מהרגע שהתחלתי את העבודה על הפודקאסט "לי זה לא יקרה" שעוסק באלימות במשפחה, הבנתי שיש לנו משהו מאוד חשוב ביד. לאחר שסיימתי את אחת משיחות ההכנה, שנערכה דרך הזום, ניגשה אלי אישה שעבדה בסמוך אלי ושמעה במקרה את השיחה וביקשה לדבר איתי. היא סיפרה לי, בדמעות, שהיא כלואה במערכת יחסים אלימה, וכשהקשיבה לשיחה הבינה שאפשר אחרת, והיא רוצה לקבל עזרה. ככה, עוד לפני שפרק אחד יצא, כבר התחלנו לייצר שינוי.
השיחה עם אותה האישה הייתה רק הפרומו למה שהגיע מאוחר יותר. ברגע שהפרקים החלו להתפרסם קיבלתי הודעות מגברים ונשים שסבלו מאלימות מסוגים שונים, ומקרובים של אנשים שחווים אלימות, ובחרו כולם להסיר את מסך ההכחשה ולהתחיל בתהליך שינוי. ההודאה בכך שאתה שרוי במערכת יחסים אלימה אינה פשוטה - יש לה השלכות רבות עליך, על מי שאיתך, ועל הילדים. לעיתים, היא מהווה רעידת אדמה של ממש, כזו ששומטת את הקרקע מתחת לרגליים, יוצרת שבר שמתוכו תיווצר בהמשך קרקע יציבה, בריאה ובטוחה. אבל המסע אל עבר הקרקע המיועדת אינו קל, ויציאה אליו דורשת אומץ רב.
לכן, קל יותר להכחיש. לספר לעצמנו שכל עוד אין אלימות פיזית זה בסדר, שלא צריך להרוס בית בשביל כמה קללות; שזה יעבור; שאולי היא בת זוג אכזרית אבל היא אמא נפלאה ועדיף להישאר; שאנחנו באמת במצב כלכלי קשה ולכן אין לי שום גישה אל הכסף וזה דווקא טוב, כי הוא חוסך עבור שנינו; או שזה בסדר שהוא מכריח אותי לשכב איתו גם אם אני ממש לא רוצה- כי אני הרי אשתו וזו חובתי. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והדרך שלו להימנע מלהסתכל למציאות בעיניים. ההאזנה לפרקים גרמה לאנשים להבין שהמציאות בה הם חיים אינה בריאה, ואינה הכרח, והייתה הצעד הראשון ביצירת מציאות אחרת.
ההודעות הרבות שקיבלתי מאנשים זרים היו מרגשות, מטלטלות ומעצימות, אבל שום דבר לא הכין אותי לשיחה שקיבלתי מחברה טובה שלי, כזו שאני מכירה שנים, שסיפרה לי, נסערת כולה, שהיא מבינה עכשיו שגם היא חוותה מערכת יחסים אלימה. לקח לי רגע לעכל את דבריה והתחלתי להריץ בראש את כל בני הזוג שהיו לה במהלך השנים. בסקירה ראשונה לא הצלחתי לחשוב על אף חשוד -כולם היו אנשים נחמדים ונעימים, שאהבו אותה מאוד. אבל אז, לאחר מחשבה נוספת, התחלתי להיזכר פתאום.
היא הייתה בת 18, והוא היה מבוגר ממנה בכמה שנים. שלושה שבועות לתוך הקשר הוא הציע שתעבור לגור איתו. זה היה מוזר, היינו כולנו לפני גיוס ולגור עם חבר היה נשמע כמו משהו מהעתיד הרחוק, אבל היא הייתה מאוהבת והוחמאה מההצעה.
היא עברה לגור איתו בדירה ישנה במרכז העיר ובהדרגה הלכה והתרחקה מכולנו. בהתחלה עוד הייתה יוצאת איתנו, ובכל פעם הוא היה מגיע בהפתעה, וכולנו היינו מתלהבות מהמסירות שלו, ומהאהבה העזה ביניהם, כזו שמעוררת געגועים עצומים גם לאחר פרידה של כמה שעות. אבל אז היא הפסיקה לצאת. אמרה שהיא מעדיפה להיות איתו, ושהוא מתבאס כשהיא משאירה אותו לבד.
זה הפך להיות בלתי אפשרי לפגוש אותה בלעדיו, וגם שיחה בטלפון הפכה למבצע חצי צבאי. היא הייתה מתקשרת רק כשהייתה לבד בבית, ואם היה חוזר פתאום הייתה ממהרת לנתק. בשיחות בינינו, סיפרה שהוא נורא קשור אליה ואוהב אותה, וכשהיא מדברת עם אחרים הוא מרגיש לבד ומקנא, אז היא מנסה לא להשאיר אותו לבד.
