מי לדעתכם נמנע יותר מיחסי מין? גברים או נשים? ומי נוהג לרַצות יותר את הצד השני ביחסי המין? אל תתביישו, זה בסדר אם אתם חושבים שהתשובה היא נשים. כולנו גדלנו תחת המוסכמה שגברים הם המין החזק ושהיצר המיני של הגבר גדול יותר משל האישה, אז לא מפתיע אם רובנו נניח שמי שיימנעו יותר מסקס או יסכימו לקיים יחסי מין רק בשביל לרצות את הליבידו המשתולל של בני זוגן הן אנחנו, הנשים.
אבל רגע, אולי דווקא המוסכמה הזאת, שבמקום מסוים מייצרת ציפייה שגברים יהיו בעלי חשק מיני אינסופי, עלולה לגרום לגבר להיות מרַצה יותר ולקיים יחסי מין גם כשהוא פחות בעניין, רק כדי שאף אחד לא יטיל, חלילה, ספק בגבריותו?
התשובה, אולי תופתעו לשמוע, היא לא זו ולא זו. בסמינריון מחקר של סטודנטיות שנה ג' לתואר ראשון בעבודה סוציאלית במסגרת אשכול בריאות הנפש של מכללת ספיר, נמצא כי אין הבדל בין גברים לנשים, לא בנוגע לריצוי ביחסי מין ולא בנוגע להימנעות מהם - גם גברים וגם נשים מרצים זה את זה ביחסי מין ונמנעים מהם באותה המידה.
"אני רואה את זה גם בקליניקה", מספרת ד"ר רונית דרור, עובדת סוציאלית, מומחית בתחום הקונפליקטים והמריבות בין בני זוג, יועצת זוגית ומטפלת פרטנית, שבין היתר גם מרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ספיר ומעבירה את הקורס שבמסגרתו נערך סמינריון המחקר המדובר. "יש גברים שנמנעים מסקס לא פחות מנשים, ויש נשים עם הרבה יותר דרייב מיני. הסיבות, אגב, יכולות להיות שונות. בתזה שלי בדקתי סנקציות בזוגיות ואחת מהן הייתה הימנעות מיחסי מין. מצאתי אז שגברים נמנעים מסקס מסיבות ענישתיות יותר - אמרת לי כך וכך או עשית כך וכך אז אני אמנע ממך סקס - בעוד שנשים עושות את זה יותר מסיבות ספונטניות, רגשיות - אני לא מסוגלת עכשיו".
אלימות מינית https://www.sheee.co.il/item/3471492
במחקר, שכלל מעל 400 גברים ונשים, נבדקו קשרים בין משתנים שונים: הערכה עצמית, מצב נפשי (בדגש על דיכאון), ריצוי/ הימנעות ביחסי מין ופגיעות מיניות. "ראינו הרבה ממצאים שונים ממחקרי עבר", אומרת ד"ר דרור. "יש הבדלים גדולים, גם אצל גברים וגם אצל נשים, בין המצב היום לבין מה שהיה לפני 10 או 20 שנה ובטח לפני 40 או 50 שנה. נשים התפתחו אחרת, הן יותר יודעות לדרוש, לבטא את עצמן, לעמוד על שלהן והגברים, מנגד, מחונכים היום להרבה יותר רגישות".
ככל שנשים מבוגרות יותר, מצא המחקר, כך הן יותר מרצות. לדברי ד"ר דרור, יכול להיות שזה קשור ל"חינוך של פעם" שהמבוגרות יותר קיבלו, אבל ייתכן שזה פשוט עניין של גיל. "ככל שאנחנו מתבגרות אנחנו משתנות, מבינות מה חשוב, יש בשלות מסוימת, בגרות, הבנה שזוגיות היא לא שדה קרב או מלחמת מינים אלא שותפות, ובשותפות יש גם פשרה, יש לפעמים מקומות של ריצוי וזה לא נורא. כמובן כשזה קורה גם מהצד השני, וזה אכן המצב על פי הממצאים".
משתנה מעניין נוסף שנבדק במחקר הוא משתנה ההערכה העצמית. לא תופתעו לשמוע, ככל הנראה, שההערכה העצמית נמצאה משמעותית מאוד בשאלת הריצוי וההימנעות מיחסי מין, הן אצל גברים והן אצל נשים - ככל שההערכה העצמית שלנו גבוהה יותר, כך כולנו פחות נמנעים ומרצים.
