מעשי הזוועה של הנאציות: אישה מפלצת - קווים לדמותה

בעוד האלימות הגברית היא כמעט עניין רגיל, האלימות הנשית, שנתקלים בה לעיתים נדירות יותר, עדיין מתורצת כמחלה, סטייה, א-נורמה. אירוע חריג מכדי שהנחת היסוד שלנו לגבי נשים תישקל מחד. משפטים כמו "נשים, שק של נחשים" או "נשים לא יודעות לפרגן" וכולי, רומזים לדיסוננס קוגניטיבי בתפיסתנו את הרוע הנשי והביטויים שלו במציאות.

הסטטיסטיקות מוכיחות שרוב מעשי האלימות הקשים מבוצעים על ידי גברים, ומעט מאוד מהם מיוחסים לנשים. מקרים כמו גננות אלימות, שחזרו על עצמם כמה וכמה פעמים ועדיין לא הפסיקו להפתיע, גוררים תגובות אוטומטיות שלא מאמינות איך זה יכול להיות שאישה תהיה כל כך אכזרית, ועוד לילד - הרי היא אמא בעצמה! אימהות, ולפיכך נשים - נתפסות כיצורים מכילים שיקריבו את עצמן למען רווחת הילדים. "אישה" היא יצור שמשרה ביטחון, מטפל בך, דואג לכולם, איך היא יכולה להיות אכזרית? האם נשים באמת פחות נוטות לאכזריות מגברים, או שפספסנו משהו?

הספר "רוצחות בשירות היטלר" של ונדי לוור בהוצאת "מטר", עוסק כולו בשאלה הזו. כבר בתחילת הספר נקבע כי מחקרים מצאו (גודרון שוורץ ואליזבת הארווי) שנשים גרמניות השתתפו במנגנון הנאצי בחקירות שנערכו לאחר המלחמה בגרמניה. "בישראל ובאוסטריה זיהו ניצולים יהודים נשים גרמניות כמי שרדפו אותם ישירות, לא רק כצופות מן הצד ששמחו לאידם, אלא גם כמי שנקטו אלימות ועינויים" כותבת המחברת, ובכל זאת "רוב הנשים שפשעו במלחמה והועמדו לדין, זוכו".

האם היה זה בגלל שלא היו אלימות כמו מקביליהן הגברים, או משום שהייתה מעורבת שם ההנחה כי האישה, במידה ופשעה, עשתה זאת כי הושפעה על ידי סביבתה ובעלה? כך פטרו את רובן עקב חוסר בהוכחות "קשות". עזרה לכך העובדה שהרבה מן הנשים שלקחו חלק באלימות לא באמת היו בתפקידי לחימה פעילים. לפחות חצי מיליון נשים נסעו למזרח, מספרים שדי בהם כדי להעיד כמה חשובות היו הנשים הגרמניות במנגנוני הלוחמה הנאצית.

רובן הוכשרו כמורות, עובדות סוציאליות, מזכירות, ורק 30 אלף מהן הוכשרו לסייע לגסטאפו עצמו בכל מיני תפקידים. חלק מהרוצחות היו נטולות תפקיד ספציפי - הן היו רעיות, שהתלוו לבעלים ולמשפחות שלהן להצבות במזרח, והפכו לכמה מהגרועות שבין הרוצחות שבהן עוסק הספר, חלקן ממש סדיסטיות. ולמרות שנאספו המוני סיפורים על אירועים של אלימות נשית, רק עשרות ספורות עמדו לדין, ורק אחדות נענשו, על מעשים גרועים לא פחות משל גברים נאציים במסגרת "תפקידם". למה? האם בגלל שפשעיהן לא היו חמורים מספיק? בגלל חוסר הוכחות? עשרות אלפי גברים הורשעו על פי עדויות ראייה מוצלבות, למה לא נשים?

הספר מלא בסיפורים מזעזעים על נשים שונות, שכדי להיכתב בו היו צריכים להיות מסופרים מפה לאוזן על ידי עדים. הרבה מהן נחקרו ושוחררו, ואפילו חזרו לעולם כאזרחיות רגילות, והמשיכו לעבוד בסיעוד, הוראה, וטיפול באנשים, כאילו כלום לא קרה. גם המחברת מודה שזוהי נקודה עיוורת בהסטוריה. נשים גרמניות לא הרבו לדבר על מה שהיה שם, אולי כי לא התבקשו מספיק - בעיקר העידו על פשעי הגברים שהיו ממונים עליהן, כי נשים, גם אחרי שירו בעורף לחבורה של ילדים יהודים, הן "לא מסוכנות".

ובכל זאת מסתבר שבמזרח דווקא המזכירות והרעיות היו המועדות מכולן לרצוח - לא האחיות, למשל שהייתה להן גישה נוחה להפסקת חיים, וגם לא השומרות, שהיו בעמדת כוח כלפי אסירים יהודים. הרבה מן הרציחות בוצעו על ידי נשים שהיו קרובות לזירת הפשע ובעיקר לגברים שניהלו את רצח ההמונים, והן השתתפו בו יותר מכפי שאילצו אותן הנסיבות, כי אף אחד בגרמניה לא ציפה ממזכירה או אשת איש ואם - לירות ביהודים. והן בכל זאת בחרו לעשות זאת.

