אפשר להבין את טיילור סוויפט, ולכל הפחות צריך להיות קצת פחות שיפוטיים. נכון, היא האישה הנערצת ביקום ומיליארדרית שבנתה את עצמה בשתי ידיים - אבל עדיין בת אדם. אנושית. כמו כולנו. הכוכבת הייתה צריכה לקחת אחריות על חיים של 170 אלף אישה ואיש שהגיעו לראות אותה בהופעות בבירת אוסטריה, וינה. הייתה אחראית על עוד 460 אלף מעריצות ומעריצים שהגיעו מכל העולם לראות אותה מופיעה בחמש הופעות בוומבלי, אחרי ההופעות שבוטלו באוסטריה. באופן אישי, מעולם לא הייתי צריכה להיות אחראית על הביטחון של 460 אלף בני אדם (פי 2 וחצי כמות החיילים בשירות חובה בצה"ל, לצורך השוואה), אז קטונתי מלתת ציונים.
ובכל זאת יש לי טענות.
ההתמוטטות של פרידה - שברון לב של ממש או משחק למצלמה?
"עיניים יש בשביל להסתכל. פלרטוט זה ישר דקירה"
זהו, הוא איבד את זה: פוטין אוסר על הגישה לאפליקציות היכרויות
אבל ראשית, מי שפספס את הסאגה הגדולה קבלו תקציר: יום לפני המופע הראשון מתוך שלושה שתוכננו לטיילור סוויפט באצטדיון של וינה בתחילת החודש, המשטרה המקומית עצרה שני בני טובים שהתגייסו לדאעש והחליטו לעשות פיגוע באחת ההופעות. כמה רציני היה האיום? בדירה של אחד המחבלים נמצאו גזים רעילים אותם הם כנראה תכננו לפזר באצטדיון על 60 אלף המעריצות שבו. בתגובה, ולמרות שהפיגוע נמנע, החליטה חברת "ברקודה" שקידמה את המופעים באוסטריה לבטל את שלוש ההופעות.
כאן החל משהו ביזארי אך טבעי: עשרות אלפי המעריצות והמעריצים שהגיעו במיוחד להופעה (בין השאר מדברים גם על בין 2,000 ל-3,000 ישראלים) נכנסו לדיכאון עמוק. טבעי כי מכירת הכרטיסים להופעה הייתה ביולי הקודם, כלומר אנשים חיכו להופעה הזאת במשך 13 חודשים. הזמינו כרטיסי טיסה, סגרו מלונות, קבעו חופשות, הוציאו עוד הון עתק על תלבושות, מרצ'נדייז וכו' - ובסוף ההופעה בוטלה ברגע האחרון. ביזארי כי אף אחד לא חשב בכלל על המזל הגדול של לא למות בפיגוע כימי בארץ זרה. כאילו, קצת פרופורציה.
אלא שעל דבר אחד הסכימו כולם: טיילור סוויפט, האישה שלשמה התכנסנו כולן, צריכה להגיד משהו. זה לא חייב להיות איזה נאום חוצה להבות סטייל "איי הב אה דרים" של מרטין לותר קינג, יותר בכיוון של לפרסם סלפי שלה עם פרצוף עצוב כשהיא עושה תנועה של לב עם הידיים ולפרסם באינסטוש. המעריצות והמעריצים שבזבזו כל כך הרבה כסף כדי לראות אותה - ולבסוף לא זכו לעשות את זה, היו ראויים לכל הפחות למחווה קטנה שכזאת.
ככל שהזמן חלף, השתיקה של טיילור הפכה למוזרה יותר, מביכה יותר - ומכאיבה יותר. במשך 18 שנות קריירה טיילור סוויפט בנתה בחוכמה את האגדה לפיה יש בינה לבין הקהל שלה קשר מיוחד. היא שלחה להם רמזים דרך הרשתות החברתיות, הזמינה מעריצים אליה הביתה כדי לשמוע שירים לפני כולם, דאגה שההורים שלה יתערבבו בקהל לפני הופעות ויזמינו ילדים לקבל את הכובע שלה במהלך ההופעה. אז כן, ברור לכולנו שהכל היה חלק מאסטרטגיה שיווקיות גאונית אבל בכל זאת הייתה תקווה (ואני כותבת את זה בתור סוויפטית) שהיא באמת נגישה ואוהבת כפי שהיא מתיימרת להציג.
