לרוע פנים רבות, וגם לאנושיות: על צמא, הרינג כבוש וגעגועים לאמא

כשחושבים על הישרדות חושבים על אוכל, אבל בשבילנו אוכל הוא לא רק כדי לשרוד. מעבר לעונג בסיסי, טעמים מגרדים לא פעם את תאי הזיכרון ובאחת מעלים תמונה.

למשל השבוע מצאתי אצל הירקן בשכונה הרינג כבוש, והתחשק לי - כי עם כל הכבוד לכל השפים המהוללים, פרוסת חלה מרוחה בנדיבות בחמאה ומעליה פיסות דג מלוח ופרוסות צ'יבלה (בצל) זה ביס שמיימי + "פגישה" עם אמא שלי, ז"ל כבר שנים. קצת רקע: שני הורי היו ניצולי שואה. אתרכז הפעם באמא שלי.

היא הייתה נוהגת ללכת לשוק הכרמל לקנות דג מבריק כזה ובמיומנות של כירורג מטפלת בו בבית, כובשת ומניחה בצנצנת הזכוכית שיועדה לכך, ואז היה מתרחש הדיאלוג הבא:

אמא: "מתחשק לי הרינג (או מטייאס) כבוש"
אני: "נו? מה הבעיה תאכלי".

בשלב הזה כבר הייתי מתחילה להתעצבן כי ידעתי מה עומד להגיע - "אני אוותר כי אז אני אהיה צמאה". ואני, בחוסר היכולת שלי להבין את עומק הטראומה שהיא מדברת מתוכה, הייתי נכנסת בה.
"שוב הצמאה הזה? חסר מה לשתות? הנה יש סודה, יש מיץ תפוזים, יש מים בברז, תשתי מה הבעיה?".

מה שלא הבנתי אז, ומשמעותו היכתה בי מאוחר יותר הוא משפט שאמרה פעם: "עם הרעב אפשר היה להסתדר. הנורא מכל היה הצמא. צמא זה סבל נוראי".

אימי הייתה נערה צעירה כשפרצה המלחמה, ואת תקופת האופל עברה עם אחיה הבכור. הוריה ואחותה ושאר דודים, סבים וסבתות - נרצחו.

אחרי המלחמה הם הגיעו לעיר וורצלב בפולין, שם רוכזו פליטי השואה. שם אמי נישאה לאבי, תוך זמן קצר אבי הקים מאפייה וההצלחה הייתה מסחררת. הם נתקעו עוד כמה שנים בפולין (הממשלה הפולנית לא שיחררה בקלות - הפתעה) ובשנות החמישים עלו לארץ. אולי זה לא נשמע ככה תמיד, אבל אני כבר תוצרת הלבנט.

יום סטנדרטי אחד, כשהייתי בת 12 אולי 13, ישבנו במטבח. אני אכלתי ארוחת צהריים והיא התעסקה כדרכה במשהו. בגדול הסקרנות שלי נחסמה לרוב, כי אמי חשבה שאין צורך לדבר יותר מידי - המוטו היה "מה שהיה עבר, ועכשיו תגמרי שיעורים" או תגמרי כבר מה שיש בצלחת. כזה.

אבל יש את הרגעים הללו שמשהו נפתח. וזה קרה באותו יום. פתאום שאלתי אותה - "תגידי, אמא, מי עבד במאפייה? הרי כולם מתו" (הייתי ילדה - מזכירה). היא הניחה בתנופה אופיינית את מגבת המטבח על הכתף, הסתובבה אלי והעניקה לי שיעור לחיים.

"פועלות גרמניות עבדו במאפייה .."

"מה?" השתוממתי בצווחה, "נ א צ י ו ת!?"

(וורצלב היתה עיר בגרמניה לפני המלחמה - ברסלאו - רק אחרי חלוקת אירופה ובתום המלחמה עברה לפולין.)