כשהתקרב מועד הגיוס הוא ביקש שתתחתן אתו ותוותר על הצבא. הוא תכנן לעבור ללמוד בחו"ל ורצה שתצטרף אליו. היא התעקשה להתגייס ונוצר ביניהם שבר גדול. המחשבה על כך שהיא משרתת עם גברים אחרים הייתה בלתי אפשרית עבורו - הוא היה מתחקר אותה על כל אינטראקציה שקיימה לאורך היום, חיטט לה בטלפון כשחזרה הביתה, האשים אותה שהיא בוגדת בו, והתחנן בכל מוצ"ש שלא תחזור למחרת לבסיס - כי בלעדיה הוא לא יכול. בכל פעם שהיה נפגע מהתנהגות כזו או אחרת שלה הוא לא היה נותן לה ללכת ממנו, אפילו לא לישון, עד שתודה שהיא טועה והוא צודק, גם אם זה ייקח כל הלילה.
פעם, כשרבו, הוא אחז לה חזק בזרוע, ודיבר אליה בצעקות כשאצבעותיו המאוגרפות מונפות באוויר. מישהו שראה אותם שאל אותה אם הוא אלים אליה, והיא ענתה שלא. הוא אף פעם לא הרים עליה יד. בפעם אחרת, הוא ניפץ מסגרת עם תמונה משותפת שלהם על הקיר. אחר כך פרץ בבכי והתנצל, אמר שהוא כל כך אוהב אותה שלפעמים הוא כבר משתגע. היא נבהלה, ואפילו סיפרה לנו על האירוע, אבל זה היה חד פעמי, והוא כל כך התנצל, אז היא סלחה לו. חוץ מזה, הוא אף פעם לא הרים עליה יד.
אחרי קצת יותר משנה של זוגיות הוא טס לבסוף ללימודים, בלעדיה. בימים הראשונים היא התגעגעה אליו, מאוד. הייתה חושבת עליו כל הזמן, מחכה לרגע שתשתחרר ותוכל להצטרף אליו. אבל אז, היא התחילה להרגיש תחושה מוזרה של הקלה. מכירים את זה שרק אחרי שמכבים את המזגן מבינים כמה רעש הוא עשה? זו הייתה התחושה. פתאום היה שקט. רגשות האשם, שהיו בני לוויה קבועים שלה בשנה ההיא, החלו להתפוגג. תחושת המחנק התפזרה, הדריכות המתמדת נרגעה. פתאום היא הבינה ששנה שלמה היא הלכה על ביצים, נזהרת מלפגוע בו, נזהרת מלעורר ריב נוסף.
במערכת היחסים שלהם הייתה אהבה גדולה, היו בה רגעים יפים רבים- רגעים של צחוק מתגלגל, שיחות אינטימיות, ותשוקה גדולה. אבל במערכת היחסים הזו הייתה גם שליטה, צמצום ואלימות רגשית. בדיעבד, אפשר להבחין בהרבה דגלים אדומים שהתנוססו להם אל-על. אבל ברגע האמת, התקשנו כולנו להבחין בהם. ויותר מזה- על חלק מההתנהגויות שלו אפילו הסתכלו מהצד בהערכה, ראינו בהן עדויות לאהבה, קרבה ודאגה.
הבלבול שחווינו אז הוא הבלבול שחווים רבים במערכות יחסים בהן אין אלימות פיזית ברורה. כשיש סימנים כחולים וחבורות בעיניים קל להבין שמשהו לא תקין, אבל כשהאלימות לא משאירה סימנים נדרשת היכרות טובה עם סימני האזהרה וערנות יתר של כולנו כדי להבחין בה. רוב סימני האלימות נמצאים באזורים אפורים ולא ברורים. לא לסביבה, בוודאי שלא לקורבן והרבה פעמים גם לא לפוגע - עד שנחצה קו אדום ומגיע האסון.
- מתי הקנאה לגיטימית ומתי היא אובססיה? מתי הרצון להיות יחד כל דקה עובר מרומנטי למסוכן? מתי כעס על מפגש עם בני המין השני הוא הגיוני ומתי הוא עובר את הגבול? מתי לקיים יחסי מין ללא חשק זה משהו שקורה במערכת יחסים ומתי זה אונס או כפייה? מתי זה בסדר לתת לאחד מבני הזוג את השליטה על התקציב ומתי זה מלמד על שליטה כלכלית? התשובה היא תמיד מורכבת, אבל את כל השאלות ועוד אנחנו פוגשים בקליניקה לעיתים קרובות, ולא בכדי- אם התשובה הייתה ברורה, אנשים היו יודעים אותה לבד.
- אם אתם קוראים את זה ומזהים משהו דומה במערכת היחסים שלכם או במערכת היחסים של קרוביכם- אל תשארו עם זה לבד. מערכת יחסים לא צריכה להיות מלווה בפחד ובדריכות, ולעיתים היא הופכת לכזו רק כי אף אחד מבני הזוג לא יודע אחרת. אבל אפשר אחרת, ואפשר ללמוד להתנהל אחרת- אפשר, וצריך, להיות במערכת יחסים מוגנת, תומכת ובריאה.
- הפודקאסט "לי זה לא יקרה" הוקלט ביוזמת סופר-פארם ובשיתוף רשת עושים היסטוריה. באתר של הראשונה אפשר למצוא מידע נוסף על סימני האזהרה, וכן הסברים מפורטים על מגוון הגופים והארגונים שמגישים סיוע ומקבלים דיווחים על מקרי אלימות.
- הכותבת היא פסיכולוגית, מתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי, מרצה במכללה האקדמית רמת גן ויוצרת הפודקאסט "עושים פסיכולוגיה"