי גוף. הצטרפנו כדי לשמוע מיד ראשונה על אתגרי ההתבגרות בעולמן, ספויילר - בכינו

"סבלת פעם מהצקות על רקע של דימוי גוף?" שאלתי את נ', עוד לא בת 13, שהביטה בי עם העיניים הירוקות שלה ובלי להסיט את המבט החוותה עם הידיים על מבנה גופה ואמרה: "ברור, כמו שאת רואה..."

אנחנו שומעים על זה בחדשות, אנחנו קוראים על זה פוסטים קורעי לב, אבל תאמינו לי, עד שלא שומעים את הדברים במו אוזניכם, לא מבינים עד כמה מזעזעות התופעות האלו. היום זו נ'. מחר, זו יכולה להיות הבת שלכם.

זו המציאות של ילדות ונערות בימינו. ולא רק זה. חרמות, בריונות, אלימות מילולית על רגע מגדרי וכל רקע אחר, הצקות ועוד, נדמה שכולם הפכו לנורמה, למשהו שברור שיקרה, אם רק תהיי קצת שונה מאחרים, או אפילו אם סתם תבואי לא טוב למישהו בעיניים. אבל ההאקתון שארגן מותג Veet, שואף להפחית את התופעות האלו ובמקביל, לחזק את אלו שסובלות וסובלים מהן.

בצעד חריג ומרשים בנוף המקומי, החליטה חברת Veet לנתב חלק נכבד מאוד מהתקציב השנתי שלה לטובת האקתון ייחודי. במשך ארבעה ימים התכנסו 150 נערות שנחשפו לפרסומים על האירוע דרך סטורי'ס, נרשמו ועברו סינון מתוך מאות נערות בגילאי 18-12. הרעיון מאחורי ההאקתון היה לעודד יזמות חברתית, שמטרתה להילחם בתופעות כמו בריונות אונליין ובמרחב הפיזי, חרמות, דימוי גוף וכל אותם דברים שבני ובנות נוער נאלצים להתמודד בימינו. ההסכם הוא שהנערות חושבות על רעיון, ו Veet מיישמת אותו, על כל היבטיו: תקציב, מימון, לוגיסטיקה, יח"צ וכדומה.

האקתון דימוי גוף. אבי ג'וני,
150 נערות מ-12 עד 18/אבי ג'וני

ניגשתי לדבר עם הבנות מצוות 13: ס', בת 15, גאיה, בת 13 ואלה בת 12. המיזם של בנות הקבוצה התבסס על קליפ שבו נערים ונערות שחוו קשיים חברתיים ובריונות, שרים על סיפורם האישי עם מילים מקוריות, לצד סלבס שעברו דברים דומים. "לדעתנו זו הדרך הכי טובה להגיע לכמה שיותר אנשים ולהסביר להם על התופעות האלו. הסלבס ימשכו אנשים לקליפ וככה יבינו שאלו תופעות שהרבה סובלים מהן", הן אמרו. "אנחנו חולמות להגיע עם הקליפ הזה לכל מקום. להציג אותו על במות, בכנסים, אולי אפילו באירוויזיון". החיבור שלהן למיזם מגיע ממקום אישי מאוד.

גאיה בת ה 13 סיפרה: "כשהייתי שמנה צחקו עליי. אחרי זה ירדתי במשקל, אז צחקו עליי שאני רזה ואז הגעתי לתת משקל ואז שוב צחקו עליי - שאני שמנה. לא משנה איך תהיי, יצחקו עלייך. אבל אני כבר לא מתייחסת לזה". אלה בת ה 12 סיפרה ש"אני נמוכה יחסית לגיל שלי, אז תמיד צחקו עליי שאני נמוכה". ס' סיפרה לי שהיא כבר שלוש שנים בנבחרת אתלטיקה וזוכה להישגים יפים, אבל הדרך לשם לא הייתה קלה: "בהתחלה אמרו לי שאני לא אצליח כי אני רזה מדי והנה, הוכחתי לכולם אחרת. המשפחה תמכה בי וגם החברות תמכו בי, אבל מסביב היו אנשים שרק ניסו להוריד ואמרו לי שאין לי סיכוי". גם תלונות על מערכת החינוך היו להן: "כשקוראים לסחוב דברים תמיד מדגישים שצריכים רק בנים כי זה כבד, לא נותנים לבנות צ'אנס לנסות אפילו".