"כן גרמניות. מה את חושבת, שהן לא היו מסכנות? הבעלים שלהן גויסו לצבא הוורמאכט, רובם או נהרגו או קפאו למוות בגבול הרוסי והן נשארו אלמנות מטופלות בתינוקות, בתנאים נוראיים של מגורים פרוצים וביוב פתוח, בקור חודר עצמות חודשים רבים, כל מי שחשב שמגיע להן התעלל בהן רק בגלל שהיו גרמניות פשוטות. ריחמתי עליהן - הן גם היו קורבן -מבחינתי לא הייתה שאלה אם להעסיק אותן, ולתת להן פרנסה כדי לשרוד את הרעב שלהן ושל העוללים שלהן".

למיטב זכרוני שתקנו אחרי, היא הדיחה כלים או משהו כזה, ואני? אני אז לא הבנתי. והייתי בת 13, בגיל של אמא שלי כשפרצה המלחמה.

האמת גם לא מבינה היום.

אבל מתגעגעת.

אמי בישלה נפלא ומאד אהבה כלים יפים ובכלל עריכת שולחן היתה אצלה השראה לצורך היצירתי שליווה את חייה - היו לה ידי זהב.

רק מה? הייתה לה נטייה "לשמור" דוממים. למשל מערכת סירים מאמייל עם איור מקסים של פרחים היו מוצבים בארון במטבח אבל היה "חבל להרוס אותם". או סרוויס לקפה מדהים ביופיו שהיה מוצב בוויטרינה ואוי לי אם הייתי נוגעת בו.

בחגים היא היתה חוגגת עם כוסות יין מקריסטל, סכו"ם הכסף שנסחבה איתו מפולין ומפות שהיתה רוקמת בכישרון נדיר.

סדרה חדשה "טוויסט" של סירים (יש 5 גדלים) של סולתם גרמה לי ממש להתאהב בהם. ראשית הם מעוצבים לטעמי מעוגלים ובגוון שחור פחם. הם מסוג NON STICK FOOD SAFE, אלומיניום ידידותי לסביבה. שזה אומר שתענוג להדיח אותם, אם כי אפשר גם במדיח. חרשתי על הסיר כמה ימים והוא אומץ סופית.

לפני החג התכנסנו קבוצת עיתונאים במסעדה מפונפנת לטעום את סובניון PLATINUM בציר 2020 של ברקן. רובם מביני עניין, ובחשיבות מעוררת קנאה פלטו שם "טעם של פרי שחור בטח.. רגע וגם תבלינים מתקתקים וקפה ושוקולד... בהיתי בהם ולא הבנתי היכן בדיוק עלה להם השוקולד. וכשפנו אלי ושאלו...השבתי כדרכי - טעים... ממש טעים.

גם המרלו מסדרת אדמה של יקב תבור קיבל מהמבינים מילים מסובכות כמו "טעמים של פרי, טנין, עפיצות" וכאלה. אני שוב אומרת - ט ע י ם.

אחווה - מי לא אוהב טחינה? מי לא אוהב שוקולד? ובכן דממה. כי כולם אוהבים. אז "באחווה" יצרו ממרח ממכר שהוא שילוב של טחינה גולמית ושוקולד. מה שמצחיק שציינו שזה ללא תוספת סוכר כאילו שמדובר בחסה ועולש. משמין? ברור! טעים? רצח.

נינג'ה הפכה כבר למותג מוכר עם כל הבלנדרים האימתניים שלהם שלא לאמר מפלצות הגריל שבלחיצת כפתור מפיקים ארוחה טעימה. אז הנה הם חזרו לבייס, ובימים אלו משווקים סכינים ואף משחיז. מה שמזכיר לי שאמא שלי אחת לכמה זמן היתה מגלגלת את הסכינים במגבת והולכת למשחיז כדי להחזיר עטרה לחדות. סכין טוב במטבח חשוב מכל מוצר חשמלי.

אמרתי כבר שאני מתגעגעת?