הכרנו ב-2012 כשעוד לא עשיתי שום דבר משמעותי עם המוזיקה שלי. הוא, שהיה יותר מנוסה ממני בתחום, האמין בי ודחף אותי קדימה. על כך אני תמיד אודה לו. הוא המליץ על בחירות מוזיקליות, חלק איתי ציוד ובהתחלה, פשוט שמע אותי מנגנת את השירים שלי על הגיטרה החבוטה שלי ודאג לפרגן ולהאמין. זה נשא פרי.
התחלתי להוציא שירים ולהתקדם בעולם המוזיקה המקומית. השנים חלפו ואל תוך הזוגיות שהתפוצצה בתחילתה כמו סופרנובה יפהפיה, הצטברו משקעים. ניסינו ליצור יחד אבל תמיד היינו רבים. האגו הפריע. הביקורת קיבלה מימדים לא הגיוניים. בחודש שבו חגגנו חמש שנים יחד כתבתי שיר. אבל זה לא היה שיר שמח או שיר אהבה. זה היה שיר מאוד מפוכח על המצב של הדור שלנו בכלל ושלנו כזוג בפרט: נראה שכל החברים שלנו מגיעים לכל מיני צמתי דרכים משמעותיים ורק אנחנו קצת דורכים במקום.
שאלתי בשיר "מתי הפסקנו להיות הבטחה שמחכה להתממש?" ולא ידעתי אם אני מתכוונת לשאיפות שלנו כל אחד בנפרד או אלינו, כזוג, שכבר לא מגלם את ההבטחה שנתנו זה לזו ולעולם סביבנו כשהתאהבנו.
שנתיים אחר כך נפרדנו. כמו אצל זוגות רבים ימי הקורונה הכריעו את הכף, היה ברור שהגיע הזמן להמשיך הלאה. חמשת שלבי האבל עברו, הייתה הכחשה, היו כעס ומיקוח, היה דכאון. בסוף גם הייתה השלמה. אבל זו הייתה השלמה כואבת: נחלק בינינו את העיר, נחלק בינינו את החברים ונשתדל לא להתראות יותר.
אחת המשמעויות הכבדות בלהיות אמנית, או בכלל להיות אישה שעוסקת במילה הכתובה, היא להביא חומרים מהחיים האישיים שלך. ברוב המקרים זה אומר לגייס אומץ ולהיחשף, לקלף את כל השכבות ולעמוד עירומה מול העולם. העניין הוא שלא תמיד זו רק את. כשאת כותבת על החיים האישיים שלך, את גם בדרך כלל כותבת על אנשים אחרים, שהיו או עודם חלק מהחיים האלה.
לא היו לי את כל התשובות, אבל כמו כל הדברים הטובים - זה קרה במקרה, עם שיר חדש-ישן שברא מציאות אחרת. לא משנה מה יספרו לנו, להיות זוג שעוסק באותו התחום זה מאתגר, במקרה הטוב.
למרבה המזל והיופי, אחרי כשנתיים הקרח התחיל להפשיר. גם כאן החברים שיחקו תפקיד. נפגשנו במקרה אצל מכרים משותפים, חזרנו לדבר, חזרנו לצחוק. הפצע הגליד, החיכוך לא כאב יותר. חזרנו לדבר על נושאים משמעותיים. לפעמים גם לבלות יחד. הוא הכיר מישהי מקסימה. אני הכרתי מישהו ואז עוד מישהו ואז עוד מישהו, ויכולנו לדבר על זה.
עדיין לא ידעתי איך הוא יקבל את זה אם אציע לו לשתף פעולה ולנגן גיטרות בשיר חדש-ישן, שיר שנכתב בעצם עלינו. זה לא היה פשוט לשכנע אותו. ואני יכולה להבין, כשהיינו זוג הייתה לי נטייה להיות קצת מפחידה כשעבדנו יחד על מוזיקה. אבל בפאסט פורוורד אל תוך תקופת העבודה על השיר, זה היה שונה. הייתה אווירה טובה, היו הומור ופרגון ונינוחות. הפתענו את עצמנו. ואיזה כיף זה להפתיע את עצמך לטובה, במיוחד בזמנים כאלה.
אז למי שרוצה להשאר בקשר טוב עם האקס, הנה שמונה דברים שלמדתי מהתהליך:
1. חבקו את הסבלנות - נכון, זו אולי הקלישאה החבוטה ביותר, אבל הזמן הוא באמת הרופא הכי טוב. יש מצבים שאי אפשר ללחוץ כדי שיקרו, אלא להיפך - צריך לשחרר. ללא זמן ההחלמה ולקיחת המרחק הדרוש אצל זוג שהיה יחד שמונה שנים, אני בספק אם היינו מצליחים לחזור להיות חברים כמו שאנחנו היום.
