בולען או בולענית? בדקנו מה היא באמת עושה עבור נשים

אם נסתכל על התפתחות מעמד האישה בישראל דרך חקיקה, נראה משוואה ברורה, לפיה יותר נשים בכנסת = יותר זכויות לנשים. מובן שכמות לבדה לא מספיקה, ודרושה גם איכות, או ליתר דיוק אכפתיות. באיזו מפלגה יש הכי הרבה נשים, ולמי מהן הכי אכפת מנשים? באמצעות הקריטריונים המכריעים האלה ננסה להבין איזו מפלגה הכי טובה לנו, הנשים בישראל.

כמובן, פעילות פמיניסטית איננה הפריזמה היחידה לבחון דרכה למי כדאי לכן להצביע. ישנן גם גישה בטחונית, כלכלית וסביבתית, וסוגיות חברתיות נוספות שאינן נופלות מבעיותיהן של נשים בישראל. כדי לבחור את המפלגה הטובה ביותר עבורכן, המשיכו מכאן את המחקר בכוחות עצמכן - כל המידע פרוש לרשותכן ברשת. והכי חשוב: כל עוד זכות הבחירה בידכן, צאו להצביע.

ברשימת הליכוד תמצאו השנה 9 נשים מתוך 39 חברי כנסת, חמש מהן במקומות הריאליים. הראשונה שביניהן, במקום התשיעי, היא מירי רגב, שמשחקת על הקלף הפמיניסטי יותר משהיא מקדמת זכויות נשים בפועל. יש שרואות בה מודל פמיניסטי מעצם היותה אישה מזרחית מהפריפריה שהגיעה לאן שהגיעה, אין להקל בטיעון הזה ראש, מפני שדי בזה להעניק השראה לילדות ונערות כמוה, איך אין ספק שיכולה הייתה לתת דוגמה טובה יותר. ב-2014, יאמר לזכותה, הניחה מספר הצעות חוק למען נפגעות עבירות מין אך מאז קולה לא נשמע בנושא. במאי האחרון הצהירה רגב שמניעי האופוזיציה חשובים לה יותר מנשים מוכות ונפגעות תקיפה מינית, עליהן, על פי הנוסח שלה, "לא כואבת הבטן".

זמן קצר לאחר מכן היא כן ניסתה להעביר חוק להחמרת ענישת אנסים, מ- 16-20 שנה למאסר עולם, אלא שבהמלצת משרד המשפטים האופוזיציה הצביעה נגדו והחוק נפל. יתכן ומניעי הקואליציה להפיל את החוק היו אנוכיים, אך ניתן למצוא גם סיבות סבירות להפלת החוק. ראשית, נאמר את המובן מאליו - מאסר עולם הוא המון זמן. זמן שבו אדם יושב בכלא על חשבון המדינה, ואנחנו, בין היתר, מממנות אותו. שנית, היום כבר ידוע שהחמרת ענישה איננה בהכרח אפקטיבית להפחתת הפשיעה, וכי מוטב להשקיע משאבים בשיקום אסירים. כך או כך, אין ספק שאנסים בישראל לא נענשים די הצורך, אך לאו דווקא בשל החוק, אלא בשל הסדרי הטיעון והפסיקה.

הטיעונים הללו הוצגו על ידי הקואליציה, אך לא שכנעו את רגב, שמיהרה רגב לגנות את הח"כיות הפמיניסטיות מהקואליציה שהצביעו נגדו, ביניהן מיכאלי, תמנו וזנדברג. כל זה מעלה חשד שרגב הציעה במכוון חוק בעייתי, בלשון המעטה, על מנת להציג את נשות הקואליציה באור שלילי, כפמיניסטיות מזוייפות שמתיישרות על פי התכתיב הגברי ברגע האמת.

בחזרה לנשות הליכוד. אחרי רגב מגיעה גלית דיסטל, גם היא חזקה בתחום הגינויים, ונוהגת להפריך פמיניסטיותן של חכ"יות אחרות יותר מאשר לקדם מהלכים פמיניסטיים בעצמה, אם כי הציעה חוק אחד להגנת הציבור מפני עבריינות מין. דיסטל אגב הצביעה נגד חוק לשמירת דגימות של נפגעות עבירות מין, כמו גם רגב, מאי גולן וגילה גמליאל שברשימה הזאת. גם להן, כנראה, לא כואבת הבטן. בניגוד למצביעות והמצביעים נגד חוק החמרת הענישה לאנסים, אף אחת מהן לא הייתה יכולה לתת סיבה אחת מוצדקת להצביע נגד שמירת הדגימות מלבד דאגה לאינטרסים של האופוזיציה.
עוד במקומות הריאלים תמצאו את עו"ד טלי גוטליב, שהאשימה בת 17 באונס שעברה ועומדת דרך קבע לצד חשודים באונס. ב-2017 למשל אמרה כי הנשיא קצב "בסך הכל ניהל כמה רומנים". את הנפגעות של קסטיאל האשימה בכך שאנס אותן, וכינתה את האנס הסדרתי "קורבן". כמה טוב שיש ייצוג נשי בעמדות המפתח.