האקתון נערות על בריונות ודימוי גוף. אבי ג'וני,
אין היום בתקנונים של ביה"ס שום דבר שמתייחס להעצמה גופנית ורגשית של נערות/אבי ג'וני

את הביקורת הסמויה על מוסדות החינוך שמעתי גם מבנות צוות 29: מ', בת 13, א', בת 13, ו' בת 14 ו נ', בת 14. "המיזם שלנו הוא מדבקות עם משפטי העצמה, שנחלק במוצרים, בבתי ספר ובמסגרות לילדים בעלי מוגבלות". הן היו אלו שהאירו את עיניי לכך ש"אין היום בתקנונים של ביה"ס שום דבר שמתייחס להעצמה גופנית ורגשית של נערות. יש חוקים ויש תקנות שתומכות בזה בעקיפין, אבל לא ישירות. השאיפה שלנו היא לנרמל את זה. להפוך את זה לחלק בלתי נפרד מההתייחסות של בית הספר וזה הרבה יותר ממדבקות. זה שינוי ביחס כדי שיהיו חוקים ברורים לגבי זה".

בצוות 28 פגשתי את עמית טלי, בת 12, גלי לוי, בת 13, ליאל חלפון, בת 14 וסתיו כהן, בת 14. כששאלתי אותן אם יש לדעתן הרבה בנות שחוות שיימינג והצקות, הן ענו בשיא הטבעיות: "כל אחת חווה את זה. גם אם תהיי הכי יפה בשכבה, יציקו לך. המיזם שלנו לא דיגיטלי ולא עולה הרבה כסף והוא נקרא 'מרימה לעצמי, מרימה את עצמי'. התכנון הוא לקחת בריסטול גדול וטפט ולהדביק בשירותים של הבנות עם טוש. כל אחת יכולה לרשום משפטים וכל אחת יכולה להגיב לה. למשל, למי שיש יום רע, אז היא יכולה לרשום 'אין לי חברים', 'אני לא יפה' ודברים כאלו. ואז כל אחת יכולה להגיב לה ולהרים לה. וההיפך, אם מישהי מרגישה יפה ובטוחה בעצמה, היא תקרין את זה החוצה וככה זה יעצים בנות אחרות שיקראו את זה. כמובן שאם נזכה אז נתלה טפטים כאלו גם בשירותי הבנים, שגם הם יעודדו אחד את השני. את הרעיון קיבלנו בעקבות בנות שמרעיבות את עצמן ובנות שרוצות להתאבד ואנחנו שומעות על זה המון, בגלל זה חשוב שתהיה מודעות לזה".

האקתון דימוי גוף. אבי ג'וני,
משרד החינוך לא עושה מספיק למענן/אבי ג'וני

במשך כל ימי ההאקתון וגם ביום האחרון (למעלה מ 8 שעות כל פעם), הבנות זכו לליווי צמוד ממנהלי ומנהלות המותג שהסתובבו במקום ויועצות ויועצים שונים. לכל שאלה טכנית או רעיונית היה מענה מיידי. שתיה, שייקים, ארוחת צהריים מפוארת ונשנושים בריאים היו זמינים עבורן כל היום והיה ניכר גם שהן שמחות ונרגשות להיות שם וגם שצוות המותג מחבק אותן ואת הרעיונות מעוררי ההשראה שלהן. ההאקתון התבצע בהנחייתה של קים בן שמעון הכריזמטית וביום האחרון הייתה סדנת ריקודי טיקטוק של איב בראונשטיין המוכשרת, אבל שום דבר לא הכין אף אחד מאתנו, לרגע שבו עלתה להרצות אופק ראשון.

