אם הייתם מגיעים לבית ציוני אמריקה בעינים מכוסות (לא ברור לי איך הגעתם למצב שבו מישהו גורם לכם להגיע לשם בעיניים מכוסות, אבל לא שופטת) בערב רגיל אחד בתחילת ספטמבר, לפי הצלילים החריגים הייתם בטוחים שמדובר בסיבוב הופעות מחתרתי של מרגי. המוני נערות צובאות בצווחות מחרישות אוזניים על דלתות הזכוכית הא-מיניות של המקום הזה כדי להשתתף בכנס.
כעבור שעה, אם מישהו היה מוריד לכם את כיסוי העיניים הייתם מוצאים את עצמכם ישובים באולם תיאטרון שבלאי הכנסים שראה בעברו ניכר בריפודיו המעט דהויים, יחד עם 400 בנות צעירות, רובן בנות 14, שמחכות בקוצר רוח למשהו מאד מרגש. זה לא מרגי, זה לא מטוס, וזה גם לא כנס גליטר ופיות - למרבה ההפתעה, מדובר בקבוצה של צעירות, ש-שימו לב - מכורות לקריאה. לא, לא בקפה - של ספרים, ובאו לפגוש סופרת מחו"ל ואת אנשי ההוצאה.
הסופרת שגרמה לכל הבלגן ההורמונלי הזה בבית ציוני אמריקה מתמחה בסיפורים רומנטים שמככבים בהם גברים בעלי תפקידים בכירים בארגוני פשע איטלקיים, ושמה הוא קורה ריילי. היא אינה אמריקאית, כפי שמרמז שמה, וזהו גם לא השם שבחרו לה הוריה. ריילי היא יוגוסלבית מסרייבו שהוריה היגרו לכפר גרמני קטן כשהייתה פעוטה, ושם חייה את רוב חייה. אולי המלחמה שממנה הוברחה כילדה קטנה היא אחת הסיבות בגללן מתקיימות הדמויות שלה במרחבי המחייה של גיבוריה, ואולי כי בסתר ליבן, יש עדיין הרבה מאד נשים שאינן מסופקות מתפקידי הג'נדר המעורפלים שמתקיימים בחיי האהבה שלהן, ועורגות למשהו קצת יותר ברור מהחיים המבלבלים - ומתגעגעות לעולם שמחולק לקטגוריות ברורות כמו טובים ורעים, שחור ולבן, גבריות ונשיות - קורה ריילי מספקת בדיוק את זה.
למה את כותבת על מאפיה בעצם?
"אני אוהבת את העולם התחתון" עונה קורה ריילי. "הגעתי מלימודי משפט פלילי, ותמיד התעניינתי בפסיכולוגיה של הפשע, רוצחים סדרתיים, וראיתי המון סרטי דוקו על המאפיה והיאקוזה. יש להם
חוקים משלהם, ומעניין במיוחד איך הם מצליחים לחיות בחברה וגם מחוצה לה, בו זמנית. כרגע למשל אני כותבת ספר שאחת הדמויות בו היא של רוצח סדרתי."
וזה רומנטי בעינייך?
"כן. הוא לא הגיבור הראשי, זה קצת יותר מורכב מזה. אבל זה נותן לי חופש להמציא חוקים משלי ולדמיין, והאסור, זה שאנחנו לא יודעים עליו יותר מדי, הוא תמיד יותר מסקרן. הרי לא הייתי עושה את זה בחיים האמיתיים, אבל ספרים נועדו בשביל שנוכל לדמיין."
אם כבר מדברים על חופש יצירתי, סצינות הסקס בשני הספרים של קורה ריילי שקראתי כהכנה לכתבה, גם 'סובלות' ממנה גדושה של דמיון. הנשים, למרות שהן לרוב בתולות או פשוט חסרות ניסיון, מאבדות את עשתונותיהן בכל זיון, לכולן יש אורגזמות על, גם מחדירה וגם חיצוניות, ולפעמים אפילו רק מליקוקי פטמה אינטנסיביים. דבר שני, אחרי שעברו את מכשול הכפייה, הבתולין, או הפחד מהגבר שאיתו הן נאלצות לישון, הן תמיד יהיו חרמניות - ברכב, במיטה, בזמן ריב, אחרי רצח. בכל רגע נתון שבו הוא עושה סימן של מעוניין, החל ממבט אינטנסיבי בעיניים, המשך בליטוף גב תחתון בזמן ארוחת צהריים, וכלה במגע אצבעות ישיר - הוא ימצא אותה רטובה ומוכנה.
