"מעדיפה לגדול לבד מאשר לנבול ביחד. אני רווקה מעל גיל 40"

מכונית מעופפת אמיתית קיבלה השבוע אישור תעופה. מרגישים מתקדמים? יופי. עכשיו תנסו להיות רווקה בישראל, מעל גיל 30. החדשות הטובות - אחרי גיל 40 זה רק משתפר

לפני יותר מעשור, שלושה ימים לפני שחגגתי את גיל 30, נקעתי את הרגל. יום אחרי, נפרדתי מהחבר שאיתו גרתי אז, אחרי שטען שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו אבל מצידו זה בסדר, כי תמיד יש צד אחד בקשר שאוהב יותר. לעשור הרביעי של חיי נכנסתי, אם כך, בצורה הפוכה לגמרי משציפיתי - צולעת ורווקה - ומרגישה שזהו, זה אבוד. אני כבר איחרתי את הרכבת. אם זה לא קרה עד גיל 30 זה כבר לא יקרה לעולם.

ב"זה" אני מתכוונת כמובן לזוגיות או חתונה, היעד הזה שלא משנה כמה נתקדם ונתפתח עדיין מרגיש כמו איזו "מטרת על" שאת צריכה להשיג כאישה, וכל עוד לא השגת אותה את פשוט לא שלמה. רוב הלחץ למציאת זוגיות, אישי וסביבתי, מתנקז בדרך כלל לעשור הזה של שנות ה-30, וכשאני אומרת לחץ אני מתכוונת לאימה, חרדה ותחנונים לאל, כי אם גיל 30 הוא ציון דרך משמעותי, אז 40 הוא אמאל'ה ואבאל'ה. ואם להיות רווקה אחרי גיל 30 מרגיש לפעמים כמו עבירה שיש עמה קלון, לאן זה עוד יכול להסלים אחרי גיל 40?

אם תשאלו את שמרית, בת 41, דברים באמת מסלימים עם הגיל, אבל לא מהצד שלה. שמרית, שנולדה עם מום ברגל ויושבת בכיסא גלגלים, מספרת שהנכות מעולם לא הפריעה לגברים לצאת איתה, אבל נראה שהגיל דווקא כן. "לפני משהו כמו עשר שנים הייתי יוצאת להמון דייטים, היו לי גם קשרים רציניים, אף פעם לא הסתרתי את הנכות שלי ואף פעם לא הרגשתי שבגללה אני לא מוצאת", היא אומרת, "אבל ככל שאת מתקדמת עם הגיל, זה לא משתפר.

אני כבר כמה שנים טובות בלי זוגיות ואני לא רודפת אחרי דייטים, אבל כשנוצרות אינטראקציות, רוב הגברים שרוצים להכיר לא פנויים. לפני כמה זמן פנה אלי מישהו, היה נחמד בהתחלה עד שהוא סיפר לי שהוא נשוי. אמרתי לו שאני לא בעניין, אז הוא אמר לי: 'את בת 40, מי ירצה אותך? רווק ירצה אותך רק לסטוץ'. זה נורא מעליב".

דל ככל שיהיה, ההיצע הוא כמובן לא הסיבה היחידה לאי מציאת זוגיות ובכל מקרה, על השאלה המעצבנת ביקום "איך זה שאת עדיין רווקה?" אי אפשר לענות ואנחנו גם לא ננסה. בנוסף לשמרית, דיברתי עם שתי נשים מהממות נוספות - טל, בת 44 ומאיה, בת 47 - ולמען האמת, נראה שאת שלושתן כבר לא מעניין ה"למה" אלא בעיקר ה"איך". אז איך זה להיות רווקה אחרי גיל 40?

