בפעם האחרונה שראינו את אחד מבני הזוג בחתונמי חווה התקף חרדה שנייה אחרי החופה, קיבלנו את מה שנראה, לפחות עד כה, כמו אחד הזוגות המתוקים של העונה. לפעמים התקף חרדה הוא פשוט התקף חרדה. אבל בכל החתונות ממבט ראשון שהיו עד כה, בכל העונות (כמה כאלה היו וכמה זמן הן החזיקו לפי רבעונים? הסטטיסטיקות אצל שניר), כולל זו של יאנה ותומר, עוד לא ראיתי התקף חרדה אצל חתן או כלה שאהבו את מי שחיכה להם מתחת לחופה.
כמובן שיש גם זוגות שהתקף החרדה שלהם רק מתחיל בבוקר שאחרי, אבל בואו נחכה רגע עם תאונת הצוללת שנקראת רותם ורונן ונתחיל מהזוג החדש.
אלגנטי, אינטליגנטי, ועולה בהתאם: השיק הבריטי נחת בישראל
לפני ששכבתם: כך תחשבי את גודל האיבר שלו לפי האף והכף
נסתרות דרכיה: פגשתי את אהבת חיי בחתונה שלי עם גבר אחר
מור ושניר
איזה שידוך שכולו פאן. מצד אחד, אישה שמספיק להסתכל עליה במאורע הכי מלחיץ ביקום - חופה עם גבר זר - בשביל לראות כמה התפקיד שלה מתאים לה. אם שם היא הייתה כל כך קלילה וכיפית, אני עושה הסבה להייטק רק בשביל להשתתף במסיבות שהיא מארגנת. מהצד השני, גבר שהוא לא רק תימני אלא נראה בדיוק כמו התימני שבגללו היא סולדת מעדה שלמה - אבא שלה.
אבל אם נשים בצד את בעיית המראה החיצוני הראשונה לזוג זה, אני חייבת לציין בעיה נוספת שגם היא קשורה במראה חיצוני אבל בו זמנית מעידה על הרבה יותר מכך: הבחור נראה כמו ראש מועצה ולא זאת בלבד, גם כל מה שאומרים עליו נשמע כאילו נלקח מקמפיין הבחירות המוניציפליות - הוא יציב, הוא אחראי והוא מחויב. בעברו גם שתי כהונות של שתי קדנציות רצופות כל אחת, במועצות אחרות, שמעידות על יכולות ניהול והתמדה. זה הכל, חוץ מפאן.
וזה בסדר. לא כולם צריכים להיות כיפיים וקלילים ואם אתה קפוץ ונוקשה זה מי שאתה. זה פשוט עלול לא להתאים לבחורה שלצידך במקרה הזה. ואגב, עצה קטנה לצד של החתן - להגיד לאדם לא משוחרר "תשתחרר" זה הדבר הכי לא משחרר שיש. פשוט תחבקו אותו על אף קפיצותו ותסתמו לרגע את הפה. הוא מספיק מבקר (ומלחיץ עוד יותר) את עצמו.
למרות שבפרומו טענו שמדובר בשני פרפקציוניסטים, אני נאלצת לא להסכים. זה שגם למור יש דרישות כמו גובה או אי שייכות לעדה מסוימת שנתפסת בעיניה כמו מקור הרוע בעולם לא אומר שהיא פרפקציוניסטית. עובדה שהיא קיבלה אותו בחיוך, דיברה אחרי החופה רק על הדברים הטובים שהיא ראתה ושמעה ולא הזכירה לרגע את הצ'ק ליסט שלה, למרות הסעיפים שיישארו לא מסומנים.
שניר, לעומת זאת, כנראה לא שמע שום דבר שאמרו עליה בחופה. למעשה, עוד לפני החתונה הוא אמר שהוא מפחד שלא יאהב את מה שהוא יראה, או ישמע, או יריח, ולמרות הניסיון להציג את המראה החיצוני כחלק חשוב אך לא עיקרי, נשמע שזה אחד הדברים הכי משמעותיים עבורו. הבנאדם הלך סחור סחור סביב השאלה האם חשוב לו אפקט הוואו כשהוא יראה את הבחורה לראשונה, רק בשביל להגיד בסוף שזה קריטי - קריטי, כן? מילה שמשתמשים בה בהקשר של חיים ומוות - שהיא תהיה חטובה. יחסית. כי הוא מבין שהמילים שיוצאות לו מהפה צריכות קצת כיבוס. הוא מחונן.
