טוב, בסדר: הבנתי מה אפשר לא לאהוב בפרידה. עד עכשיו, לחלוטין צידדתי במיצג המידברן המזמר הזה על כל תלתליו, אבל הכניסה של דיג'יי שארפ והצדדים החדשים שהוציאה מפרידה הכניעה גם אותי. שארפ הוא הדבר הכי גרוע שקרה לה בבית הזה. כן, יותר מאמילי, יותר מהדר. ולא באשמתו, למרות מה שחושבת עליו, מסתבר, אחות של פרידה (אוי אלוהים, ראיתם את התכתבות קבוצת הגן המביכה הזו בין המשפחות? כאילו הקשר הזה לא מביך דיו כבר).
אפילו בקלות: אפשר לקצר בחצי את הזמן שלוקח לה להגיע לאורגזמה
האישה הזאת עשתה מהפך, ולא תאמינו איך היא נראית היום. באמת שלא תאמינו
היא אישה? היא גבר? ההסבר המלא על סערת המתאגרפת
על דיג'יי לא חסר מה להגיד. הוא בבירור נכנס כדי לרכב על הגב של פרידה, מבלי לצפות שהגב הזה יקרוס תחת נטל האהבה המשוגעת. כל סיפור הרקע לכניסה שלו ל"אח" תמוה לגמרי: הוא לא הצליח לראות בפרידה משהו רציני יותר מידידה עם בנפיטס מחוץ לבית, אז משום מה, דווקא שם, בחלל המרושת מצלמות שהם חולקים עם עוד דיירים ויתר עם ישראל - שם יתפתח ביניהם משהו אמיתי. נו, באמת. אפשר בכיף להאשים אותו בניצול של רגשותיה לטובת קידום אישי, וכנראה גם הייתי מאשימה אותו בזה, אלמלא פרידה הייתה עוקפת אותו בסיבוב, נוגחת בו ומשטחת אותו לקרקע בתחרות ההתנהגויות הלא ראויות.
לכאורה - מה בעצם לא ראוי בפרידה? הרי היא כולה קסם מקסים וקסום. היו שהאשימו אותה בצביעות, כי היא אכן אוהבת לחרטט סביב הדחות, אבל לא יודעת, מעולם לא הערכתי את ז'אנר "כל האמת בפרצוף", המאפיין דיירים ובני אדם שהאמת שלהם תמיד מעליבה. פרידה לא כזאת; פרידה היא מאמי. עד כה הסיבות לסכסוכים שלה הסתכמו בשירת יתר, נוכחות יתר, רגישות יתר ובאופן כללי "יתר". כאישה, קל להזדהות עם הכאב הזה, ולהתאהב בכוח הפנימי שמתעלה עליו. ראיתי בה באמת אישה חזקה פרופר. הנטייה שלה לעטוף את החוזקה הזו בכל מיני קלישאות העצמה נשית לא ממש הפריעה לי, גם אם אינני קהל היעד של פמיניזם אינסטגרמי.
יש מי שסולדות מזה אנושות, והפרקים האחרונים מצליחים להסביר קצת למה. פתאום, הפער בין העצמי הפנימי המרוסק שלה לאני החיצוני הגאוותני מתנגשים, והפיצוץ קשה לצפייה. מכירים את הרגע הזה בסרטים עתידניים, שהרובוט מתחיל להשתגע וממלמל שברי מילים בהתקף חסר פשר, עד שהחוטים שלו נשרפים לגמרי? ככה בדיוק נראית לי פרידה עכשיו, כשהיא ממזמזת את דיג'יי הנרתע 24/7, כובלת אותו למיטה, שואלת אותו מול כולם האם ישן איתה גם הלילה, זועמת על התשובה השלילית, מתחרפנת על כל הראש, נפרדת ממנו ומודיעה לו כמה שעות לאחר מכן שהיא הולכת לצאת איתו מהבית הזה בזוגיות כשרה.
אם יש תועלת כלשהי בריאליטי, מלבד החוויה האסקפיסטית, היא טמונה במחקר התגובות שלנו למערכות היחסים על המסך. למה דמות מסוימת מעבירה אותנו על דעתנו, ואילו אחת אחרת דווקא חביבה עלינו, גם אם מחזיקה בלא פחות חסרונות ומגרעות. ובקיצור, כפי שיגידו הפסיכולוגים: מה זה משקף לנו? אז יש את העניין הזה: קשה לנו להתבונן בפרידה כי קשה לראות רמיסות כזו אצל אדם שעד כה נהננו לזהות בו את עצמנו.
הצורך הראשוני הוא להתנער מזה, לומר "אני לא ככה". זה הפן המרושע משהו של עיסוק בדמויות ריאליטי. אבל יש גם מקום לביקורת אחרת על התוקפנות שלה. על השתלטנות. הכוחנות. תכונות שלא ראינו מקודם. אם נשים את עצמנו בנעליו של דיג'יי, נוכל להרגיש את המחנק. התוקפנות של פרידה אמנם באה מחולשה, ובכל זאת, היא עושה את שלה.
היא מתבטאת במניפולציות הרגשיות, בדחיקה לפינה, בהתעלמות מהבקשות החוזרות ונשנות של דיג'יי לפחות מגע ויותר ספייס, בפנייה הפומבית אליו בעניין אינטימי כמו שינה משותפת (חרף הקושי הבולט שלו אל מול הפומביות הזו) ולבסוף - שימוש במבוכה שנולדה מהסיטואציה שהיא יצרה כדי להפוך אותו לאשם בסירוב. באופן מאכזב, היא משתמשת בפגיעות שלה כדי להכריח את הצד השני ללכת נגד רצונו.
פרידה מודעת להיטרללות שלה וגם קובעת, "זו אני, אני אוהבת עד הסוף", אבל אני רוצה לעודד אותה, שלא: זו לא באמת היא, והיתלות בולמוסית ונואשת באדם אחר היא גם לא בדיוק אהבה. היא משהו אחר שמזכיר אולי אהבה, אבל לא מצליח ולא יכול להתמלא לעולם. אולי חרדת נטישה. רובנו כנראה היינו שם מתישהו, בטח בשנות העשרים שלנו. הצד החיובי הוא שעם מספיק עקשנות, פסיכולוגים והעצמה אישית אמיתית, לא בחארטה - זה יכול להשתנות.