בתחילת מרץ כל אישה קיבלה את המייל מהעבודה שבו כתוב מ/הו כמו "לכבוד הנשים המדהימות שלנו (במשרד/ארגון/עיר/רחוב - מחקו את המיותר), אנו מזמינים רק אתכן לחגוג את עצמכן". הבעיה היא החגיגה, שבמקום שתהיה משהו כיפי כמו גיפטקארד (מה רע בגיפט קארד??), מסאז', סושי, קריוקי, פדיקור - או למעשה כל דבר אחר מאשר לשבת שעתיים בהרצאה כבדה של השראה-העצמה, שלפעמים גם מועברת על ידי אישה ששרדה ניסיון רצח במשפחה, או נושא "נשי" אחר כמו "התחברות לסופר-וומן הפנימית שלך".
בגדול זה גרוע. ספציפית, זה גרוע כי אף אחת לא מרגישה שחוגגים לה. בנוסף, זה אומר ששעתיים מיום העבודה אנחנו צריכות לבזבז בפעילות שלא רק שלא יכולה להיחשב "חגיגה", אלא שהיא מבאסת באופן פעיל, ורק מזכירה לכל הנשים באשר הן כמה מדכא זה להיות נשים, מה גם שהנשים האלה יצטרכו להישאר שעתיים מאוחר יותר בעבודה כדי להשלים משימות, כנראה בלי לקבל שעות נוספות. .
מי יקנה את המסרים האלה של עוצמה פנימית ומדהימות כללית כשמוכרים אותם ככה? אנחנו צריכות ללמוד מהגייז - למה יום האישה הבינלאומי לא באמת נחגג, כמו למשל מצעד הגאווה? הההומואים הבינו איך עושים את זה, ושכנעו את כולנו כמה כיף להם להיות מי שהם. מה לעשות שכדי לדבר על אהבה עצמית ולהעביר מסר של עוצמה הרבה יותר משכנע לרקוד על משאית בתחתונים מאשר לקחת חלק בכל פעילויות החובה שמציעים לנו ביום האישה. מצעד הגאווה זה אחר האירועים הכי שמחים כל שנה, ומסיבות גאווה הן אירועים מבוקשים ויקרים שלא צריך לשכנע אף אחד לבוא אליהם.
את רמת חוסר העניין שיש לנו ביום הזה אפשר לראות בפעילות יחסי הציבור של זה - אני לא יכולה להסביר לכם כמה מיילים משמימים אני מקבלת לגבי יום האישה. אני רוצה לסקר, רוצה לפרגן, אבל אי אפשר - כי זה לא מעניין אף אחד, גם אם הוא כבול לכסא. למשל זה:
"לקראת יום האישה המתקרב, תהיתי האם צפויה אצלכם כתבת רוחב על נשים בחברות במשק?"
(מדובר בכנס בתחום ה-Data Science, של חברת אינטואיט שמעסיקים כמעט 50% נשים בחברה שלהם ודורגו במקום ה-7 ברשימת חברות ההייטק שהכי טוב לעבוד בהן, טובות ביותר להורים והמגוונות ביותר. באפריל החברה תקיים זו השנה השביעית את כנס WiDS בתל אביב, שכולו פרגון לנשות מקצוע מובילות בתחום.)
כשאני מקבלת כזה מייל, ואני באמת רוצה לעשות משהו, לעזור, לפרגן לנשים, לפרגן לפרגונים, לאירועים, לכל מה שקשור בנו, כי אנחנו אש - אבל למה אתם כל כך מקשים עלי?
התשובה שלי - האמיתית, מועתקת מהמייל, הייתה:
"תגיד לי לי אתה אם המשפט 'כתבת רוחב על נשים בחברות במשק' עושה לך חשק לקרוא:)". הדרך היחידה שיכולתי להזכיר את הכנס היה כדוגמה למשהו שאף אחד לא רוצה לקרוא עליו.
