זה קרה בשנת 1973. אישה נפרדה מבעלה לאחר שהורחק מביתו ע"י המשטרה בשל אירועי אלימות. למרות הפירוד המוחלט, התובעת ובעלה לא התגרשו באופן רשמי בבית הדין הרבני, והבעל שילם לתובעת סכום כספי קבוע מדי חודש בגין תשלומי מזונות שבהם חויב, וזאת במקביל להמשך מגוריה של התובעת בדירת המגורים המשותפת.
לפני שמונה שנים הלך לעולמו הבעל והותיר אחריו צוואה ולפיה עזבונו עבר לילדיו, ואילו לתובעת הוריש המנוח עשר אגורות בלבד. כשנתיים לאחר פטירתו, פנתה אשתו לשעבר לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ותבעה מחצית מהנכסים שהיו למנוח במועד פטירתו, משום שלטענתה הם שייכים לה מכח "הלכת השיתוף" - המשטר המשפטי שחל על יחסיהם כבני זוג שנישאו לפני שנת 1973. טענתה המרכזית של התובעת הייתה שבעלה המנוח העדיף להישאר שותף שלה גם לאחר הפרידה מטעמי נוחות, וכדי להימנע מפירוק השיתוף וחלוקת הרכוש.
חזקת השיתוף לא קיימת
בפסק הדין מנתחת השופטת אורית בן דור ליבל מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים את טענות התובעת וקובעת כי גם אם היה ניתן להתעלם מקשיים טכניים ופרוצדוראליים שהתקיימו בצדה של התובעת, עדיין לא ניתן לקבל את טענתה לחלוקה משותפת ברכוש שהותיר, כי עברו ארבעה עשורים מהרגע שנפרדו ועד למועד הפטירה של הבעל.
חזקת השיתוף, מסבירה השופטת בן דור ליבל, מבוססת על חיים משותפים של בני זוג, ואלה נלמדים מנסיבות החיים המשותפים ומכוונת הצדדים, ולפיכך ברור שעם סיום החיים המשותפים באה לקיצה גם כוונת השיתוף, ובפרט כאשר במקרה הזה הוכח שהמנוח חי בגלוי עם נשים אחרות.
טענתה החלופית של התובעת לפיה היא שותפה עם המנוח בזכויות שנצברו עד למועד הפירוד (בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כאמור) נדחו גם הן בשל השיהוי הרב - יותר מארבעה עשורים שחלפו עד להגשת התביעה, שלבסוף נוהלה נגד עיזבונו של המנוח שבינתיים הלך לעולמו ומשכך בית המשפט לא היה מסוגל לקבל גרסה עובדתית נגדית.
כמה מגיע לה?
בהקשר זה עשה בית המשפט שימוש בעובדה שבמספר צוואות שערך המנוח בימי חייו וגם בזו האחרונה שקיבלה צו קיום הוא ציווה לתובעת - אשתו בנפרד - סכום של עשר אגורות בלבד, מה ששימש את בית המשפט לחזק את הקביעה אודות היעדרה של כוונת שיתוף כלשהי עם התובעת.
לאור האמור פסקה השופטת כי התביעה נדחית ואף חייבה את התובעת בתשלום עשרות אלפי שקלים כהוצאות משפט לכלל הנתבעים.
עורכי הדין דניאל פרידנברג ואוהד הופמן ממשרד "הופמן & פרידנברג" המתמחים בענייני משפחה וירושה מסבירים כי, "מעבר לניתוח המעמיק של דיני ההתיישנות והשיהוי לאור הרגישות המובנת בענייני משפחה, פסק הדין מבוסס על רצונו של הבעל אשר קיבל ביטוי בצוואתו. הקושי הגדול ביותר בטענות כנגד אנשים שהלכו לבית עולמם הוא בקביעת רצונו של המנוח; הדבר יכול להשתקף בצורה עקיפה מהתרחשויות שאירעו בעבר, או במישרין מצוואה ומסמכים אחרים עליהם חתם בימי חייו".