ואז הגיעה המפלה. המעריצות והמעריצים האדוקים התחילו להתווכח ברשת סביב השאלה למה טיילור לא מצייצת אפילו מילה אחת בנוגע לביטולים. חלק טענו שהיא מפחדת מאמירות פוליטיות (למה בעצם להגיד "מצטערת שההופעות שלכם בוטלו, אני אוהבת אתכם", זו אמירה פוליטית?), חלק האמינו שהיא לא רוצה להסתפק רק בהודעה ברשתות החברתיות, ותדבר אל הקהל שלה בלייב בהופעה באצטדיון וומבלי בלונדון, שהייתה הראשונה מאז הביטולים.
בפועל: היא הופיעה חמש פעמים ברצף בוומבלי, ולא אמרה מילה על הביטולים. זה רק הפך את כל העסק לחמוץ יותר. היא הגדילה ואירחה בהופעה הראשונה ברצף את אד שירן לביצוע שלושה להיטי ענק, דרך טובה להסיט את תשומת הלב התקשורתית מכך שהיא בחרה להמשיך ולשתוק בזמן שהמעריצים פשוט צמאים למילה טובה ממנה. מהאישה הכי "מחוברת" לקהל שלה, היא הפכה למין רובוט של יחסי ציבור שרק רוצה לא להרגיז אף אחד, באמונה (כנראה נכונה) שההערצה כלפיה יכולה לנצח כל משבר.
זה כנראה נכון, ובכל זאת - מבאס תחת. שלשום הגיעה סוף סוף ההודעה המיוחלת באינסטגרם, שהודהדה בכל כלי התקשורת בעולם, כולל באתר הזה במדור התרבות. טיילור הודתה שביטולי ההופעות באוסטריה השאירו אותה מפוחדת, ומלאת רגשות אשם. היא הסבירה שהיא לא הגיבה עד היום מכיוון שרצתה לסיים קודם את חמש ההופעות שלה באצטדיון וומבלי, בהם השתתפו כמעט חצי מיליון בני אדם, לפני שהיא מגיבה.
קל להאמין לה, בעיקר בגלל שכאמור מעולם לא הייתי אחראית על חיים של 460 אלף איש, אבל קשה לי לקבל את התירוץ הזה כי אני פאקינג ישראלית. קו 142 התפוצץ בתל אביב תחנה לפני שהוא הגיע אליי. חבר טוב נהרג בפיגוע בירושלים. אדם קרוב לא פחות עבר אירוע של חטיפה על ידי מחבלים וניצל בנס בגופו, אך לא בנפשו. אני יודעת טוב מאוד את המשמעות של "טרור". איזה ישראלית לא?
המשמעות המילולית, הבסיסית. טרור שמטיל פחד מצמית. שגורם לך לרעוד לפני שאתה עולה לאוטובוס. שגורם לך לשנוא את עצמך כי את חשה גזענית כשאת נלחצת כשבעל מקצוע עם מבטא ערבי מגיע אליך הביתה. אבל לשתוק בפני הטרור זה לא כוח, כפי שטוענת טיילור בפוסט "שבירת השתיקה" שלה, זו פחדנות.