2. חסלו את האגו - בשנים האחרונות מי שמופיע הכי גבוה ברשימת החיסולים שלי הוא האגו. המפלצת החביבה והמניפולטיבית שדחפה אותי אל הרבה הישגים אבל גם דחפה אותי אל תוך הרבה יותר תהומות. בזוגיות זה יותר נסלח אם ניתן לאגו להרים ראש, אבל בחברוּת - אין לו מקום. שימו לב שקבלת ההחלטות ואופן ההתנהגות לא מתודלק על ידי האגו והמלצה ממני - ותרו עליו גם בשאר התחומים בחיים.
3. שחררו דפוסים ישנים - אחרי שחזרנו כבר לבלות יחד, באחד הלילות יצאנו עם חבר משותף והתחלתי לעקוץ את האקס שלי על משהו שטותי. ככה כמו פעם. כשהיינו בזוגיות זה תמיד היה עניין לא פתור בינינו, כי מבחינתי העקיצות הקטנות הן אקט של אהבה, ששמור רק למי שהכי קרוב אלי ומבחינתו - זה סתם פוגע. בסיטואציה החדשה, במקום להעלב ולעשות סצינה הוא פשוט אמר שזה לא נעים לו. ואני, במקום להעלב ולעשות סצינה, פשוט תפסתי את עצמי והפסקתי.
4. תנהגו בפשטות - הסיפור הזה מוביל אותי לעקרון הבא. דברו בפשטות. אמרו את מה שיש על הלב, את מה שבא לכם, את מה שקורה במציאות. כשאנחנו בזוגיות יש לנו נטייה לזרוק רמזים, לקוות שהצד השני יקרא מחשבות, להיות פאסיב אגרסיב. מעבר לעובדה שכדאי לוותר על ההתנהגות הזאת גם בזוגיות, הרי שבחברוּת עם האקס אפשר לגמרי להרוויח את העולם כולו ופשוט להתבטא. אם פעם היית צריכה להתחשב כשהוא רצה ללכת למקום א' ואת רצית ללכת למקום ב' - עכשיו יהיה הרבה יותר פשוט להגיד את מה ששניכם רוצים באמת ולקבל החלטות בצורה מושכלת ולא אמוציונלית, ולחלופין לא לוותר באופן קבוע רק על מה שצד אחד רוצה.
5. תציבו גבולות - המטרה כאן היא להפוך לחברים, לא לחזור להיות זוג. כך שמובן מאליו שגבול המגע הפיזי צריך להישמר, אחרת אתם במדרון חלקלק להפוך ליזיזים, לחזור להיות זוג או להיתקע לנצח בלימבו של איט'ס קומפלייקטד. ודי, עברנו את הגיל לכל זה. עוד דבר חשוב הוא לכבד את הגבולות של בני או בנות זוג נוכחיים. לא באנו לדרוך על הבהונות של אף אחת או להרוס משהו טוב. תמיד כדאי להיות עם אצבע על הדופק לגבי גבולות - שלנו וגם של כל המעורבים בדבר.
6. תזרמו - לצד הגבולות חשוב גם לזרום. במקרה שלנו שנינו הופתענו לגלות שעם תום הזוגיות ותקופת האבל, מסתבר שאנחנו לא כאלה אנשים עם ראש בקיר כמו שנהגנו להיות כשהיינו יחד. היה לנו הרבה יותר קל להחליט דברים כחברים, העקשנות המפורסמת של שנינו הייתה כלא הייתה.
7. בואו מאהבה - בסופו של דבר לשם כך התכנסנו, לא? אין טעם להיות בקשר עם האקס אם אתם לא מחבבים זה את זו כבני אדם, לא נהנים יחד או לא באמת מרגישים טוב בחברוּת הזו. אבל אם כן, תתנהגו בדיוק כמו לשאר החברות והחברים שלכם: פרגנו, תרימו, חבקו והראו אהבה אמיתית ללא תנאים.
8. לא בכל מחיר - הוא ואני זכינו, אבל לא עם כל האקסים אפשר להגיע למקום הזה. יש אנשים שהם רעילים ואין להם תקנה. בכל נקודת מגע הם ינסו לסחוף אותך בחזרה אל המערבולת שלהם. חשוב לדעת לעשות את ההפרדה בין אדם שרוצה לעשות לך רע לבין אדם שרוצה לראות אותך פורחת גם אם את כבר לא איתו ושגם את רוצה לראות אותו בשיא שלו, גם כשהוא כבר לא איתך.
הכרנו זה את זו בגיל משמעותי למוזיקאים, עברנו יחד את משבר ה-27 ועוד הרבה משברים אחרים. רבים מהחברים שלנו מאותם ימים כבר התקדמו אל תוך השלב הזה של משפחה וילדים. אנחנו לא נשארנו יחד כדי לעשות ילד אבל אני שמחה שעדיין יש לנו תוצר שיישאר גם אחרינו בעולם הזה, פרי אחר של אהבה אחרת. ולגבי ההבטחה ההיא שמחכה להתממש, מצאנו את הדרך לממש אותה בנפרד וגם עדיין, קצת ביחד. והרבה בזכות החברים שלנו.