ביום כיפור כולנו אמורים לסלוח למי שפגע בנו, להתנצל בפני מי שפגענו בו, או לכל הפחות לעשות חשבון נפש ולברר לעצמנו איפה אנחנו עומדים. רק שלפעמים זה בלתי אפשרי. יכול להיות שמי שאנחנו מחכים להתנצלות ממנו לא מוכן להתנצל, ועם זה אין לנו מה לעשות. אבל מה אם אנחנו אלה שרוצים להתנצל, והאדם שממנו אנחנו רוצים לבקש סליחה כבר לא נמצא בחיים שלנו?
אל תתני לזה לעצור אתכם - אנחנו לא נתנו. בנות מערכת Sheee, לירון טימור, ענת ניסני וקארין ארד מתנצלות בפני האקסים שלהן, כי התנצלות בדיעבד זה יותר טוב מכלום.
סליחה שברחתי: לירון טימור
היא ואני היינו ביחד 4 שנים. און אנד אוף ובעיקר און. לא יכולתי להיגמל ממנה.
עברנו ביחד התבגרות ויציאה מהבית אל העיר הגדולה. בשנת 2011 אבא שלי נפטר והיא עמדה לצידי ותמכה בי, דאגה לי בכל שלב של היום והיתה מתוקה כתמיד. בשנת 2013 זה קרה שוב. אמא שלי נפטרה, וברגע אחד איבדתי את כל תחושת המשמעות, למרות שבאמונתי יש זמן לכל דבר והוודאי שבחיים הוא המוות. זה תפס אותי לא מוכנה, ולא הצלחתי ליישב את הסתירה שבתוכי. התרחקתי ממנה, והיא עמדה לצידי. שוב. אולי בגלל שהיתה לנו תקופה מוזרה לפני ואולי בגלל שאני הרגשתי כל כך לבד.
בלילה הראשון של השבעה נשכבתי במיטה בניסיון לישון. מותשת ממרתון של יומיים מלאים בהאשמה עצמית, כעס על הרפואה הציבורית, הלם ובעיקר געגוע. הרגשתי שאני מתגעגעת לאמא כבר מהרגע הראשון שבו היא כבר לא היתה. היא חיבקה אותי, וחיבקה, ואחרי זמן רב של הכלה, בדמעות שכבר צרבו לי על העור ביקשתי ממנה די. בשבוע שאחרי הייתי על מטוס בדרכי לצד השני של העולם או פה ממש קרוב תלוי איך מסתכלים על זה. ברחתי ממנה, ומכולם ללאס וגאס, ובכל המאמצים שלה למצוא אותי היא נענתה בכלום ושום דבר ממני.
כשחזרתי לארץ והיא כבר היתה במקום אחר היא עדיין האמינה בי וראתה את התקופה שעברה עלי כתקופה, נקודה. כשביקשה שנחתוך מכאן יחד ונתחיל מחדש במקום אחר בעולם לא הלכתי אחריה. פחדתי. לא יודעת ממה עדין.
סליחה שהרחקתי אותך. לא היה לי אוויר ולא מצאתי מילים.
סליחה ששיקרתי: ענת ניסני
הי, זאת אני. עבר מלא זמן וכבר שנים שאין שום קצה חוט שמקשר בינך לביני, אני בטוחה שאתה כבר מזמן לא מחכה לסליחה הזאת שלי אבל אתה יודע, אומרים שאהבה ראשונה לא שוכחים, ואם הזיכרון של האהבה הראשונה שלך הוא לא זיכרון נעים, זה לגמרי באשמתי.
היית החבר הראשון שלי והאהבה הראשונה שלי ובאמת אהבתי אותך, מכל הלב. אבל בשלב מסוים האהבה שלי התחילה לדעוך. החטא שלי כלפיך (וגם כלפי עצמי) היה שלא ידעתי לסיים את זה, להגיד שאני רוצה להיפרד. בעיקר מאוד פחדתי לפגוע בך, או שסתם הייתי פחדנית, אבל כך או כך רק פגעתי בך יותר. במקום שיהיו לנו שנתיים טובות של אהבת נעורים שתמיד תיזכר בחיוך, משכתי את זה עוד חצי שנה שלמה שבה לא הפסקנו לריב. בדיעבד, אני יודעת שזה בגלל שהלב שלי כבר לא היה שם, איתך, אבל לא ידעתי להגיד את זה אז, ואני בטוחה שרק גרמתי לך להרגיש דחוי, לא רצוי ומבולבל.
כשהתגייסתי, והייתי מספרת לך חוויות מהצבא, אני בטוחה שזה צבט לך בלב. אני זוכרת שהיה לנו יום כיף של הבסיס, וכשהתקשרתי אליך סיפרתי לך ששניים מהבנים זרקו אותי לבריכה. אתה ממש כעסת על זה שבזמן שאתה סוגר שבתות בשטח, איזה ג'ובניק מרשה לעצמו לגעת בי. אני התעצבנתי עליך בחזרה כי באיזו זכות אתה כועס? אני לא הרכוש שלך, אין לך בעלות עליי. אבל אני חושבת שפשוט הרגשת שקורים לי דברים חדשים שמרגשים אותי יותר ממך.