אופק ראשון, למי שלא מכיר, היא נערה שהתפרסמה בעקבות סרטון שעלה לרשת והפך לוויראלי מהר יותר מאש בשדה קוצים. הסרטון, שמציג את ראשון - שהייתה אז ילדה קטנה - ממררת בבכי ואומרת "אני רוצה להיעלם מהעולם" כשהיא מספרת על החרם וההתעללות שהיא עוברת בבית הספר שבו למדה, הגיע למערכת "הצינור" שראיינה את אופק, העלתה את הסיפור שלה למודעות הציבורית וסייעה להקים את "סיירת החרם" - קבוצת אקטיביסטים צעירים המורכבת מילדים וילדות שעברו חרם והתעללות ושמו לעצמם למטרה לעזור לאחרים. אופק הגיעה לוועדות בכנסת, נפגשה עם הפוליטיקאים הבכירים ביותר וכיום מרצה על הסיפור הלא ייאמן שלה.

בדרך כלל, כשאומרים ש "אף עין בקהל לא נותרה יבשה", מתכוונים לזה לשם הביטוי. במקרה של ההרצאה של אופק ראשון, זו פשוט האמת וכולם דמעו ובכו לאורך כל ההרצאה, כי קשה שלא. היא גוללה באומץ ובביטחון את מסכת ההתעללות הנפשית והפיזית שעברה במשך שש שנים, מכיתה א' ועד כיתה ו'. חרם קשה, בריונות, התעללות מילולית ובשלב מסוים אלימות פיזית: "ילד שהכה אותי כבר פעם הכה אותי שוב, אז ניסיתי לבלום את הנפילה, נפלתי על היד ושברתי אותה". אופק ראשון מספרת גם על חוסר האונים של המערכת הבית ספרית בטיפול בבעיות האלו, האשמת הקורבן, התנערות מאחריות וכל המרכיבים של סיפור אימה: "אמא שלי ישבה כל היום אצל היועצות והמורות וכל פעם אמרו לה שהבעיה היא בי, שאני צריכה טיפול וזרקו לה מספרי טלפון של מטפלים. עד שבסוף מצאנו מטפלת שהבינה שהבעיה היא לא בי. היא גם זו שהמליצה לא לעבור בית ספר, אלא להתמודד".

האקתון נערות על בריונות ודימוי גוף. אבי ג'וני,
מקורות השראה טרגיים לרעיונות פורצי דרך/אבי ג'וני

ראשון עמדה בביטחון ששמור למרצים המובילים בעולם וסיפרה בקול אסרטיבי ורהוט על התקופה שבה עברה התמוטטות נפשית ברמה ש "לא קמתי מכיסא גלגלים והרופאים לא הבינו מה לא בסדר", על הפוסט טראומה שממנה היא סובלת עד היום, על פעילות "סיירת החרם" ועל העובדה שמעולם, אף אחד מהילדים שפגעו בה בזמנו, לא התנצל, עד היום. אף אחד לא התנצל בפניה גם כשבזמן תקופת החרם היא עברה התעללות רק כי ניסתה לגלות אצילות: "החלטתי לתרום שיער לחולות סרטן וגזרו לי עשרות סנטימטרים. פרסמתי את התמונות ברשתות החברתיות וחשבתי שיגיע פרגון, אבל הגיע בדיוק ההיפך. כולם צחקו עליי, כתבו שאני נראית כמו דורה החוקרת. אני? דומה לדורה? מה הקשר? לדורה יש חבר קוף, איתי אפילו קופים לא מסכימים לשחק".

כמו אחרי כל הרצאה של אופק, גם הפעם עמד שובל ארוך של נערות בתור, כדי להחליף איתה מילות הזדהות ולספר את סיפורן. אחת מהן, כך נודע לי, חשפה במהלך ההאקתון כי היא סובלת מחרם קשה בימים אלו וחסרת חברות לחלוטין. היא עמדה בתור עם החברה החדשה שלה - נערה אחרת שפגשה בהאקתון ושחשפה שגם לה סיפור רקע דומה. והן ממש לא היחידות.