למאיה, בת 47, היו בעבר כמה מערכות יחסים רציניות. הארוכה ביותר הסתיימה בגיל 30 והאחרונה נמשכה כשנתיים והסתיימה ממש לפני שנה. "ביניהן יש פער של כמעט 14 שנה. זה המון שנים של רווקות. אבל זה לא שישבתי בחדר בודדה, כן?", היא צוחקת. "היו לי כל הזמן מערכות יחסים אבל הן לא החזיקו יותר מכמה חודשים".

אצל טל, בת 44, הקשר הרציני האחרון הסתיים לפני כעשור. "זה נגמר, בעברית יפה, די לא טוב, ואני חושבת שפשוט לקחתי זמן לעצמי. גם להבין מה בא לי, מה אני רוצה ואיך אני רואה מערכות יחסים בעתיד, וגם היה לי נוח פתאום שיש לי את המקום שלי, את העצמאות, את הלבד שלי. מעולם לא רדפתי אחרי מערכות יחסים, לא חלמתי על חופה ושמלה לבנה או מסיבה ענקית עם מנות ב-450 שקל. אני גם אל הורית, מה שמאוד מצמצם את פלח השוק של דייטים פוטנציאליים".

זה מצמצם גם את אלמנט הלחץ, לא?
"כן. אני חושבת שפה בארץ, מכל מיני סיבות, קצת מקדשים יותר מדי את הילודה מצד אחד, ומצד שני קצת מצקצקים יותר מדי כשמישהי שהיא לא בגיל ה"מתאים" מחליטה לעשות ילדים. לי אין את הלחץ הזה. הוא לא מגיע ממני והוא בטוח לא מגיע מהסביבה הקרובה שלי. יש לי משפחה שבגדול, המנטרה שלה היא "העיקר שתהיי מאושרת". ואני חושבת שבאיזשהו מקום, העובדה שאני לא בתלם כמו הרבה אחרים קצת מקלה על זה שאני רווקה בת 44".

במובן הזה, גם שמרית לא נמצאת בתלם, במקרה שלה מסיבות רפואיות. אבל למאיה, לעומתן, היה ברור שיום אחד היא תכיר מישהו ותביא אתו ילדים. בגיל 41, אחרי עוד קשר שנגמר, היא החליטה לא לחכות יותר לזוגיות. "אמרתי לעצמי: למה את עדיין מחכה? ותוך חודשיים כבר הייתי בטיפול הראשון. עברתי טיפולים במשך שלוש שנים ואלו היו שנים מאוד קשות. פיזית, הורמונלית, רגשית. אחרי שלוש שנים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. אני לא בנאדם כבר, אין אותי. והפסקתי".

ההחלטה לוותר, שהפכה את מאיה ל"חריגה" בהיבט נוסף, לא יצרה אצלה קושי גדול יותר להתמודד עם התגובה הסביבתית, אלא כמו שתיארה טל - דווקא שחררה. "פתאום הבנתי שאני לא בנורמה בכלום. לא בזוגיות, לא בהורות, וזה שחרר מעליי עול מטורף. עכשיו מודדים אותי לפי מאיה. לפי כמה אני חברה טובה או לא טובה, מצחיקה או לא מצחיקה, מצליחה בעבודה, אופה עוגה טובה. וזה עם מלא משברים באמצע, אני מה זה גורמת לזה להישמע עכשיו קל. מיליון משברים באמצע. אבל את באמת הולכת ומתרחקת מהנורמה באופן שמאפשר לך רק להיות מי שאת. יש אנשים שמחבבים את זה ויש אנשים שלא, אבל זה מלא באור".

כן, מסתבר שהחיים אחרי גיל 40 לא כל כך נוראים, ובהרבה מובנים אף טובים יותר, גם אם את מעיזה לחרוג מהנורמה בהיבטים שלחברה קשה לקבל. אפילו שמרית, שמבין השלוש לה יש הכי מעט "וותק" מעידה שהרעשים מבחוץ הולכים ופוחתים בעשר החמישי.