בשני הספרים שקראתי מככבת דמות גברית שהחיצוניות שלו מרתיעה, וחייה רחוקים מלהיות מוסריים, ונשים שנגד רצונן החופשי, או לכל הפחות בניגוד להיגיון הבריא - מתאהבות ברוצח האכזרי, או מתחתנות עם איש הזה שבעיקרון את לא רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה. למה? מתוך מחויבות משפחתית, כדי לקדם את ה'פמיליה' או כצעד אחרון לחיבור בין שתי משפחות פשע יריבות. הנשים תמיד יפות, מושלמות, ואפילו 'חזקות' (באופן חינני ולא מאיים בשום צורה, כמובן) והגברים תמיד חתיכים, שריריים, קשוחים על גבול הסוציופתים, וכמובן עם איבר מין מרשים ויכולות שליטה עצמית מדהימות. השליטה מתורגלת רק כשמדובר באישה אחת - אהבתם היחידה - זו ש'לכדה' את ליבם בניגוד לרצונם. לשאר האנשים בעולמם הם מתייחסים די גרוע, אבל אנחנו, הקוראים, יודעים שליבם בעצם רך ומזמין, ושהאישה הנכונה, שילוב של נסיכת דיסני ושרמוטה, יכולה לגרום להם להפוך לחתלתולים רכים ומגרגרים.
באופן מוזר, או אולי לא - הקוראות קשורות לדמויות הגברים הרבה יותר מאשר לדמויות הנשים - ואפילו חוגגות להם יומולדת. למשל ג'וני קוואנה דמות פיקטיבית בספר זוכה להערצה אדירה בטיקטוק ובאינסטגרם - איורים, ציטוטים, ספלים וסימניות נמכרות ביום הולדתו, וגם בכנס נשמעו תרועות "לוקה! לוקה! לוקה!", "דנטה! דנטה! דנטה!", "נינו! נינו! נינו!", שמות גיבורים בספריה של קורה ריילי.
מתי התחיל כל הטרלול הזה?
"בארץ זה התחיל לפני שמונה או עשר שנים - אני בכלל התחלתי כסופרת בז'אנר" מסבירה ענבל אלמוזנינו, אחת מבעלות ההוצאה 'U ספרות שנוגעת', ההוצאה השנייה הכי ותיקה בארץ עם יותר מ-300 כותרים, קהל של עשרות אלפי קוראות מסורות של הספרים. הספרים בז'אנר משתנים - חלקם אירוטיים יותר וחלקם פחות, וחלקם אפל מספיק כדי להעמיד לכם את השערות בכל הגוף, ולא כמו שעשה זאת הספר "50 גוונים של אפור" לפני עשור. "אמנם 50 גוונים היה הספר שחשף את הז'אנר לכולנו, אבל הסוגה הזו לא באמת חדשה. היא קיימת עשרות שנים. פשוט התפתחנו קצת מאז הרומן הרומנטי של פעם."
חופשי התפתחנו.
העברית גבוהה, התרגומים מדויקים ומוקפדים, וניתנת תשומת לב רבה לדקויות כמו שמות מאכלים, שמות הגיבורים, והמקומות. אפילו תארי המאפיה של הגברים בסיפורים של ריילי נאמנים מאד למקור. ויש הרבה סקס. אפילו בספרים הרומנטיים, יש הרבה סצינות לא צנועות כלל.
מטרידה אותך ההשפעה שיכולה להיות לתכנים הללו על בנות צעירות?
"תראי, עד סערת הטיקטוק זה לא היה המצב" מסבירה קורה ריילי "אני מקווה שההורים מדברים עם הבנות ומסבירים להן, כי אני חושבת שזה חשוב שהם יבינו שזה פיקציה. אני כותבת את גברי החלומות שלי, ואצלי בספרים הגברים תמיד מתנהגים נורא יפה לנשים."
