העובדה שרותי ברודו בחרה שלא להביא ילדים לעולם היא לא מידע חדש, ועדיין, הוידוי שלה אתמול בפרק של מאסטר שף בכל זאת הרגיש לי אותנטי כמו פעם ראשונה, אולי בגלל שהנושא עבר עוד עיבוד רגשי בשנים האחרונות. כמובן שאין לי מושג מה באמת עובר עליה, אבל כמי שעברה תהליך רגשי דומה ככל הניתן, אני יכולה לנחש שהשנים שבהן היטשטשו הגבולות בין "בחרתי שלא להביא ילדים" לבין העובדה שגם אם בחרת בזה ברגע מסוים, לא מדובר בבחירה נקייה אף פעם. זו גם לא גזירת גורל (אלא אם כן מדובר במגבלה רפואית, כמובן), אבל זה תמיד מעורבב בכל מיני פחדים.
"נכנסתי להריון פעמיים בגיל 21" היא סיפרה "אני חושבת שהגורל שלי היה: "לא יהיה לך ילדים". (הקטע המלא למעלה)
לי למשל הייתה תקועה בראש הזוגיות הנוראית של הורי, והילדות שעברתי שלא בדיוק עשתה לי חשק להיות אחראית לעוד נשמה אבודה בעולם. בנוסף, חרדות שהתווספו במשך הזמן, כמו פוביה מהקאות, שלדעתי "הומצאה" על ידי התת מודע שלי, בין היתר כדי שחלילה זה לא יקרה, וכדי לוודא שאם איכנס להריון בטעות, אעשה הפלה. וכך היה. שלוש הפלות עשיתי (אחת גרידה, אחת כדור, אחת טבעית בשיעור קיקבוקס אחרי שכבר סגרתי הפלה - חסכתי 3000 שקל). האם זה אומר שהחלטתי בדיעה צלולה לא להביא ילדים לעולם? לא בהכרח.
אפשר להשוות את ההחלטה הזו להחלטה לשכב עם כדורגלן כשאת עדיין מתחת לגיל ההסכמה - כביכול עשית את זה במודעות מלאה, אבל למעשה מה ידעת באותו הרגע על המניעים שלך עצמך? לכן הוידוי של רותי נגע לליבי כל כך. היתה בו את ההשלמה שמגיעה עם השלב הבא באבולוציה הנשית, שלב שבו את כבר מודה בפני עצמך שאולי כן היית רוצה ילדים, אבל לא כועסת על עצמך כי את מבינה שעשית את הכי טוב שלך באותו הזמן.
לא מתיימרת להבין מה עבר על ברודו, אבל מפיסות של דברים שנאמרו בראיונות אני יכולה לנחש. אמש הוזכר אב טוב אך קשוח, ועל הזוגיות עם מתי היא מספרת בחופשיות. כולנו מכירים את פאזת היחסים הפתוחים שעברה הזוגיות של רותי ומיסטר ברודו, ביוזמתה, ויודעים שלמרות שגם הוא היה אל-הורי, בסופו של דבר בזוגיות הבאה שלו הוא הביא ילד.
הפואנטה היא שבגלל שתמיד יש עוד דברים שקשורים להחלטה שלא להביא ילדים לעולם, או בהיעדר "דודא" לילדים, כמו שהיא מגדירה את זה. אגב, גם את זה היא אומרת עם סימן שאלה, כשואלת "למה לעזאזל לא היתה לי דודא לילדים?", מה שהיה נותן לה את האומץ לעשות אותם בכל זאת, כמו כולן, בלי להיות בהכרח מוכנה, אפילו כדי ללא להתחרט מאוחר יותר, במקום לחיות עם סימן שאלה גדול שלא ייעלם לשום מקום.
גם אתמול היא אמרה ספק שאלה את עצמה בטח בפעם המאה - למה בעצם לא היה לה את הרצון החזק הזה, ואז אמרה את המילים "מה דפוק בי?" בתור מי שגם לה לא היתה "דודא" לילדים כשזה עוד היה רלוונטי, אני הכי מבינה את הסיפור. קשה מאד להשלים עם היותך אישה בעולם ולקבל את אל הוריותך, בלי להרגיש תמיד שאולי משהו דפוק בך. וואלה, אולי. לא יודעת.
אז נכון, ברור שנגיד לעצמנו שכלום לא דפוק ומותר לא להביא ילדים לעולם, אבל אם אתה אישה, השאלה הזאת תמשיך לרדוף אותך עד הקבר, כנראה. אבל אני מבינה גם את התהייה הזו כשכבר מאוחר מדי בשביל זה, ואין לזה תשובה ולא תהיה תשובה. זה פשוט שיט שקורה לאנשים מסוימים בחיים, בגלל מיליון סיבות, וזהו, והקטע הכי נורא בסיפור הזה הוא האכזריות של הטבע - יש משהו חסר חמלה בעובדה שגיל הפוריות מקביל לשנים הכי פחות יציבות והכי מטומטמות ומלאות טעויות בחייו של אדם. כאילו, בשנים שיכולתי להביא ילדים, אין לי ספק אפילו קל שבקלים שהייתי אמא לא מספיק טובה, וגם לא היה לי כסף לחסוך להם לפסיכולוג מאוחר יותר.
למעשה, אם היתה אי פעם תקופה שבה יכולתי לראות את עצמי אחראית ליצור חסר אונים כתינוק, או אפילו חית בית, אם היתה אי פעם תקופה שבאמת הרגשתי יציבה, חכמה, ובעלת היכולת להכיל אחרים על פני רווחתי האישית - זה עכשיו - נגיד כשהגעתי לשיא שלי כאדם מצוין (כי זה מה שאתה צריך להיות כדי לגדל ילדים - מצוין, לא פחות) בגיל 40, אפילו קצת יותר מאוחר - דווקא בסמוך לפרידה מבן זוג, ורצה הגורל (או האישיות הייחודית שלי) שדווקא אז התחלתי ליהנות מחברת עצמי יותר מאי פעם. כאילו מי סידר את זה ככה שכשאת גרועה תוכלי ללדת, וברגע שאת הופכת להיות מישהי חכמה שכיף איתה, את בהתאמה גם פחות פוריה וגם פחות כוסית. תראו, אפילו ההומור השתבח. באמת, חבל שאני לא יכולה לעשות ילדים עכשיו. היינו עושים מלא צחוקים.