"את מכירה את המשפט המעצבן הזה "בקרוב אצלך"? את שומעת אותו פחות עם הזמן. אולי כי אני משדרת שאני רווקה וטוב לי. וזה באמת ככה. אני רווקה גאה. וככל שאת מגלה את עצמך ומנהלת זוגיות בריאה קודם כל עם עצמך, הסביבה פחות לוחצת".

אז היום אתן חיות עם הסטטוס הזה בשלום?
שמרית: "בשלום? את יודעת, זה עדיין בוויכוח ביני לבין עצמי לפעמים, אבל אני מתחילה להשלים עם זה, כן".

טל: "אני לא אגיד שאני חיה עם זה לגמרי בשלום, כי אני כן רוצה זוגיות. אולי לא כזאת שמתאימה לתבניות שאנחנו רגילים לראות, של 2.5 ילדים וכלב, אבל כזאת שתתאים לי ומן הסתם גם לבן הזוג שלי. אני רוצה את הבית הזה לחזור אליו. ועדיין, הגעתי עד לכאן כרווקה מאושרת. החיים שלי לא נעצרו בגלל שאין לי בן זוג. זה מסוג הדברים שיהיו nice to have. אבל לא must have".

מאיה: "אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מתי, אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש: "אוקי, כנראה שיש משהו לבדוק ולשאול לגבי עצמי, אבל עם זאת, אני ממש בסבבה, יותר ויותר ככל שהזמן עובר". ברור שאני רוצה זוגיות, וכשבן הזוג האחרון הגיע זה היה משמח ומרגש, אבל זה לא היה ברמה של "אני אמות אם זה לא יקרה" או "מה זה אומר עליי". לא היו תחושות של בושה, ואני חושבת שלפני גיל 40 הייתה בושה. אחרי גיל 40 הבושה הייתה שמורה לזה שאין לי ילדים, לא לזה שאין לי בן זוג. אבל גם בהקשר הזה, כאמור, דברים השתנו".

היו גם תחושות של כישלון?

מאיה: "היו רגעים של תחושת כישלון נוראית. גם אחרי שמערכת היחסים של גיל 30 נגמרה, גם בהמשך, כשפגשתי אנשים וזה לא הצליח. זה לא היה ממקום של "אני חייבת כבר להתחתן ולעשות ילדים" אבל כן היו שאלות. מה העניינים איתי? למה זה לא נתפס? למה אצל כולם כן ואצלי לא? אלה תחושות מאוד קשות. אבל אני חושבת שהתחושה שזה שלא התחתנתי אף פעם זה כישלון היא יותר תחושה חברתית. זו לא באמת תחושה אישית. אני חושבת, אני מקווה שאני לא משקרת לעצמי. יש דברים שלא בסדר בי, לא חסר. אבל לא אחרת מנשים שכן התחתנו. בכולנו יש דברים לא בסדר. איכשהו הן התחתנו ואני לא. למה? אין לי מושג".

טל: "במקרה שלי, יש לי חברות מכל הסטטוסים בחיים, אז אני לא מרגישה חריגה בנוף ולפעמים אולי יותר קל לי בגלל זה. אבל קורה שזה מחלחל לי אל מתחת לעור ומכווץ לי את הלב ואני נותנת לזה רגע את המקום. אנחנו תמיד נורא נזהרים מלהרגיש את התחושות האלה אבל זה בסדר לשבת רגע בבית ולהתבאס על זה שאת לבד. זה בסדר. האתגר מתחיל, לדעתי, כשאנשים נותנים לרגשות האלה לעצור אותם מלעשות דברים. אני מעולם לא נתתי לחוסר הזוגיות שלי להפריע לי. אני מטיילת, אני עושה קורסים, אני כל הזמן מתפתחת, לומדת, מגלה דברים חדשים. יש דבר טוב גם בלקבל כמה שערות לבנות ולהתבגר עוד איזה שנה בחיים".