הגברים בספריה של ריילי אמנם מתנהגים מאד יפה לבנות זוגם, במיוחד אחרי שהתחתנו איתן, אבל הגברים האחרים בעלילה לא מתנהגים יפה לנשים, ומתנהגים יפה אל אשת המאפיונר בעיקר כי הם מפחדים ממנו, ולא בהכרח מתוך כבוד אליה. זה הגיוני, כי היחס הזה תואם את העלילות, שמתרחשות בעולם של גברים, כשהנשים מסתובבות סביב עולמם של בני הזוג, שאינו פמיניסטי במיוחד, איך לומר.
סערה הטיקטוק שמדובר בה, התרחשה לא מזמן, אחרי שבשבוע הספר ניסו מנהלות ההוצאה למנוע מכמה בנות צעירות מדיי לרכוש את הספרים. "השנה הבאנו לשבוע הספר את אמרי רוז, סופרת, ובכל רגע נתון היו מאות אנשים על הדוכן שלנו" מספרת מיכל חן אסולין, העורכת הראשית והחרדית של ההוצאה. "פתאום ראינו ילדות בכתה ו'. אנחנו שמחות על הקהל החדש, אבל בז'אנר שלנו יש גם ספרים עם תוכן קשה. ילדה בת 12 שלוקחת ספר כזה ליד עלולה להתרגל לעשות רומנטיזציה לאנטי גיבורים, אז כשראינו אותן מרימות את הספרים הקיצוניים בעלות התוכן הטריגרי, ביקשנו מהן לא לקנות אותם והפנינו לדברים מתאימים יותר."
הן כעסו?
"מאד. הן זעמו, והקימו מהומה שלמה בטיקטוק, ואיימו לא לקנות יותר ספרים שלנו. אנחנו לא יכולות למנוע מהן לקנות, כי זה חוקי, אבל מאז אנחנו מדביקות מדבקות על הספרים. המדבקות מעוצבות כמו מדבקת הנתרן והשומן על מצרכים בסופר - על הרומנטים כתוב 'אהבה בכמות גבוהה' על הסקסיים, יש מדבקת "הוט", ועל התוכן ה'דארק', כמו קורטיזנה למאסטר, למשל - ספר שירד מאמאזון כי הוא מתרחש בעולם של סחר בנשים, עם גיבור שרוט וגיבורה שנחטפת, יש מדבקה שחורה - שזו המלצה שלנו לא לקנות לנערות צעירות מדי. אנחנו לא יכולות למשטר את הקניה שלהן, אבל אנחנו מרגישות שאחריותינו לשים את המדבקות."
לפי מה שראיתי בכנס, האיומים היו די ריקים. אולמות בית ציוני אמריקה היו מפוצצים לאורך כל הכנס שנמשך כמה שעות וכלל שיח, חתימה על ספרים, וגם סתם מינגלינג.
כמה ספרים קנית?
"12" היתה התשובה של עמית (14), מלווה בחיוך נרגש על העולמות הקסומים שמחכים לה בין הכריכות, "אני קוראת המון", פירטה כשהיא מניחה על הרצפה לצידה את השקית המלאה "ספר אחד בשלושה ימים, ואפילו יותר מהר אם אני בחופשה. כולנו ככה".
אבל לא רק נשים צעירות קוראות את הספרים הללו בדבקות כמעט דתית - מסתבר שיש קבוצה עצומה של נשים, בכל הגילאים ובכל העולם שקוראות עשרה ספרים בחודש בממוצע, והיחס שלהן לסופרות בהתאם - קורה ריילי היא מבחינתן רוק סטאר לכל דבר. וגם הוצאת הספרים של הספרים שהן אוהבות - כולל המתרגמים, העורכות, ואפילו מי שמעצב את הכריכות. קשה מאד לאפיין את הקהל הרומנטי - זו יכולה להיות ילדה בת 15, אישה בת 60, מנהלת בנק קרייריסטית, נשים בתפקידי מפתח מטורפים, ועקרות בית - משועממות ועסוקות כאחד. בטיקטוק מתקשרות עם ההוצאה נערות צעירות בנות 14-18, מהאינסטגרם מגיעות בנות ה-18 עד 30, ובפייסבוק נמצא הקהל המבוגר יותר. בכל המדיות יש לחשבונות של ההוצאה אלפי עוקבים, ותכונה רבה - עולים ללייבים לדבר על הספר, מנהלים שיחות על הגיבורים, מספרים על חווית הקריאה באנגלית, ומדי פעם נמכרים גם ספרים בהפתעה - הם כרוכים בכריכה לבנה, ורק אחרי הקנייה מגלים מה בתוכם, ומי כתבה.