מול יעל הוא הצליח קצת פחות להסתיר את הפחד שלו מחוסר משיכה, אולי כי הוא היה עסוק בלהסתיר ממנה את שתי המגירות שאלוהים יודע מה הוא מחביא בהן. הבנאדם פחות או יותר אמר שאם הוא לא היה מתבייש, הוא היה פוסל את כל הנשים שהראו לו במבחני ההתאמה, אחר כך התבאס שהיו לו שני קשרים כל כך ארוכים כי עכשיו למומחים יש רק שתי אקסיות לדוגמה בשביל להסיק מהן על הטעם שלו, וכדי שהמאצ' יתבסס על דאטה אותנטי, דרישה לגיטימית כמובן, הציע שהם פשוט יעברו על כל הלייקים שהוא עושה באפליקציות. כאילו אין לטלוויזיה הישראלית מספיק בעיות תקציב.
מותר לו כמובן לרצות להימשך למי שהוא עומד לפגוש, אבל משהו באופן שבו הוא מדבר על זה, בכזאת רצינות תהומית, גורם לי לתחושה שהוא מחפש לעצמו איזו Trophy wife, מישהי קטנה וקוקטית שתיראה טוב על היאכטה העתידית, תשתחל בקלות לרכיבה משותפת ופוטוגנית על הקורקינט החשמלי ותשתלב יופי עם קורות החיים.
ולמרות כל זה, דווקא מור היא זו שדיברה, רגע לפני החופה, על זה שהיא לא רוצה יותר להיות בררנית. אני חייבת לתהות אם זה איכשהו קשור לזה שהיא אישה, ולזה שאנחנו מלקות את עצמנו הרבה יותר מגברים על הבררנות שלנו, כמובן לקול תשואות הסביבה. ככה זה, כשיש לך מאגר מתחדש של זרעונים - יש לך את כל הזמן שבעולם לאסוף דאטה אותנטי כדי לבסס עליו את המאצ' הסופי.
מה יהיה בהמשך? קשה לדעת. למרות הקושי להתגבר על עניין החיצוניות, לשניר יש הערכה גדולה לנתונים, סטטיסטיקות ומדע. כמו שהוא אמר לאבא שלו, הוא מקבל כאן "שידוך מושכל" ויכול להיות שזה משכנע מספיק עבורו בשביל לתת לו את אורך הרוח הנדרש כדי לגלות את מור ולהתאהב בה. השאלה היא רק אם הוא יהיה מספיק פאן בשבילה.
רונן ורותם
אחרי שמדינה שלמה לא הפסיקה לדבר על מה לעזאזל קורה בין רונן ורותם ולמה לא מצלמים כבר שום דבר בתוכנית הזאת, הגיע מה שנראה כמו טיפול חירום שרונן ביקש או התחנן לקבל, ובו מה שנרמז בפרק הקודם בעשרה נוסחים שונים, אף אחד מהם לא קוהרנטי או ברור, נאמר סופסוף בפירוש: רותם לא רוצה לדבר על כלום מול המצלמות.
אוקי, חוץ מההפרה הבוטה של ההסכם הבלתי כתוב בינינו לבין תוכניות הריאליטי האהובות עלינו, אני לא רואה כאן משהו דרמטי. כבר שתי עונות אחורה הבנו שהמשתתפים יודעים טוב טוב למדר את השיחות שלהם ולבחור את מה שהם חושפים מול המצלמה. יכול להיות שהעונה זה הסלים, אולי בגלל הדבר הנוסף שאף אחד לא טרח להסביר - הצד האפל של רותם שהיא מתאמצת להסתיר מאחורי מה שהפסיכולוגים קוראים לו "ממלכתיות".