מה למשל?
טל: "משהו משתנה אחרי גיל 40. יש איזשהו סוויץ' שקורה במיינד, בנפש. אני מרגישה שיותר קל לי להיות בת 44 מאשר להיות בת 35, למשל. משהו נהיה עגול יותר, רך יותר, ואני רואה את זה קורה להרבה אנשים שנכנסים לשנות ה-40 שלהם. מין תחושה כזאת של - מפה החיים רק מסתדרים, לכאן או לכאן".

מאיה: "הגיל מביא איתו יותר יכולת נפשית, רגשית, רוחנית. הרבה יותר קשה להתמודד עם הפצעים והשדים שלך בגיל 30. הכל עוד הרבה יותר כואב ונאחז בעבר, באופן שנורא קשה להמשיך ממנו. בגיל 40 זה נהיה יותר קל".

גם מה שאתן מחפשות בקשר או בבן זוג השתנה?
שמרית: "לא. אצלי אין שינוי, גם לא מבחינת הציפייה שזה יקרה. אני מסתכלת על המציאות בעיניים אבל אני מאמינה. תמיד צריך לשמור על אופטימיות ותקווה. את לא יודעת איפה תפגשי אותו".

טל: "אני חושבת שמה שהשתנה אצלי זה שכשחיפשתי זוגיות בתחילת שנות ה-30 שלי היא הייתה מאוד מוגדרת: יוצאים כך וכך זמן, שוכבים אחרי כך וכך זמן, עוברים לגור ביחד, דברים מאוד תבניתיים. היום אני יותר פתוחה. אני לא בלחץ לגור עם בן זוג או למסד את מערכת היחסים, אני חושבת שוויתרתי על לוחות הזמנים. גם כל המקומות האלה של להתחשבן מי מתקשר למי ראשון, היום אני אומרת לעצמי: אלוהים, באיזה דברים קטנוניים אנחנו מתעסקים. ואני גם נותנת הרבה יותר הזדמנויות שניות. אני יותר סבלנית".

מאיה: "אני חושבת שסדרי העדיפויות הם הדבר שהכי השתנה אצלי. אף פעם לא חשבתי שקשרים הם לנצח, אני כן עדיין מקווה להכיר מישהו שהקשר יהיה יותר ארוך טווח אתו, אבל היום אני גם קצת אומרת שזה בסדר אם לא. בדיוק ראיתי איזה פוסט שמישהי כתבה: "אני עוד רגע בת 36, אני חייבת שתגידו לי שאפשר למצוא זוגיות בגיל הזה, ניסיתי הכל". משהו מאוד מיואש, שאני לא יכולה להגיד שאני לא מזדהה אתו, הייתי שם הרבה פעמים. אבל מה שביאס אותי זה שכל התשובות היו: "את תמצאי בסוף, אחותי מצאה בגיל 38, גיסתי בגיל 41". אף אחת לא אמרה שזה לא משנה. שקודם כל תהיי בטוב עם עצמך. זה נשמע קלישאה אבל זה לפעמים מרגיש הרבה פחות לבד מלהיות בתוך קשר לא טוב. אם פגשת מישהו והקשר שלכם טוב ושניכם גדלים בו - מהמם, אני רוצה כזה עכשיו. אבל יש קשרים שהם לא כאלה ואנחנו נאחזות בהם מהסיבות הלא נכונות, פשוט כדי לא להיות לבד. מזה ניצלתי אי שם בגיל 30 וזה מה שאני חוגגת היום. את זה שהבנתי אחרי המון כאב שאני מעדיפה לגדול לבד מאשר לנבול ביחד".

אז לגיל 40 יש כמה יתרונות ואפילו לרווקוּת אחרי גיל 40 יש כאלה. בעיקר מהסוג ששלושתן מסכמות תחת הכותרת: "חופש". אבל בטווח הארוך גם לחופש יש גם מחיר, וכשמתרגלים אליו הוא עלול להיות ממכר.