את יכולה להסביר לי את פשר הטירוף?
"אני רואה את זה כאסקפיזם טהור" מסבירה אלמוזנינו "בריחה מהמציאות לאיזה מקום נורא רומנטי, ומי שמתחילה לא יכולה לצאת מזה - זו התמכרות היסטרית. אם בעבר הספרים האלה היו מוצנעים בחנויות הספרים, היום זה יותר בחוץ - נמאס להן להתבייש ולהצטדק, הן פשוט הולכות עם זה בגאון."
מה זה אומר עלינו, הנשים?
"הרבה" היא עונה, והטון שלה הופך מעט ממזרי "זה אומר שלא משנה כמה נרצה להיות פמיניסטיות ולהגשים את עצמנו מבחינת קריירה - במאני טיים, בתוך זוגיות יש משהו מאד סקסי בגבר ש… את יודעת מה? אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת, אבל צריך - גבר שיודע לקחת מה שהוא צריך ולתת לך בדיוק את מה שאת צריכה".
אם למשמע האמירה הזאת חלק אחד שלנו קופץ בהתגוננות, הרי שהמספרים מדברים בעד עצמם - קוראי הז'אנר הרומנטי כל כך להוטים, שהסופרים מוצאים את עצמם מוציאים ספר כל כמה חודשים, לפעמים אפילו יותר מארבעה בשנה, רק כדי לעמוד בקצב של הקהל היחיד שעבורו הביקוש לספרים גבוה יותר מההיצע בשנת 2022. מסתבר שנשים לא רוצות לקרוא ספרים מציאותיים על נשים שקשה להן לגמור או גברים בעלי ליבידו נמוך ובעיות מחויבות.
"יש העדפה ברורה לפנטזיה" קובעת ענבל "הן רוצות את החלום, אין להן עניין במציאות, בטח שלא בזו שיש להן מול העיניים כל יום.
"יש נשים מבוגרות מדווחות שזה הציל להם את הנישואים" מוסיפה ריילי "בזכות העיסוק בסקס, שסידר להן את החשק המיני".
ולמרות ההערצה והמסירות לספרים, דווקא לריילי, סופרת שהוציאה עשרות כותרים - אין אפילו עמוד ויקיפדיה. נדמה כי למרות שהספרים הללו מנסים לעודד ולבטא חופש מיני ורגשי, הם בו זמנית מדגישים את הדיסונאנס הקוגנטיבי שעדיין קיים בתת מודע הקולקטיבי שלנו - מצד אחד הרצון בחופש לעסוק במיניות ולחקור אותה, ומצד שני הנסיגה לעבר בכל הנוגע לתפקידי מגדר, והבושה, שבגללה נפוץ השימוש של סופרות בז'אנר בשמות עט, במקום בשמן האמיתי.
פערים ופסבדונים בצד - אהבה כזאת אי אפשר לזייף. תשואות בעמידה וצעקות "קורה! קורה! קורה!" ליוו את הסופרת שמעולם לא שמעתן את שמה, לבמה, וגל נוסף התפרץ בכל פעם שהחלה משפט. גם מתרגם הספרים שלה, מעצב הכריכות שגם אותם מכירות המעריצות בשמם, ואנשים נוספים שמעורבים בעבודת ההוצאה לאור השתתפו בפאנל. מימי לא ראיתי מתרגמי ספרים ועורכים לשוניים שמקבלים יחס של כוכבים מקהל של קוראים צעירים שקוראים 12 ספרים בחודש. אם זו לא פנטזיה שהתממשה במציאות, אני לא יודעת מה כן.