במפלגה שבראשות יאיר לפיד תמצאו 12 נשים מתוך 30, שלוש מהן בחמישייה הראשונה: שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, שוברת תקרות זכוכית סדרתית בתור האלופה הראשונה בצה"ל והראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת החוץ והביטחון בכנסת; קארין אלהרר שמתמקדת בבעלי מוגבלויות ומתוקף תפקידה בענייני איכות הסביבה, אבל גם יזמה חקיקה למען נשים מוכות ונגד עבירות מין; ומירב כהן, שהצעתה לאייש כ-50% מהמשרות בסגל הבכיר של שירות המדינה בידי נשים אושרה ב-2020. בנוסף, היא פעלה כנגד הפרדה מגדרית, מה שמשמש לעיתים קרובות כינוי מכובס לאפליה מגדרית הלכה למעשה. אחריה מגיעה מירב בן ארי, שחוקקה למען נשים מוכות במקלטים, שורדות זנות ועוד.

לא בגברים עסקינן, אך ראוי לציין הפעם את לפיד כמי שנתפס בעיניי פמיניסט, אף כי הואשם בכך שהצביע נגד הקמת ועדת חקירה בנושא סרסור הסוהרות בכלא גלבוע. כך עשתה גם השרה מרב מיכאלי והקואליציה שבהנהגתו של לפיד בכללותה. בקואליציה טענו שהצעה של הח"כ אופיר סופר פרובוקטיבית, שהצעה להקמת ועדה נפסלה ב-2018, כשעוד היה בה צורך, וכעת עלתה שוב בתזמון בעייתי שעלול לחבל בחקירה הפלילית המתרחשת במקביל. קטונתי מלהכריע בנושא הזה, אם כי כיום, לאחר שהתיק נסגר בשל "היעדר ראיות", מתבקש לשאול איפה אותם קולות פמיניסטיים בקואליציה שיגנו על אותן חיילות שהופקרו בצורה נפשעת על ידי מדינת ישראל.

במפלגה עם השם הכללי ביותר שקיים תמצאו 7 נשים מתוך 18. הראשונה היא פנינה תמנו שטה, שפועלת באופן מובן בעיקר למען הקהילה שלה אך בכללה נגד אלימות במשפחה, והיא זו שדרשה לקיים דיון בנושא הסרסור בסוהרות. לדיון הזה, אגב, רק שתי שרות: היא ומיכאלי. מתוך 11 חברי וחברות הוועדה. מכאן אנו למדות לא מעט על תרבות הגינויים, שמשום מה כולם להוטים אחריהם, אלא שאין להם בהכרח השפעה רבה על המציאות אם העשייה בפועל איננה.

אחרי תמנו מגיעות יפעת שאשא ביטון, שקידמה חקיקה למען נפגעות עבירות מין ועבודת נשים; אורית פרקש הכהן חדשנות-טכנולוגיה-ומדע, שהובילה יחד עם מירב כהן תכנית לשילוב נשים בהייטק; ושרן השכל, שהובילה מהלך שמאפשר לנשים לשאוב יותר ביציות, למקפיאות שבינינו.

במפלגה שהשם שלה כנראה מפצה על משהו, תמצאו בסך הכל 3 נשים מתוך 15 מועמדים. אורית סטרוק, מיכל וולדיגר ולימור סון הר מלך, שכצפוי, פחות מתעניינות בנשים ויותר בשטחים. ואף על פי כן, יש גרוע מזה, למשל בש"ס או ביהדות התורה, בהן לא רואים לנכון להציב אף לא אישה אחת במעמד קבלת ההחלטות.