הייטרס גונה הייט, שרה טיילור באחד השירים הגרועים ביותר שלה. השונאים הולכים לשנוא. אני לא שונאת. אני אוהבת. מאוד. בזבזתי שתי משכורות חודשיות כדי להגיע להופעה שלה בצרפת השנה. זו הייתה אחת החוויות הגדולות של חיי. בלי להגזים. ברמה המוזיקלית, וגם האישית, אני מרגישה מחוברת לטיילור. אני סלחנית אליה הרבה יותר מאשר לכל אמן אחר. וכן, אני מאמינה שטיילור פחדה, מאמינה שהיא הרגישה אחריות - אבל עדיין לא ברור מה עצר אותה מלשלוח איזה לב שבור למעריצים שלה ולהבטיח להם שהיא תחזור לאוסטריה בסיבוב ההופעות הבא שלה? יש רק אופציה אחת: היא לא רוצה לנקוט עמדה נגד טרור איסלאמיסטי לא בגלל שהיא מפחדת מהפיגוע הבא, אלא כי היא מפחדת לא להיות "בצד הנאור" של הוליווד. תזכורת: בדצמבר האחרון לא הייתה לה בעיה "להביע עמדה" בעצם נוכחותה באירוע התרמה למען האזרחים בעזה. החלקנו לה את זה אז, אבל השילוב של שני הדברים כבר מדליק יותר מדי נורות אדומות.
ברוס ספרינגסטין, אמן לא פחות מפורסם ונערץ מטיילור סוויפט, ועם קצת יותר קילומטרז' של הופעות גדולות, ביטל השנה הופעות בשלוש ערים אירופיות: מרסיי בצרפת, מילאנו באיטליה ופראג בצ'כיה. הסיבה הייתה רפואית, הוא איבד את הקול שלו והרופאים קבעו שהוא חייב להפסיק להופיע במשך שבועיים. "הבוס" העלה סרטונים שלו מדבר ישירות למצלמה ופונה למעריצים בהתנצלות כנה, וקבע תאריכים חילופיים (בעוד שנה) לכל ההופעות שבוטלו. ברוס אמר למעריצים שהכרטיסים שלהם יכובדו בהופעות הפיצוי, אך מי שמעדיף יוכל לקבל את הכסף חזרה עד הסנט האחרון. בתגובה: המעריצים שלו יצאו לרחובות הערים ושרו את שיריו. בדיוק כמו שעשו הסוויפטיות באוסטריה, רק עם הבדל קטן: פה האמן האהוב אליהם דיבר אליהם ישירות ומצא פיתרון, גם אם לא מושלם, לביטול.
ההתנצלות של טיילור הייתה קטנה מדי, מאוחרת מדי ובעיקר - התעלמה מהסיבה שבגללה היא מתנצלת. מדובר בכתם שיישאר על הקריירה שלה, ובעיקר על הקשר שלה עם המעריצות. זו כאפה מצלצלת לתודעה של כולנו ותזכורת שהאמנים האלה הם לא חברים שלנו. הם אנשי עסקים שעושים על חשבוננו מיליונים. אני אישית רכשתי ב-250 שקל חולצת טי פשוטה ועלובה עם תמונה של טיילור, כי קיבלתי את החוזה הדו-צדדי הזה בשמחה. אני מוציאה עליה כסף, היא בתמורה כותבת את השירים שהכי מגדירים את חיי וגורמים לי לבכות במקלחת כשאף אחד לא רואה (ולפעמים ברכב כשאחרים בפקק כן רואים). הקשר הזה שהוגדר כביכול על זה שהיא ילדה מבולבלת בדיוק כמוני נשבר, ברגע שהיא הוכיחה שהיא שמה קודם את כל השיקולים הלא נכונים לפני שהיא חושבת פשוט לבקש סליחה כשהיא פוגעת בי, ובאחיותיי הסוויפטיות.
נ.ב.
זה לא אומר שאני מפסיקה להיות המעריצה הכי גדולה שלה בישראל, כן? אני אהיה הראשונה לעמוד בתור לכל הווריאנטים של ההוצאה החדשה של רפיוטיישן (גרסת טיילור). זה לא (רק) בגלל שאין לי כבוד עצמי, זה בגלל שיותר משאני אוהבת את היוצרת, אני מעריכה את היצירה.