אולי מאותן סיבות בגללן גברים עשו את זה - כי הן יכלו, וכי זה היה באינטרס שלהן. בין אם כדי למצוא חן בעיני גבר, להתקדם חברתית, להרשים, ולהרגיש תחושת כוח שלא יכלו להשיג עד אז - כי פתאום, בזירה הזאת, נשים יכלו לקבל פתאום מעמד אחר.

בתקופה הזו לנשים לא היו הרבה אפשרויות מלבד נישואים או המשך חיים במשפחות דכאניות, בלי שום אופק לעתידן. בניגוד לגברים, האופציה של קריירה לא בדיוק הייתה זמינה עבורן. הייתה זו המלחמה שפתחה עבורן את האפשרות הזו לקריירה, לנסוע הרחק מהבית, לבד - לממש את עצמן באופנים שלפני כן לא היו להן. שירות המדינה הייתה הדרך היחידה עבור אישה, חוץ מנישואים - לעזוב את הבית, לשפר את החיים, ולטפס במעמד החברתי. כחברה במפלגה הנאצית, האופציות הפסיקו להיות כל כך מוגבלות - נשים צעירות, חזקות ורווקות איישו את כל מקצועות העזר ברייך השלישי, וכמובן היו גם כוח עבודה זול.

המזכירות היו נשים צעירות שעמדו בפני ברירה - או להצטרף למאמץ המלחמתי, או ללכת לעבוד בבית החרושת או בית היציקה. כולן בחרו להתקדם אל עבר החדש, כולן נשלחו לאוקראינה ומזרח גרמניה, וכולן הפגינו אלימות מצמררת כלפי יהודים.

ליזלוטה מאייר, סבינה דיק, וורה וולהאוף ואילזה שטרובה היו מזכירות ושותפות לפשע, שתרמו תרומה שלא היתה רחוקה מלחיצה על ההדק. יוהנה אלטפטר, מזכירתו של וילהלם וסטרהיידה, נציב איזור בעיירה פולנית אוקראינית, פשוט נכנסה יום אחד לגטו, נתנה לילד בן שש ופעוט נוסף ממתק, ואז הרימה את הילד, מחצה אותו בין זרועותיה עד שזעק, ואז הפכה אותו, הטיחה את ראשו בקיר והרגה אותו לנגד עיני אביו אשר מאוחר יותר העיד: "מעולם לא ראיתי סאדיזם כזה מצד אישה. לעולם לא אשכח זאת". במקום לא נכחו בעלי תפקידים גרמנים באותה העת - אלטפטר רצחה את הילד בלי סיבה.

לראשונה נשים הורשו להיות חלק, לא רק כרעיות פוריות. הן אפילו הוזמנו להצטרף לכוח מיוחד במסגרת ה-SS ה-"פראוונקרפט", שכלל נשים נבחרות שיעסקו בדיווח ובעבודות פקידות. הימלר דחק בגברים בנאום שנשא בהשקת היחידה "לכבד ולשמוח" באחיותיהם, כלותיהם וחברותיהם, ודחק בהם לשתף פעולה עם שילוב הנשים במלחמה כחלק חיוני מהמאמץ המלחמתי, וגם הבטיח לנשים שמעמדן לא ייפגע עקב עבודתן, להיפך - היא תשפר את סיכוייהן להינשא.

המדינה הנאצית המודרנית פתחה בפני נשים ממסלולי קריירה במחנות ובגופים פקידותיים שונים - לא כפופות לגברים, אלא בתפקידי פיקוד שנתנו להם כוח חסר תקדים. עבור הרייך, בנוסף להיותן מועילות בתפקידים שונים, נוכחותן של נשים עזרה "לכבס" את רצח העם ההמוני ולהפוך אותו להליך מבצעי בירוקרטי סטנדרטי.

באופן הגיוני, נמצא הכי הרבה תיעוד לרצח על ידי אחיות, שרצחו כבר בבתי החולים של הרייך, בשיטות מגוונות - עוד לפני המחנות ואתרי הירי ההמוניים. כדורי שינה, מחט תת עורית, הרעבה. הקורבנות הראשונים היו ילדים נכים שהומתו במנות מורפיום קטלניות, אבל גם מבוגרים גרמנים "פגומים" זכו ל"המתות חסד" כדי שלא יזהמו את טוהר הגזע. גם על אימהות הופעל לחץ למסור את ילדיהן הנכים והחולים - רפיון שכלי, אי שפיות עבריינית, נכויות חשוכות מרפא, כולל דמנציה. אלפי מטופלים פסיכיאטרים הומתו, וגם חיילים גרמנים פצועים קשה, או מוכי הלם קרב, כדרך להקל על סבלם, כך הרעיון תווך. זה היה המקרה של פאולינה קנייסלר, אחות שתפקידה במשך חמש שנים היה לבחור מבין החולים בכל גרמניה את מי שצריך להיות מומת בגז או בזריקה קטלנית.