צריכות נשות ואנשי המאבק להבין, שלא רק בני אדם צריכים להיות אטרקטיביים כדי לבלוט בעולם כל כך רווי - גם אירוע או רעיון צריך להיות מפתה. אירועים כאלה, שמתוקף קיומם כבר טומנים בחובם את כל הבאסה מסביב להוויה הנשית עושים את ההיפך. הדבר האחרון שאנחנו צריכות ביום האישה הוא לנזוף עוד קצת בעולם באמצעות תזכורות בלתי פוסקות לכמה קשה להיות אישה, כמה לא הוגן, כמה מסוכן. דוקא יום האישה זה היום להימנע בו מכתבות אומללות, ואייטמים שיוצאים ידי חובה במהדורות. אף אחד לא רוצה לראות אותם, לא משנה כמה סלביות יחרטטו משפטי דובי מחתונמי.
בשלב זה בחיינו, נדמה לי שכדאי לחדול לשחק הגנה, או יותר נכון התגוננות, ולהתחיל לאמץ נרטיב אחר, שמח יותר, שבאמת חוגג נשיות. באופן אישי נמאס לי ממשחק ה-"whack a mole" התמידי (משחק שבו חובטים בראשים של חפרפרות שמעיזות להציץ על פני השטח) שבו במקום בחפרפרות אנחנו חובטות ברעיונות, משפטים, הרגלים, וגברים שלא באים לנו טוב בעין כי הם מזכירים לנו את ה"לפני", בעוד העיסוק בכל מה שלא טוב רק תוקע אותנו שם יותר ממה שנחוץ.
לעניות דעתי צריך לשנות כיוון, ולהתחיל לקדם את המסרים בצורה יותר מלהיבה. צבעים שמחים, אירועים משגעים, אולי איזה דגל וסמליל. אלף-בית של מיתוג. אנחנו לא חייבות להיות חמורות סבר, צדקניות, ומוכיחות כל הזמן. כדי להעביר מסר של אהבה עצמית צריך לחגוג גם את מה שכן, - לא רק לציין את כל מה שלא, וגם ברגעים הייצוגיים והרשמיים יותר לא חייבים לאבד את התשוקה וחוש ההומור.
אולי כדאי לצאת מהקטע הקבוע הזה של "מגיע לי כי עוולו לי", "אני עוצמתית ואל תתווכחו איתי על מה זה אומר", "אני שורדת ולכן כולם חייבים ללכת לידי על ביצים". כולנו יודעים את כל זה בעל פה. צריך להתקדם למקום הבא, שבו אנחנו לא חייבות להיות קורבן עם סיפור חיים נורא, או לעסוק בשבירת תקרות זכוכית אובססיבית.
צריך גם לומר - כדי להיות אישה מצוינת לא כל אחת חייבת להיות מנכ"לית ולהקריב את כל השאר. אפשר להיות אישה מדהימה ועוצמתית גם כשאת סתם נהנית מלהיות אישה, לא מחביאה את הנשיות או מחפשת לה פרשנות חדשה, ובעיקר - שלא צריכה לחשל ממנה נשק. אנחנו גם לא חייבות להיות "עוצמתיות" כל רגע מהיום, לא חייבות להביט באמצעות מראה קטנה בוגינה של עצמך ולשיר לה שירי הלל אחרת משהו לא בסדר בך, וגם לא חייבת לאהוב כל צלוליט בגוף שלך. ואם השמנת עשרה קילו את לא מחויבת לאהוב את זה - מותר לך לרצות להיות חטובה יותר. את גם לא צריכות להיות סופר וומן ולעשות הכל ואז להתראיין על זה שעשית הכל. אפשר גם להיות גם מוכרת בחנות, או מזכירה, או מומחית סושיאל, או עקרת בית חמודה שמה שבא לה לעשות זה לחיות טוב ולעשות כל מתכון של לייזה פאנלים שמתפרסם.
השיטה הקודמת עבדה בחלק מהזמן והשיגה תוצאות, אבל בשלב זה, אם אנחנו רוצות שמישהו יצטרף למצעד הגאווה הנשי ויבוא לתמוך בלהט - צריך לעשות את זה כיפי וחגיגי. להתלבש קצת יותר יפה, לשים כמה נצנצים, ולארגן אירועים שנרצה להיות בהם. הבונוס - גם יהיה מה לכתוב עליהם, לצלם בהם, הם יקבלו את הבולטות שהם צריכים, והמסר יעבור. זה שאנחנו צודקות, כולם כבר יודעים. הגיע הזמן להיות שמחות.