מה שעשוי להפתיע אתכם הוא שלמרות שמרבית המחקרים בעבר מצאו כי לגברים יש הערכה עצמית גבוהה יותר מאשר לנשים, במחקר הנוכחי לא נמצא הבדל במידת ההערכה העצמית של גברים ונשים. ייתכן, אומרת ד"ר דרור, שגם ממצא זה קשור לשינויים התפיסתיים המתחוללים בשנים האחרונות בהיבט המגדרי ולפעולות שנעשו בעקבותיהם, כגון הקצאת תקציבים גבוהים להעצמת נשים ונערות.
אבל הממצא המפתיע ביותר עלה בעקבות בחינת הקשר בין הערכה עצמית של נשים לבין פגיעות מיניות בגיל הילדות. השערת המחקר הייתה שיימצאו הבדלים בין מידת ההערכה העצמית של נשים שנפגעו מינית בילדותן לבין זו של נשים שלא חוו פגיעה כזאת, אך בפועל - לא נמצא הבדל בהערכה העצמית בין נשים שעברו פגיעה מינית בילדות לכאלו שלא. לדברי ד"ר דרור, הדבר עשוי להעיד על טיב הטיפול שקיבלו או על התערבות מקצועית שסייעה להן להתחזק לאחר הטראומה.
"צפוי לחשוב שפגיעה מינית בילדות תשפיע על ההערכה העצמית אבל הנה יש פה ממצא מאוד מעניין שאומר שלא, ויכול להיות שהייתה לילדות האלו שנפגעו התערבות מיטיבה שהשפיעה על ההערכה העצמית שלהן. זו אמירה מאוד משמעותית עבור כל גופי הטיפול ועבור מקצוע העבודה הסוציאלית ויכול להיות שיש בה גם כדי להעיד על הפרקטיקה והמדיניות של משרד הרווחה ומשרד הבריאות בטיפול בנפגעות ובנפגעים".
הטיפול שהמדינה מספקת לנפגעות ולנפגעים השתפר עם השנים, ככל שהמודעות עלתה?
"הנושא הזה מאוד התפתח. משרד הרווחה מפעיל היום כ-12 מרכזי טיפול ברחבי הארץ לילדים ולנוער שעברו פגיעה מינית ועבור ילד שעבר פגיעה - לקבל מהמדינה בחינם שנה-שנתיים של טיפול זה משמעותי מאוד. זה לא מוחק את מה שקרה אבל זה יכול להוציא את הנפגעים להמשך חיים מלאים ומשמעותיים עם הערכה עצמית וביטחון עצמי. הטיפול מסייע לנפגעים להסיר מעליהם את האשמה ואת הבושה, להבין שהאשם המלא במעשה הוא של הפוגע ולהימנע מרה-ויקטימיזציה, כי אנחנו יודעים שבעיקר ילדים שנפגעו מינית, בלי טיפול מתאים הם עלולים לשחזר את הפגיעה שעברו ולהיפגע שוב ושוב".
עם זאת, מבהירה ד"ר דרור, נדרשת עוד הרבה עבודה על מנת לספק לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית את מלוא המענה והטיפול לו הם זקוקים. "זה שעושים משהו נכון וטוב זה מצוין וצריך להמשיך בזה, אבל יש עוד הרבה מה לשפר", היא אומרת, ושולחת אותי כמעט שנתיים אחורה, לכתבה שבה שמעתי ממקור ראשון על חוסר היכולת של המערכת לתת מענה לכמות הנפגעות והנפגעים ולחומרת הפגיעות שלהם.
"האנשים האלה לפעמים עוברים פגיעות כל כך קשות שהם לא מסוגלים לתפקד והמענה הקיים לא מספיק. צריך לתת להם יותר עזרה, לנשים ולגברים האלה. זה רלוונטי עכשיו גם לאור החוק החדש על החמרת הענישה בעבירות מין על רקע לאומני, כיוון שמי שמוגדר כנפגע טרור מקבל גם קצבה מהביטוח הלאומי, טיפול, יש לו יותר הטבות והכרה מאשר אנשים שנאנסו, חלילה, מסיבות אחרות. כאשת טיפול ועובדת סוציאלית, אני מוצאת טעם לפגם בקיום היררכיה של מי נפגעת יותר ונפגעת פחות. הכאב, הטראומה והפגיעה של אלה לא גבוהים יותר משל אחרות. אז כשם שמצאו את התקציב לסייע למי שנפגעו מינית ממניע לאומני, ראוי שמבחינת ההכרה המערכתית ישוו את הסיוע הניתן לכל הנפגעות והנפגעים באשר הם".