מקרים אחרים נוגעים לרעיות של קצינים נאציים. ארנה פטרי, שנישאה להורסט פטרי קצין האס אס, נתקלה בילדים מבועתים, לבושי קרעים ורעבים שהצליחו להימלט. אחרי שהאכילה אותם, לקחה אותם לבור ביער, העמידה אותם בשורה בגבם אליה, וירתה בעורפם אחד אחד. היו רעיות סאדיסטיות כליזל ווילהאוז, שתחביבה היה לירות ביהודים מן המרפסת של ביתה במחנה יאנובסקה כשילדיה עומדים לידה. בטירוף המזרח, חיי הבית והאלימות נכרכו אלה באלה. שגרה ביתית, מעשים סדיסטים ויחסים אינטימיים היו אחד.

נשים רבות שנחקרו לאחר המלחמה טענו כי היו צעירות תמימות, שלא הבינו מה קורה, או שטענו שלא ידעו את היקף ההרג, ופחדו שלא למלא את חובתן. כך או כך, שטיפת המוח שעברו נתנה את אותותיה. רבות מהן האמינו גם אחרי המלחמה שזריקת מוות לחולה נפש יכולה להיות חסד עבורו, ושהיא עושה עבודה קשה אך נחוצה. "מעולם לא הבנתי המתת חסד כרצח", אמרה פאולינה קרייסלר, "חי היו חיי מסירות והקרבה עצמית". ארנה פטרי לא התכחשה לעצם האכזריות שבמעשיה, אבל הציגה את עצמה גם בקרבן של הנסיבות, שלא אפשרו לה להתנגד לבעלה הקצין ותלתה את הירי בששת הילדים בעובדה שהיתה צעירה מאד, ונתונה להשפעתו של בעלה הברוטלי, ורחוקה ממשפחתה, חברותיה וסביבת נשים בכלל.

בחקירה שלה אמרה: "איני מסוגלת לתפוס איך הייתי בימים ההם במצב שבו יכולתי לפעול בצורה כה ברוטלית ולירות בילדים", היא טוענת. "אבל קודם לכן (לפני אוקראינה) עברתי התניה לפשיזם וחוקי הגזע, והיא יצרה את הההשקפה שלי - לפי מה שאמרו לי - הייתי צריכה להשמיד את היהודים. מתוך הלך רוח זה הגעתי לידי ביצוע מעשה ברוטלי כזה".

נשים, גם אם לא בתפקיד רשמי, התקיימו במרכז העולם ההפוך שבו שעשועים והוללות בגטאות ובאתרי ירי המוני היו חלק מהנורמה, והנהנתנות והאכזריות הלכו יד ביד. אנשים היו יוצאים לבילויים זוגיים בגטאות, האומללות מהווה רקע מבדר ורומנטי למפגשים. גם שם היו נשים. נהנתנים לא פועלים לבדם, תמיד בקבוצות או זוגות.

רוב הנשים שפשעו במלחמה והועמדו לדין זוכו, ותמיד היתה מעורבת שם גם ההנחה שהאישה הייתה "נתונה להשפעת בעלה". הופעתן הפיזית של הנשים והסטריאוטיפים המגדריים שבהם החזיקו שופטים ותובעים, רובם גברים, פעלו לטובת הנשים שפשעו בדומה למקביליהן הגברים, ובהתנדבות. אף אחת מהמורות, האחיות, המזכירות והרעיות שמוזכרות בספר לא היו חייבות לרצוח ולא היו נענשות אילו היו משאירות את המלאכה לאחרים.

המחברת מנסחת את זה בבהירות מכאיבה: "אפשר היה לצפות שהחיילים והשוטרים הגרמנים, כולם במדים ובתספורות צבאיות, יהיו מסוגלים להרוג וגם שאכן יעשו זאת, אבל נשים? איך יכולות נשים להתנהג כך? איך ייתכן שדמות אימהית ורחומה לכאורה, תוכל ברגע אחד לנחם ברוך, וברגע הבא לפגוע ואף להרוג? זה היה ונותר אחד ההיבטים המתמיהים בהתנהגותן של נשים בתקופה ההיא". היא מוסיפה שבהנחה שאלימות אינה תכונה נשית יש קסם ברור מאליו - היא מאפשרת לקוות שלפחות מחצית מן האנושות לא תחסל את המחצית האחרת, שתגן על הילדים וכך תבטיח את העתיד.

במחקר מהזמן האחרון שהתבסס על 103 אסירות בכלא אמריקאי נמצא כי קור רוח, היעדר רגש ותכונות כאלה דומות אצל גברים ואצל נשים, והגיעו למסקנה שייתכן שהתכונות הרגשיות שמאפשרות אלימות כמו היעדר אמפתיה ואימפולסיביות נמצאות אצל נשים באותה מידה, פשוט נשים מותנות להיות פחות אגרסיביות בהקשרים חברתיים. בכל מקרה, היעדר הלגיטימציה להתנהגות אגרסיבית אצל נשים לא אומרת שאין להן את היכולת לאלימות בדיוק כמו לגברים, ושכל מה שצריך כדי לגלות אותה, זה את הנסיבות המתאימות.