התעוררתי הבוקר עם ראש כואב, ועין חצי עצומה. כואב העור על הקרקפת, כואב השיער, כואב הלב. לא מפליא אחרי היום שעבר על כולנו אתמול, ועד עכשיו עוד לא בכיתי. ככל שהדברים גרועים יותר, הגוף שלי מתכווץ יותר. ואין יותר גרוע ממה שקורה עכשיו. אלפי פצועים, מאות נרצחים, ואני לא יכולה להתחיל בכלל לדבר על החטופים והחטופות, ועל החברים שלנו שחייהם היו בסכנה במשך יום שלם. והחברים שלא שרדו. וחברים שהבית שלהם הרוס. וחברים שמתו להם הילדים, וחברים שלנו שחטפו את אמא שלהם לעזה. על אופנוע. הכל כל כך נורא שאין מה להגיד, אין איך לנחם, אין איך לעזור. אז בשם כל האנשים שעוד לא הצליחו לבכות, אני רוצה להגיד משהו.
אחרי שאתם מסיימים לתפקד ולסייע - תזכרו לעזור קצת גם לעצמכם. כי גם אם אתם בין ברי המזל שנשארו שלמים פיזית - אתם לא בסדר. אף אחד מאיתנו לא בסדר. גם מי שלא חווה התקף חרדה, גם מי שקם בריא הבוקר, גם מי שיודע להדחיק ממש ממש טוב ואפילו מי שמצליח לצחוק. אתם לא בסדר - גם אם יש כאלה שנראים שבורים יותר מכם.
אותנו למשל, בוואלה, שחררו לעבוד מהבית. להישאר בבית זה באמת הרבה יותר אינטליגנטי ביום כזה. אבל עוד יום כמו אתמול, שהתחיל בשבע בבוקר וכולו היה התקף חרדה אחד גדול שמתודלק עם חוסר אונים עוד יותר גדול, לא יכולתי לשאת. לא יכולתי. כמה אפשר לנקות, לאפות (לחם, עוגה, רוגעלך מוזר מבצק עלים שהפשרתי), לעשן כל מה שיש בבית, להרגיע אנשים לחוצים ולהזמין אותם אלי (עברתי לפרדס חנה - כלום לא קורה שם- אתמול שתי שכנות רבו בגלל שהכלב של אחת מהן לא היה קשור. נשבעת).
בבוקר גיליתי שיש רכבות, מה שהפליא אותי עד בלי די, אז עליתי על אחת ונסעתי למערכת. אמרתי לעצמי שעדיף לבוא לעבודה ולהיות עם חברים, לשבת בקפה, משהו. אבל מסתבר שגם תל אביב קמה עם ראש כואב ועין עצומה, כי אין כלום. הרחובות ריקים, החנויות סגורות, והכי גרוע - אנשים מנומסים. וכמו שאתם יודעים, אנשים מנומסים בישראל ובמיוחד בתל אביב אומר רק דבר אחד.
כשחושבים על זה, עם כל הסבבים והמבצעים, אין ספור הפיגועים, המלחמות והאוטובוסים המתפוצצים - בתקופת החיים שלי חוויתי רק פעמיים את השילוב הנורא במיוחד הזה, של אי ידיעה, חוסר אמונה, ואין אונים - במלחמת המפרץ, ואתמול. מדהים כמה החיים שלנו במדינה כל כך רגילים להכיל מוות, שנאה ופחד, כמה אנחנו קשוחים, שדרוש מרחץ דמים במסיבת טבע כדי שנקלוט איפה אנחנו חיים, כדי להזכיר לנו שאסור להתרגל לזה. אסור להעמיד שפנים שאנחנו מסוגלים לעמוד בזה. כי זה שקר - אף אחד לא יכול לעמוד בזה. גם אם לא נפגעתם פיזית - נפגעתם, וגם אם אתם לא מרגישים את הנזק כרגע, הנפש תזכיר לכם אותו עוד חודש, שנה, שנתיים.
גם אם אתם מתפקדים, תורמים דם, עוזרים לכל מי שאפשר, מרגיעים, מחבקים, ומבשלים - אל תחשבו שאתם "בסדר". כל מלחמה, כל טראומה, כל פיצוץ, כל אזעקה, כל התקף חרדה - כל חוויה שחורה כזאת שורטת אותנו מבפנים, כל חוויה גרועה נוגסת בחוויות הטובות. כל סאונד של פיצוץ מחסל זיכרון של חיבוק. תסתכלו מסביב, תראו אותנו - אנחנו דף אקסל שיצא משליטה, והרשימה של הדברים הרעים גבוהה בהרבה מזו של הדברים הטובים. עוד לא בכיתי, וזה לא אומר שום דבר טוב. כי ככל שהדברים גרועים יותר, הגוף מתכווץ יותר. ואין יותר גרוע ממה שקורה עכשיו. אז אל תנסו להיות גיבורים, ואל תתעלמו מהכאב, תכירו בו ותתנו לו להתבטא עכשיו ומיד. תבכו, כי זה הדבר היחיד שיכול למוסס את גוש החרדה והכאב. גם אם אתם "בסדר" כי עד עכשיו זה פסח עליכם - אתם לא. גם מי שלא נפגע פיזית, התרסק נפשית. והיום כולנו מרוסקים ופוסט טראומטיים, גם לא נשברנו. עדיין.