ההרגל להיות לבד מקשה עליכן היום במציאת זוגיות?
טל: "אני חושבת שההרגל להיות לבד יכול לשאוב, אם נותנים לזה. אם לא שמים לב אפשר בכל תחום להישאב לתבניות מוכרות. אחד הדברים שאני תמיד מקפידה לעשות זה לשבור שגרה, גם אם זה בדברים יומיומיים כמו לנסוע לעבודה בדרכים חדשות, וגם אם זה להיות פתוחה להיכרויות בצורות חדשות. כי בשלב מסוים הלבד הופך להיות מקום נוח ולפעמים גם עוברת מחשבה של "מה אני צריכה עכשיו מישהו שיבוא ויזיז לי את הגבינה". זו החלטה שצריך שנייה לקבל, בלי קשר לגיל שלך, אם אתה מוכן לפנות מקום למישהו אחר. ואין ספק שבגיל 40 או 44 זה יותר מאתגר מאשר לפנות מקום בגילאים צעירים יותר".

שמרית: "אני מודעת לזה וממש מנהלת על זה שיחות עם עצמי כדי להכין את עצמי לזה. שמישהו יגור איתי בבית, יחלוק איתי את החיים. אבל אני חייבת להודות שאתמול מישהי פנתה אלי וסיפרה לי על בחור שרוצה להכיר אותי ונלחצתי. כשזה קורה וזה מגיע אני לפעמים נרתעת".

מאיה: "אני חושבת שזה יותר נכון לגבי דייטים מאשר לגבי קשר. נורא קשה לי לחשוב עכשיו על להכיר מישהו באפליקציה ולהניח את עצמי על השולחן בדייט. אבל כשהכרתי את בן הזוג האחרון שלי מאחורי הקלעים של הופעה ומיד היה לנו על מה לדבר - ברגע שיש קליק החומות נופלות בשנייה. אז אני לא באמת מאמינה שההרגל להיות לבד חוסם".

מה כן חוסם? לפעמים נדמה שזה כל מה שמעסיק אנשים כשהם רואים נשים איכותיות ש"נקלעו" לסטטוס הרווקות המאוחרת ללא הסבר נראה לעין. כאילו שמי שנשארת רווקה היא רק אישה שיש בה פגם מסוים, ואם את ממש בסדר - איך זה שאת עדיין רווקה?

"יש מין תהייה כזאת של איך לא הכרת בצבא ואיך לא הכרת בלימודים ואיך לא קרה פה ולא שם", אומרת טל, "אבל אלה תקופות אחרות בחיים. כשהייתי בצבא ובלימודים זה לא היה בראש שלי בכלל, העניין של זוגיות ולחפש מערכת יחסים. היו דברים אחרים בראש".

גם מאיה מודה שחיפוש זוגיות לא תמיד היה בראש מעייניה. במקביל לסיומה של מערכת יחסים משמעותית בגיל 30, היא החליטה לעשות הסבה מקצועית, ואחרי שסיימה תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, התחילה ללמוד קולנוע בגיל 33. "פתאום גיליתי את החיים מחדש, בניתי מחדש את מי שאני, ודברים כמו מערכות יחסים זזו רגע הצידה. אני חושבת שלא משנה כמה הצהרתי שאני מחפשת, זה תמיד היה ליד. אני לא אגיד במקום שני, אבל ליד החיפוש המאוד משמעותי אחרי מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים".

גם היום, היא אומרת, כל התשוקה שלה מופנית ליצירה ותאמינו או לא, היא בסדר עם לא לצאת עם אף אחד כרגע. "זה כל כך נעים לדבר עם מישהו סתם, ולא כי הוא אולי ירצה לצאת איתי אחר כך. פשוט להיות בעולם, בלי לחפש. זה ממש נחמד".

תארו לכם, נשים שיש להן דברים אחרים בראש מלבד זוגיות.