אסטבלישינג שוט: שולחן המוני ומושקע לסעודת ערב ראש השנה. מסביב לא מאותרים אף לא סבתא וסבא אחד; גם לא אבא ואמא; ואפילו לא הדודה והדוד הטרחניים. אז מה גורם לבערך 15 חבר'ה צעירים פחות או יותר, להתאסף ולחגוג יחד את החג בנפרד ממשפחתם? האם מדובר בישראלים בהודו, ניו זילנד או דרום אמריקה? לא, לא ולא. זאת פלורנטין, ואלו חברים וחברים של חברים, רווקים כמעט כולם, שהחליטו השנה לחגוג ביחד כהלכתו (טוב, בערך כהלכתו) כדי לחמוק ממשפחותיהם. אבל למה בדיוק?
כולנו מכירים מליל הסדר את עשרת המכות. אבל רבים מאיתנו גם "זוכים" לצערם להכיר גם את המכה הידועה הנוספת של חגי תשרי וערב ראש השנה - מכת רווקות. אותה המכה המלחיצה ולוחצת מצד המשפחות היהודיות הענפות שלנו, אלו שבחגים האחרונים התקאמבקו להן ובגדול - לאחר ההתכנסות המצומצמת בימי הקורונה.
על פניו מי אם לא משפחתנו אמורה להכיר אותנו היטב מכף רגל ועד ראש, על רגישויותינו והדברים שמפריעים לנו. אך אצל רבים מאיתנו במציאות המצב רחוק מכך, ובמיוחד כשמעורבבת פה גם המשפחה המורחבת. העקיצות ורמזי הפאסיב-אגרסיב הדי מפורשים מכיוון הסובבים בשולחן. פליטות הפה חסרות הטאקט מהדודים. וכמובן התחרות הסמויה בין ההורים והקנאה החבויה ב"בנטלים", או בשמם השני - אדון וגברת "בקרוב אצלך". הם כה טורחים להפגין גאווה מוחצנת בשושלת המשפחתית שבנו לתפארת, בזכות הנכדים החמודים שהביאו להם ילדיהם שיותר צעירים מאיתנו בכמה שנים טובות. מהצד הם נראים כולם כאילו שהרגע יצאו מקטלוג חג מתוקתק למשפחה המושלמת של איקאה, בעודם מדגמנים אידיליה סכרינית. ובינינו, מי יודע מה באמת קורה שם אצלם מאחורי דלתיים סגורות או כבר ברגע הראשון שהם מתקפלים חזרה לאוטו. אבל בינתיים, כל עוד הם מדגמנים פה להורינו את חלומם הרטוב לגבינו, אז מה כן אפשר לעשות בנוגע לכך?
ניקח למשל את מתן, בן 33. הוא עשוי מהסוג שפיתח עור של פיל ויודע בדרכו להעמיד במקום את מי שצריך. כמה וכמה פעמים הוא כבר שמע מהוריו שהם לא נהיים צעירים יותר וישמחו מאוד לילד. תשובתו הקבועה שנהנה לשלוף בהטרלה מחויכת ובמיוחד מול האורחים, היא שגם הוא בהחלט ישמח לאח קטן. כך הוא יושב לו מבושם ומחויך עם כוס היין בשולחן כשלא ממש מזיזים לו הלחשושים מאחורי הגב או הערות ישירות בפרצוף, וזורם עם בדיחות הדודים בנושא המאוד מאוד מצחיקות כביכול. בקיצור מהטייפ שהתמודדותו היא פשוט לשים פס, עד שהצד השני נשבר ומתייאש.
אפשר להבין את קלילותו של מתן, בהתחשב שהוא עוד נותר יחסית על אש קטנה במשפחתו. לפני שנטפלים אליו, סביב השולחן יושבת מטרה יותר נוחה לשליחת חצים והבערת להבות - בת דודתו דנית, רווקה גם היא. אמנם צעירה ממנו, רק 31, אך אצל הדור הקודם כמו הדור הקודם, הם הרבה יותר מוטרדים וחטטניים לגביה בהיותה אישה "בשלה" ושזה בדיוק הזמן שלה, מאשר מהרווקות המתמשכת אצל מתן.