וצדקת. הכרתי מישהו בבסיס ולמרות שניסיתי להימנע מזה בכל דרך, התאהבתי. באמת שלא התכוונתי, אבל זה קרה. לפחות זה אילץ אותי להבין שאני צריכה להיפרד ממך, אבל גם אז לא אזרתי אומץ להגיד את זה בפירוש ואמרתי לך שאני רוצה הפסקה. ידעתי שההפסקה הזאת היא סתם משיכת זמן, ואני בטוחה שגם אתה הרגשת את זה. במקום מסוים, אני די בטוחה שגם הרגשת שיש כבר מישהו נוסף בתמונה.
אני רוצה שתדע שפיזית לא עשיתי שום דבר עד שהפרידה בינינו הייתה סופית. אני לא יודעת למה אני טורחת לציין את זה, הרי להתאהב במישהו אחר זה הרבה יותר אכזרי ומכאיב מכל אקט פיזי. אולי כי זה הדבר היחיד שעשיתי "בסדר" בתוך כל הדבר הזה, אז אני נאחזת באיזושהי נקודת זכות. אבל האמת היא שאין לי כאן נקודות זכות. הייתי פחדנית ולא כנה איתך, וזה לא הגיע לך. סליחה.
סליחה שהתאכזרתי: קארין ארד
היינו ביחד שנה כשאני החלטתי משום מקום שחייבים לעבור לגור ביחד, ברגע זה. זה מוזר מכל כך הרבה בחינות - הראשונה שבהן היא העובדה שמעולם לא ממש האמנתי שלעבור לגור ביחד זה דבר שבהכרח עושה טוב ליחסים, ואפילו להיפך. אולי זו היתה תופעת לוואי של גיל 38, ואולי זו היתה התוצאה של חוסר הביטחון ופחדי הנטישה שבאתי איתם, ואולי זה סתם בגלל שאהבתי אותך ממש, והאינסטינקט שלי היה להיצמד אלייך עד כמה שאפשר.
אמרת כן, אבל אמרת כן כי פחדת לאבד אותי, לא כי היית שלם עם זה. טיפת קשב, מבט טיפה פחות אגואיסטי, והייתי עולה על זה מיד. בדיעבד היה לי כל כך ברור שלא היית מוכן לזה, שזה החריד אותך ברמות אחרות, ושהסכמת רק כי הבנת שטיפסתי כאן על עץ כל כך גבוה שלרדת ממנו זה ליפול, וליפול זו פציעה.
היטב אני זוכרת את החודש הזה, שבו השכרתי את הדירה שלי, שממש אהבתי, בעיקר כדי להעמיד אותך בפני עובדה, ואת השיחות שלנו, שבהן היה ברור שהדבר האחרון שיש כאן זו התלהבות מהשלב הבא. אבל בזמן אמיתי לא הייתי שם, לא ראיתי אותך ממטר, וחשבתי רק על עצמי ועל הצרכים שלי.
בערך שבוע לפני ה"מעבר", התעוררתי בלילה וראיתי אותך יושב לידי במיטה, בהתקף חרדה, לא מצליח לנשום כמו שצריך. אני מעולה בהתקפי חרדה, אז עזרתי. ליטפתי, עשיתי מסאז', שמעתי. אבל לא הקשבתי למה שאמרת בין השורות: "תוותרי לי, אני מתחנן, אני עושה את זה רק כדי שלא ניפרד". חבל שלא אמרת לי את זה במילים האלו, למרות שהייתי כל כך שקועה בתחת של עצמי שאולי גם את זה לא הייתי שומעת באותם רגעים.
ועל זה אני רוצה להתנצל. סליחה שלא ראיתי אותך, סליחה שהכרחתי אותך להתיישר לפי הרצונות שלי, סליחה שראיתי אותך סובל ולא עשיתי את הדבר הנכון כדי להקל עלייך. הייתי לגמרי צריכה לשחרר את זה, להישאר איפה שאני, ולהמשיך כרגיל. כבר שנים שאני רוצה להגיד לך שלא משנה איך התנהגתי, כמה האשמתי אותך, הפכתי אותך לנבל כשהיית קרבן, וכמה כולם האשימו אותך בהרס של היחסים שלנו - אני מבינה כבר הרבה זמן שהאשמה ֿהיא אני.
נענשתי מאד מהר על הטעות הזאת - נפרדנו, איבדתי את הדירה שאהבתי, ונאלצתי לחפש ולעבור לדירה חדשה תוך יום. זה היה סיוט, אבל זה לא הדבר הכי נורא. הכי נורא היה שלמרות שהיינו יחד עוד שנתיים אחר כך - האמון נפגע. משהו התלכלך ביננו, ולא משנה מה עשיתי לא הצלחתי לקרצף אותנו חזרה למצב הראשוני. אני יודעת שלולא המעשה הזה, הסיפור שלנו היה נגמר אחרת. או ממשיך. סליחה.