במפלגה שבהובלתו של ליברמן תמצאו 6 נשים מתוך 12. הראשונה שבהן היא שרון ניר, שהייתה יועצת המגדר של הרמטכ"ל ופרצה בצה"ל כמה תקרות יפות: היא הייתה האישה הראשונה המפקדת על גדוד תקשוב מבצעי, וכן האישה הראשונה ששימשה כמפקדת בית הספר הארצי לקשר, תקשוב וסייבר. ניר היא מועמדת חדשה בבחירות, ולכן אין מאחוריה עשייה פוליטית שניתן לשפוט, אך הרקע שלה נראה די מבטיח. כאמור, נשים מצליחות לאו דווקא מקדמות נשים אחרות להצלחה - את זה עוד נצטרך לשפוט. בראיונות התבטאה בשבחיהן של הנשים בצה"ל והחתירה לשוויון מגדרי. כמובן, יש מקום גם לשאול על היתכנותו של שוויון בין נשים לגברים בגוף שהוא מיסודו כה גברי.

אחרי התת-אלוף מגיעה יוליה מלינובסקי, שהציעה במקור את החוק להחמרת ענישת אנסים. כיום היא פעילה בעיקר בשטח הבטחוני והכלכלי, כמו גם זכויות הגיל השלישי, אך קידמה חקיקה למען נפגעות אונס וביקרה את מירב מיכאלי על שלא טיפלה כשרת התחבורה בהדרת נשים בתחבורה ציבורית, ביקורת שיש בה טעם, שכן העיסוק בנושא מתבקש מצדה. אגב, לרגל הבחירות מיכאלי כן ניגשה לנושא, תזמון שאפשר לבקר גם אותו.

אחריהן במקום השמיני מגיעה מגיעה בתיה כהנא דרור, שהייתה מנכ"לית עמותת מבוי סתום, המסייעת לנשים מסורבות גט. כהנא דרור פעלה בנושא גם ברמה החקיקתית והובילה מהלך שיאפשר לנשים לעמוד בראש בתי הדין הרבניים, מהלך שלמרבה הצער לא נשא פרי עד כה. לפי שעה, עדיין מדובר במוסד שנשלט באופן מוחלט בידי גברים. בדיוק בגלל זה יש צורך בעוד נשים כמוה.

ולבסוף: שרון רופא אופיר שפעלה רבות למען נפגעות תקיפה מינית ואלימות; לימור מגן שטיפלה באופנים שונים בנושא הפרעות האכילה אצל נשים ודוגמניות בפרט; ואלינה ברדץ' יאלוב, שקידמה חקיקה נגד הפצת סרטונים אינטימיים ברשת כמו גם למען נפגעות אלימות במשפחה ואונס.

במפלגה בראשותה של מירב מיכאלי, תמצאו שש נשים מתוך עשר מועמדות ומועמדים. מיכאלי עצמה, כידוע, הנה דמות פמיניסטית שנויה במחלוקת. גם היא הצביעה נגד אותו חוק של החמרת ענישה לאנסים (כאמור, חוק בעייתי) ונגד הקמת ועדת חקירה סביב פרשת הסוהרות, ואכזבה רבות בתעשיית המין, שטענו שמיכאלי כמו גם ארגוני הנשים פעלה מעל לראשן בעניין סגירת מועדוני החשפנות בתל אביב, ללא הקשבה לצרכיהן. כמו כן, מיכאלי ספגה ביקורת קשה על מוסר כפול בנושא הפונדקאות, נגדו התבטאה בעבר, לפני שהביאה בדרך זו ילד משלה עם בן זוגה ליאור שליין.

חרף כל אלה, מיכאלי יזמה תיקוני חוקים למען נפגעות ונפגעי תקיפה מינית ועוד אוכלוסיות מוחלשות, והייתה כמובן פורצת דרך בשפתה הדו-מגדרית. בעיני רבים צורת הביטוי של מיכאלי היא קוריוז ותו לא, אך היום כבר ידוע על פי מחקרים שונים בארץ ובעולם כי בכוחה של שפה רב-מגדרית לשפר את מעמדן של נשים בחברה, מעצם הנכחתן המילולית.