האקתון דימוי גוף. אבי ג'וני,
"סיירת של נערות בבית הספר מגבות, כקבוצה, כל נערה שעוברת התעמרות, גם מילולית"/אבי ג'וני

לאורך כל האירוע שמעתי מגוון גדול של סיפורים מטלטלים. נערת אחת מספרת על ההתגברות שלה באמצעות אחותה: "אחותי עם 100% נכות פיזית וכל הזמן סובלת מהצקות, אז אני כבר רגילה לדברים האלו ורגילה לענות להם. בניתי את הביטחון שלי מלהגן עליה כל הזמן". אחרת מודה שיש דברים שאי אפשר לשכוח: "שלוש בנות מהכיתה הציקו לי בלי סיבה. זה כבר עבר, היום לא מציקים לי, אבל המקרה איתן לא יוצא לי מהראש עד היום". הקשבתי לנערה שסיפרה לי במבט עצוב ומתוסכל: "בכיתה ד' כמה ילדים קיללו אותי, הציקו לי, זה היה ממש קשה. בכיתי נורא והלכתי למחנכת. אני זוכרת עד היום את המילים שלה: 'אני אטפל בזה'. אני סמכתי עליה, אבל היא פשוט לא עשתה כלום".

ילדה נוספת מאשרת שזה המצב בהרבה בתי ספר: מזל שהיסודי הסתיים ואני עולה לכיתת מחוננים. נראה לי ששם יש פחות בריונות. יש שם בעיות אחרות, אבל בזה הם לא מתעסקים. בבית ספר שלנו אף פעם לא הצלחתי להביע את עצמי. יש את המקובלים וזהו, לאף אחד אחר אין מקום להביע את עצמו, וכל דבר הכי קטן, ימצאו על מה לרדת עלייך ולזרוק הערות: 'איזה מכוער זה', 'איזו מכוערת'. פעם מישהי אמרה לי: 'אם את רוצה להיות מקובלת את צריכה להיות כמוני. להתנהג כמוני ולחשוב כמוני'. אבל אני לא רוצה, אני רוצה להתנהג כמו עצמי".

שמעתי מאחת הבנות הצעירות על פעילות מחתרתית - "סיירת" של נערות בבית הספר מגבות, כקבוצה, כל נערה שעוברת התעמרות, גם מילולית. "זה לא אלים, אנחנו לא מרביצות ולא מקללות, אבל אנחנו מעמידות אותו במקום. שיבין שזה לא לעניין. כל פעם יש מישהי אחרת, ואנחנו חבורה כזו שפועלת יחד".
מתוך המקרים הללו של בנות שעוזרות זו לזו ומצאו פתרונות, יש המוני סיפורים כמו של אופק ראשון, של חוסר אונים מוחלט, כמו למשל ילדה שבכל יום כשהיא חוצה את הכביש בדרך לבית הספר, הנער שעומד במשמרות הבטיחות "מקלל אותי, צוחק עליי, כל פעם יש לו מה להגיד". ועוד ועוד ועוד - מקורות השראה טרגיים לרעיונות פורצי הדרך שהעלו צוותי החשיבה. כל אלו הצטרפו לקיר הסטיקרים הענק שהוצב בכניסה למתחם, עליו רשמו הבנות באנונימיות מסרים שונים, רובם קורעי לב. "הלוואי והיו לי חברים", כתבה מישהי. למחרת הגיבה לה על גבי הפתק מישהי אחרת: "אני אהיה חברה שלך".
כל הנערות בהאקתון היו מרגשות, מאירות, ובעיקר, מלאות אמביציה וחדורות מטרה. כל אחד מהרעיונות ששמעתי היו מבריקים כאילו מדובר ברעיונאיות ותיקות ולא בילדות שרק לא מזמן עשו בוק בת מצווש. אבל אם יש רעיון מדליק ממש, זה כמובן, הרעיון הזוכה.