אני רצינית, רונן נראה מפוחד ממנה בצורה כל כך לא הגיונית שאני לא אתפלא אם יתברר שהבחורה חוטפת התקפי זעם כל כך קשים כשמשהו לא נעשה בהתאם לרצונה, שאפילו ההפקה והצלמים חוששים להמרות את פיה. שימו לב שגם בשיחה אצל גלעד, כשרונן ממש חושש להגיד משהו לא נכון, היא אומרת לו בחיוך זדוני: "אני לא אהרוג אותך", והוא מגיב כמו כל נידון למוות, בצחקוק לא רצוני ובעשיית צרכים במכנסיים.
וזאת הבעיה. עבורו, כל דבר ביקורת שיוצא מהפה שלה כלפיו, מרגיש לו כמו מוות קטן, וכנראה מדובר בבחורה מאוד, מאוד ביקורתית, גם היא מעידה את זה על עצמה. אגב, זה שהיא מאוד ביקורתית כלפי עצמה לא מרכך את המכה. אנשים ביקורתיים כלפי חוץ הם תמיד המבקרים הכי קשוחים של עצמם. זה עדיין דוחה.
אבל רונן הוא גבר שכבר 38 שנים סופג בעיקר ביקורת מהאנשים שהוא הכי רוצה להרשים - ההורים שלו. הקולות שלהם הם כבר חלק בלתי נפרד מהקול הפנימי שלו והכאב הכי גדול שלו מול עצמו הוא חוסר היכולת לעמוד מולם. כשהוא נמצא מול אדם ביקורתי כמוהם, להלן רותם, הדברים שנאמרו לו על ידם מקבלים תיקוף, מעוררים בו את כל הספקות העצמיים שחרותים בו ממילא, והוא שוב חוזר למקום החלש.
הוא כל כך שונא את עצמו במקום הזה וכל כך מייסר את עצמו על זה שהוא שוב ושוב חוזר לשם, שהוא מרגיש משותק. זה אפילו לא ממקום שמנסה לרצות את רותם, אלא מחוסר יכולת להיות יותר מקליפה של הלקאה עצמית ורגשות אשם כשהוא מולה. אבל אל דאגה, הריצוי חוזר, בגדול ובצורה קשה להחריד לצפייה, כשלאורך כל הטיפול הוא נראה כמו בן ערובה שלקה בתסמונת שטוקהולם ומשתף פעולה עם שוביו.
כשהם יושבים ביחד על הספה, בקרבה גופנית שלא תואמת שום דבר ממה שאנחנו רואים מהם מחוץ לקליניקה, בטח לא את זה שככל הנראה הם עדיין גרים בנפרד, שניהם נראים כמו ילדים מפוחדים, רותם מהתגובה האפשרית של גלעד, ורונן מהתגובה הבטוחה של רותם.
כבר בחוץ, כשהוא מעיז לומר שהיה טוב, היא מנחיתה אותו למציאות ושוב, לא מצליחה לאפשר לו להגיד לרגע את מה שעל ליבו בלי לצרף לדבריו את חוות דעתה שכוללת כמובן את זה שהוא מלחיץ/ מביך. רונן, שמודע לבעיות הריצוי שלו ומנסה להיפטר מהן, מגיב ב"רותם, אל תתחילי איתי", ניסיון קטן ולא שאפתני במיוחד לעשות שריר שכמובן אף אחד מהם לא קונה.
התעלומה העיקרית כאן היא ההיגיון מאחורי ההתנהגות של רותם, ואני לא יכולה שלא להניח שכמו שאנחנו לא רואים את הריבים, אנחנו גם לא רואים את הדברים הטובים ביניהם. לא יכול להיות שהבחורה רק מבקרת, מסרסת, לא מאפשרת כל הבעת רגש, דעה או נושא שיחה ובטח שלא מגע, ואז בלי למצמץ מציגה מול גלעד כזה מצג שווא של קרבה.
אבל אין ספק שכרגע היא עיקר הבעיה. כמו שגלעד אמר, אם היא לא תאפשר לדברים לקרות ולהיאמר בלי לשפוט, בלי לסרס, בלי לנסות להתאים את מה שקורה לתבנית שמוצאת חן בעיניה או להביע את מורת רוחה, לא רק הזוגיות הזאת תיכשל אלא גם כל זוגיות אחרת שהיא תנסה לייצר. ואם לא נתחיל לראות ממנה קצת יותר אמת, לא רק רונן יאבד בה עניין (כי גם לאנשים מרצים יש גבול) אלא גם הקהל.