אחרי מיכאלי מגיעה נעמה לזימי, שבמסגרת העבודה שלה במועצת חיפה פעלה לקידום חיפה כעיר שוויונית מגדרית ולשיפור תנאי ההעסקה של עובדות ניקיון בעירייה. כשנכנסה לכנסת ה-24 קידמה חוק שנועד לסייע לנשים שקרובות לגיל פרישה, וכן חקיקה כנגד עבריינות מין ואלימות במשפחה.
אחריהן אפרת רייטן, שמלבד חיבתי הבלתי נשלטת כלפיה כילידת הניינטיז אין בינתיים הרבה מה לומר עליה בהקשר הפוליטי-פמיניסטי; אמילי מואטי, חברה בעמותה לקידום מנהיגות נשים בישראל, שבין היתר הציעה חוקים לטיפול בנפגעות ונפגעי עבירות מין כמו גם שיקום עבריינים; אבתיסאם מראענה, שבמסגרת פעילותה החברתית הענפה היא מרצה ופעילה פמיניסטית למען נשים מוכות ונשים בזנות, וקידמה חקיקה למניעת אלימות במשפחה, הגנה על נפגעות תקיפה מינית וקידום נשים בשוק העבודה; ומהרטה ברוך רון, שמתמקדת בקידום הקהילה האתיופית.

במפלגה שזהבה גלאון חזרה לראשה יש 4 נשים מתוך 10. הראשונה היא כמובן גלאון, שידועה בפמיניסטיותה, ובין פעילויותיה הרבות הייתה מיוזמות החוק לאיסור צריכת זנות, יזמה לפני עשרים שנה את ועדת החקירה הפרלמנטרית למאבק בסחר בנשים והמשיכה לחקור את נושא הסחר בבני אדם ולפעול נגדו גם שנים אחר כך. ב-2018 היא הודיעה על פרישה מהחיים הפוליטיים אבל הנה אנחנו רואות אותה בחזרה במשחק, וזו הזדמנות טובה לצפות בהופעה המרשימה (לא רק שלה) בסדרה המעולה "הנבחרות" של כאן 11.

אחריה גלאון מגיעה מיכל רוזין, בעבר מנכל"ית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וחוקקה כמה חוקים חשובים בנושא, כמו גם למען נשים מוכות, אמהות סטודנטיות ומסורבות גט; גבי לסקי, גם היא פמיניסטית מוצהרת אבל בעיקר שמאל בראבק; ועורכת הדין אומימה חאמד, שבאה לדבריה לקדם ערכים של שוויון ופועלת נגד אלימות במשפחה וכלפי נשים בפרט.

מאחורי איילת שקד עומדות ארבע נשים, משמע חמש מתוך עשר, שוויון פרופר. שקד עצמה חטפה לא מעט ביקורת מכך שהיא אמנם ממתגת את עצמה כמודל פמיניסטי, אך פניה אל השמרנות, שני כוחות שנוטים להתנגש זה בזה. עם זאת, ראוי לציין כי שקד פעלה במספר הזדמנויות לקידום זכויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, למשל בחקיקה שמאפשרת לנפגעות להתראיין בתקשורת גם ללא אישור בית המשפט.
אחריה משובצות עו"ד ניצנה דרשן, אורנה שטרקמן וגילה בן נאים, שחוץ מזה שהן נשים, לא נראה שיש להן ממש נגיעה לנושא הפמיניסטי.

במפלגה בראשות איימן עודה יש שתי נשים מתוך 11. הראשונה היא אעידה תומא סולימאן שנמצאת במקום השלישי, כרגע יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי בכנסת, אם כי במפלגה שלה כנראה פחות מאמינים בזה. תומא סולימאן סייעה למטפלות במשפחתונים שנסגרו לקבל פיצויים בקורונה, וקידמה חוק לייצוג נשי שווה במועצות בעיריות. מעל הכל, היא ידועה כאחת ממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בחברה הערבית. בין היתר, את המקלטים הראשונים בארץ לנשים ערביות מוכות ונערות במצוקה, וקצרה היריעה מלהכיל את פעילותה בתחום הזה.

האישה השניה, במקום האחרון, היא עורכת הדין נועה לוי שמתמקדת בזכויות מיעוטים.

ברע"מ בהובלת מנסור עבאס יש אישה אחת מתוך ארבעה: אימאן חטיב יאסין, תואר שני בלימודי מגדר ונשים ומיוזמות חוק לייצוג נשי הולם בכנסת. אם להסתמך על הרשימה הזו, כאמור, לא קרה איתו כלום.

בבל"ד שמוביל סמי אבו שחאדה יש שתי נשים: הראשונה היא דועאא חוש טאטור שבמקום השלישי, והשניה היא עינת ויצמן דיאמונד, שבמקום האחרון, שתיהן עוסקות בראש ובראשונה בענייני כיבוש.

ויש את הדר מוכתר, שכועסת על יוקר המחיה. אמרנו נשים בולטות, ובולטת היא כן. איתה בת אל חזן ורחל קרויזר. לדברי מוכתר, הן היו איתה באוהלים במקום לנסוע להודו. לא יודעת.