אבל דנית מצדה גם לא פראיירית בכלל, ובחג הקודם עשתה תרגיל יפה למשפחה. אחרי בערך דייט וחצי הביאה להם לשולחן את גיל, אותו "השיקה" בפני כולם וכך זכתה לקצת מרחב נשימה. בפועל, הערב הזה היה עבור שניהם סך הכל בגדר עוד דייט התחלתי ומעט משונה, כשלמען האמת היה מובן להם עוד די בתחילה שספק כמה זה עוד יימשך. אבל באותו הרגע היה פה שילוב אינטרסים משותף בין הצדדים - היא זכתה לחג אחד של חסד, ואילו גיל בן ה-37 שמצב הצבירה היחיד שנמצא בו כרגע מול משפחתו הוא כבר של הברזה טוטאלית, זכה לחמוק הפעם בקלות יתרה. את הרעיון דנית קיבלה ממיטל חברתה, שבנועזותה לקחה זאת אפילו עוד צעד קדימה. היא מצדה השיקה בשולחן החג לא עוד דייט אופציונלי בתחילת הדרך במסווה של קשר רציני חדש, אלא ממש בן זוג פיקטיבי לכל דבר ועניין כדי לזכות בגרין קארד ממשפחתה - את תומר ידיד שלה. בנסיבות דומות גם הוא מתחמק ממשפחתו ולא ממש מתגעגע לאוכל הקומסי-קומסה שלהם, וכך הרוויח מצדו אחלה ערב ואחלה אוכל שהבטיחה מראש. ווין-ווין לכל הצדדים.
אפרופו אוכל משובח בשולחן החג - אז עבור שי, כבר קרוב ל-40, טקטיקת ההיערכות שונה. אהבתו הגדולה היא לבישולים, כסוג של תרפיה ותחביב אסקפיסטיים בין היתר מהתסכול שברווקותו. והוא כבר מודע מראש שככל שיתרכז במהלך הערב במטבח והרחק מההמולה, כך הסינגליות המהדהדת שלו פחות תבלוט לעין. ואם כבר ימשוך תשומת לב, זה במיוחד בזכות היותו כוכב בישולי החג שיגרור בהתאם בעיקר מחמאות.
כל אלו טורחים להתייצב בשולחן המשפחתי (שלהם או לפחות של אחרים) ולהתמודד בשיטות שונות, והכל כדי לא להישאר לבד ולצלול לדיכאון החגים המפורסם. אבל מסתבר שלא כולם כמותם, ויש מי שהחליטו מראש שהם מחוץ למשחק. כך טלי בת ה-34, שככל שמייחלת כבר למצוא מישהו זה לא עובד לה והלחץ והבאסה רק הולכים ומתגברים. מכאן החגים הם כאפה כפולה ומכופלת מבחינתה, גם מעצם רווקותה וגם כדי להוסיף חטא על פשע - מהפידבקים אותם סופגת ולוקחת ללב בהתאם. היא כבר העירה למשפחתה חסרת הטאקט, ועדיין שום דבר לא עוזר מול פליטות הפה הקבועות. אז הפיתרון - בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, אתם מבינים? וחו"ל במקום חולון זה עוד במקרה המושקע ביחס לאורית, שנמצאת כמוה באותו הגיל והמצב, וכשלעצמה עקשנית לא קטנה. נמאס לה להיות "אסירת ציון" מול המשפחה המורחבת שאיתם היא מרגישה שאין לה הרבה במשותף, והחליטה שזה ממש לא עושה לה טוב. הקש ששבר את גב הרווקה היה בליל הסדר לפני שנה וחצי, כשהגיעה כאובה ומדוכאת בימי פרידה טרייה ומיד נחקרה היכן האקס. מאז בכל החגים האחרונים הבריזה, לאחר שהבינה שהכי נעים ונכון לה להעביר את ערב החג בסעודת סולו של במבה וקולה מול הנטפליקס, ולא יעזור פה בית דין.
אז לכולנו יש דרך שדרכה נתמודד עם הקושי, במידה והוא אכן קיים. ולגבי המשפחות שאנו יקרים עבורן, הן חייבות להבין שלחץ מוגזם גם אם נובע מכוונות טובות נטו, עלול בדיעבד לגרום להן להפסיד אותנו ובגדול. האתגר הוא בלתקשר זאת מולם באופן הנכון שיתקבל בצורה חיובית, וכך להשתדל לחמוק מעימותים שיותירו משקעים גם בקרב הצד השני. והטיפ שאנחנו מקפידות תמיד להעביר למחפשי הזוגיות שמגיעים אלינו, הוא לקחת את חשבון הנפש שלנו בצורה אופטימלית שתפיק ערך עתידי מוסף קדימה. לשחרר ולחשוב מה ניתן לעשות הלאה, במקום עוד יותר להקשות על עצמנו ולחזור על מה שכבר ברור שאינו מצליח. והרי הקלישאה אומרת שחגי תשרי זאת תקופה של פתיחה והתחלות חדשות, ובמיוחד כשבין הארוחות המשפחתיות מתפנה לנו זמן יקר לחשיבה, ואולי גם לניצולו כדי לצאת ולהכיר במקום להישאר לבד. או אם תרצו - "תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה". חג שמח.
הכותבות הן בעלות מיזם ההיכרויות "בילי ורוית - כמו חברה שמכירה לך"