האקתון נערות על בריונות ודימוי גוף. אבי ג'וני,
למילים יכול להיות אפקט רעיל./אבי ג'וני

הכירו את לי וילנסקי, בת 13.5, שירה, בת 14 ואופיר דדיה, בת 14.5. הרעיון הזוכה של הבנות לא נבחר כלאחר יד ולא בהגרלה, אלא נקבע על-ידי צוות שופטות קשוח, שהורכב בין השאר ממנהלת המותג, הכוכבת והמנטורית מיכל צפיר, יושבת ראש מועצת התלמידים הארצית ועוד. צפיר עצמה הקשיבה בסבלנות לפיץ' של כל מיזם, שאלה שאלות ואף לא חסכה בשאלות מתקילות. כל המדדים נבחנו בקפידה ולמקום הראשון הגיעה השלישיה הנ"ל, עם רעיון פשוט אך גאוני: "זה צמיד פלסטיק. באחד הימים הייתה פה הרצאה של שירה בר על הפרעות אכילה והיא דיברה על זה שגם תכשיט יכול להיות מיזם. חשבנו לעצב תליון, אבל לא רצינו לבאס את מי שכבר יש לה או לו תליון קבוע. אז החלטנו על צמיד, קצת דומה למה שהיה פעם עם 'לשון הרע לא מדבר אליי'. נעשה לו הרבה עיצובים, גם לבנים וגם לבנות וגם ניטרליים וכל צמיד כזה מגיע עם ברקוד. ברגע שסורקים את הברקוד מגיעים לפלייליסט שירי העצמה/מצב רוח טוב בספוטיפיי, שכבר התחלנו להרכיב. המטרה היא בין השאר לעזור לבנות ולבנים להתמודד עם מודל היופי הבעייתי ועם הרגשה אישית רעה".

ההרגשה הזו, כך מתברר, מוכרת להן מקרוב. אחת מהזוכות סיפרה לי: "אצלי זה לא היה בבית ספר ולא היה חרם, זה היה בקייטנה כשהייתי קטנה וממש נטפלו אליי. בסוף פתחתי את זה, דיברתי על זה עם מבוגרים וזה עבר". השנייה סיפרה לי כי בשלב מסוים בחייה הקצרים, נקלעה למשבר אישיות: "הרגשתי שיש עליי מלא לחץ להיות מי שאני לא, נהייתי מבולבלת ומתוסכלת וכמעט נכנסתי לדיכאון. למזלי, החברות הטובות שלי גם מהכדורעף וגם מסביב, הצליחו להוציא אותי מזה. הבנתי שאני יכולה להיות רק עצמי ושזה מעולה ככה". כששאלתי אם יצא להן לראות מהצד מקרים שקרו לאחרות וכיצד הן פעלו, ענתה שירה: "פעם מישהי מהכיתה עברה סוג של חרם, פשוט גל כזה של הצקות ונטפלו אליה. אני החלטתי שאני נשארת חברה שלה וזהו, לא הולכת עם הגל. לא נשאבתי לזה".

בעיניי, העולם הזה מתחלק לאנשי דיבורים ואנשי עשייה. למילים, ככה הסבירה אופק ראשון, יכול להיות גם אפקט רעיל מאוד: "הן כמו מחלה, הן מתפשטות בגוף וממוטטות אותו". מהצד השני, כשזה נוגע לשינוי אמיתי, לדיבורים לא תמיד יש משמעות. זכיתי לפגוש עשרות נערות צעירות שהחליטו שהן לוקחות את הכלים שנתנו להן, מפסיקות לדבר ומתחילות לעשות. הן לא רק יצירתיות, הן גם מוכיחות ששינוי מתחיל מעשייה ויש הרבה מה לשנות, המון. קחו דוגמה מכמה בנות שהחליטו שאת החופש הגדול הן לא סתם מבזבזות מול המסך ותתחילו לעשות. לפעמים, השינוי הוא רק צמיד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully