"התרגלתי להפקיר את הילדים שלי כשאני יוצאת לתורנויות כרופאה"

המלחמה ממשיכה לחצות זוגות לשניים: אחד במילואים, השנייה בבית. או כך לפחות על פי החלוקה המגדרית המקובלת. הוא מתפלש בחול, היא מתפלשת בכביסות. הוא מקריב שעות שינה לטובת משמרות, היא לטובת הילדים והדאגות. הוא מסכן את חייו, היא מסכנת את שפיותה. שניהם, בעצם. אבל כשמסתכלים מקרוב, לכל זוג חצי-מילואימניק יש את הסיפור שלו, ושלושה זוגות הסכימו לשתף איתנו את הסיפור שלהם בפתיחות בלתי רגילה. לשלושתם - הסטרייטים, הלהט"ביות ואלו שבהם האישה שירתה בזמן שהגבר בבית - מספרים על האתגרים, המשברים, הרגעים הפוטוגניים ואלה שהרבה פחות. לכולם יש הרבה לשתף באשר להישרדות הזוגית והמשפחתית שלהם.

במילה אחת: מלחמה.

לתמר שלם (50), רופאת נשים בכירה ממכבים (-רעות-מודיעין), אמא לארבעה ואשתו של יוסי, התקופה הזו לחלוטין הספיקה. די בתיאור הנ"ל כדי לדמיין את כובד המשא שהונח על כתפיה בשנה החולפת, ולא רק זה, אלא שגם בתה הבכורה, הדר, משרתת בסדיר עוד מלפני המלחמה וממש בימים אלה, כסמבצית במחנה רעים. לא פחות. הדאגה ליוסי, שלא יכול היה להתראיין לכאן מפאת תפקידו כסגן-אלוף באוגדה הדרומית, היא רק חלק מהתמונה הכאוטית, הסדוקה והמודבקת מחדש של חייה בעת האחרונה.

שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן

"מיד אחרי שקרה מה שקרה ב-7 באוקטובר, גייסו גם את יוסי וגם את הדר", מספרת שלם, חוזרת אל היום הנורא שהפך על פניהם את החיים של כולנו. הדר ויוסי מוקפצים באותו הבוקר, כשהדר מתבקשת להגיע לג'וליס, כי לרעים אי אפשר להתקרב אחרי שהבסיס נפרץ על ידי מחבלים. אותו בסיס שיוסי הבטיח לה אלף פעם שהוא הכי בטוח שיש, הרי האלוף יושב שם, ומה פתאום שמשהו יקרה. "הוא צדק, ברעיון", היא אומרת בעצב. בפועל, ב-7.10 קרה הבלתי יאמן, והקשל"טית הנחתה טייסי אפצקי להפציץ את אולם הספורט שבו התבצרו מחבלים.

"אני מכירה את המציאות של מילואים וצווי 8, מצויה היטב במילואים ומיומנת כמה שאפשר", אומרת שלם, "אבל הבנתי שיש פה משהו הרבה יותר גדול. באופן לא רציונאלי אני אורזת להדר כרית, שמיכה וחטיפי אנרגיה וכל מיני דברים שלא ברור למה". האינטואיציה שלה הייתה נכונה, כי גם באותו הערב, כשחזרו חיילי רעים לבסיס שלהם, הם לא הורשו לישון בחדרים שלהם - שגם אליהם פרצו המחבלים והתרחשו בהם זוועות. במקום זאת הם ישנו בחמ"ל, צפופים, על הרצפה. "בשלושת החודשים הראשונים די איבדתי את זה, הייתי מרוסקת", מספרת שלם. אבל לא באמת הייתה לה הפריווילגיה להתרסק. תוך כדי שהיא נטרפת מדאגה להדר ויוסי, נדרש ממנה להתעשת ולתפקד כסופר-מאם לתלמיד יב, תלמידת י"א וקטנצ'יק בכיתה ד'.

ומה עם יוסי? "הוא עשה סבבים, מה שאומר שהוא לא באמת שוחרר בשום שלב". וכשהוא לא במילואים, יוסי הוא איש הייטק. בגדול. "עכשיו הוא פוטר", מספרת תמר, "ובאופן עצוב, מאותו רגע עושה יותר ויותר מילואים כדי שהמשכורת לא תיפגע". שלם מתארת בעיה רווחת אצל זוגות מגוייסים רבים: מעגל התשה שלא נגמר, ורק ממשיך להזין את עצמו לסבב וסבב נוסף. "הוא עשה כבר המון, ולא מספיק כל מה שהוא עשה - הוא יצטרך גם לעבוד כדי למצוא עבודה חדשה", היא אומרת.

לאחרונה יוסי בתפקיד במתכונת ידידותית יותר, של שלושה-ארבעה ימים בשבוע, אבל לחודשים ארוכים הקשר בינו לבין אשתו עבר טרנפורמציה לשלט-רחוק. כלומר, לחודשים הראשונים של המלחמה, שהם גם היו הקשים ביותר. "חברה אמרה לי 'את תתרגלי'", לדבריה. "לא האמנתי, כי מצאתי את עצמי במאבק הישרדותי. השבר היה כל כך גדול. אבל האמת העצובה שהיא צדקה. התרגלתי קצת להפקיר את הילדים שלי כשאני יוצאת לתורנויות כרופאה בכירה בשערי צדק, התרגלתי לטירוף, לעומס, לבלאגן. גם הבת שלי התרגלה למציאות מטורפת, ובסדיר הכל מותר. כל חוקי השינה, החופשות - הכל בטל. זה ממש הפקר. אני כל הזמן אומרת 'אנחנו עוד מקרה קל' אבל פאק איט, אנחנו לא. פשוט יש הרבה יותר גרועים מאיתנו".

אם יש משהו שבכל זאת החזיק אותה בתחילת הטירוף, מלבד ההכרח - זו הגאווה. עם כל הקושי, תמר הרגישה גם בחשיבות העצומה בגיוס של בעלה. עם הזמן, משהו התערער בה. "אם את זוכרת, כולנו היינו מיליטנטים קצת בתוך ה'יחד ננצח' המגוחך הזה שאין מאחוריו כלום, ואיזה מקסימים אנחנו ואיך ביחד", היא מחייכת במרירות. "כשהבנתי שמתחילים סבבים, אמרתי, 'אם אתה לא יוצא ראשון בסבב - אוי ואבוי'. זו הייתה שיחה לא פשוטה, אבל הוא בסוף הבין. בתוך הצוותים אין אף אחד שאשתו רופאה ויש לו ילד קטן".

הוא אכן יצא ראשון, אבל משם ועד החזרה להייטק ולשגרה, הדרך ארוכה. למרות הבטן המלאה שיש לה על המערכות השונות במדינה, לדבריה, המלחמה עד כה בעיקר קירבה ביניהם. "אבל אדגיש", היא מסייגת: "יש לנו זוגיות מופלאה ונהדרת, הוא החבר הכי טוב שלי מאז ומעולם, הוא הדבר הכי טוב שקרא לי בחיים - נקודה. אנחנו זוג שיכול למלחמה. אנחנו לא דוגמה. יש לי חברות ונשים שאני מכירה שזה גמר את הזוגיות שלהן, וזה לא פייר להגיד 'זה היה קורה בכל מקרה'. לא נכון. לא בטוח".

נשמע מבין השורות שגם יש הרבה כבוד והערכה אחד כלפי השניה. זה בטוח עוזר להחזיק מעמד. להבדיל, למשל, אם יש תחושות שהצד השני "לא רואה אותי".
"ובכל זאת, מבחינת החברה יש אחד שרואים אותו ואחד שקוף. היינו הולכים, הוא עם המדים וכולם מתלהבים ונותנים לו דברים בלי לקחת כסף, ואני חושבת, 'אני בכלל לא בטוחה מי מאיתנו יותר סובל'. ברגע שמישהו לובש מדים, רואים אותו. להיות כל כך שקופה מול הסביבה, זה קשה. אותי כבר לא שואלים, 'מה קורה איתך', 'מה שלומך'. כל המערכות גם נורא עייפות".

בסופו של דבר, המשבר הזוגי של תמר הוא מול המדינה. "גם לוקחים ממך, הכל וגם בוגדים בך על הדרך", מסכמת שלם. "המדינה גם שולחת אותנו למילואים שלא נגמרים וגם גורמת לפיטורים, וגובה מאיתנו מיסים שהולכים לטקס בעלות 6 מיליון שקלים בזמן שילדי בארי צריכים לשמוע שאין להם בית ספר, כי לא מצאו 16 מיליון שקלים כדי לפתוח את בית הספר המוגן שלהם. אי אפשר לומר שאנחנו אנטי-ציוניים. נתנו למדינה הזאת הכל. זה אכזרי כמה שהמדינה ממשיכה לקחת מאיתנו תוך כדי שהיא לוקחת מאיתנו את עצמה".

ירדן ונועה בן אדרת מלול (35, 33) עברו בשנה האחרונה יותר דירות ממה שתל אביבי ממוצע מספיק בחמש שנים, כשהן חולשות על כל חלקה מצפון ועד מרכז הארץ, וכל זה בזמן שירדן בהריון עם בתן המשותפת גפן. כיום גפן בת ארבעה חודשים בלבד, ולאמהות שלה יהיה הרבה מה לספר לה כשתגדל.

לפני שלוש שנים הן עברו לקריית שמונה בהובלתה של ירדן, מאז התפנו אל הוריה של נועה בשוהם ועכשיו הן מדברות אליי בזום מדירתן החדשה בנתניה. שתיהן עובדות בתחום החינוך, ירדן בחינוך הבלתי-פורמאלי כמנהלת המחלקה לילדים ונוער בסיכון בעיריית קריית שמונה, ונועה בחינוך המיוחד, בתיכון "דנציגר" בתל אביב, שפתח שלוחה מיוחדת לילדים מפונים. אולי משם מגיע אורך הרוח האינסופי שלהן ויכולת ההישרדות המשותפת אל מול הטלטלות שעברו.

השביעי באוקטובר תפס אותן בתל אביב, בדיוק בחגיגות השנה לנישואין שלהן. נועה קיבלה מבול של הודעות ושיחות שלא נענו. "היינו במיטה ופתאום אני שומעת את אמא של נועה דרך הטלפון שלה, 'התחיל יום כיפור 2! ועומר בנובה!'", מספרת ירדן. "קודם כל הבנו שהוא בסדר, שהוא הצליח להגיע לצאלים והיה מוגן שם". תוך שעה מרגע שקמה, ירדן כבר קיבלה צו שמונה. צחצוח שיניים, החלפת בגדים - ויאללה למילואים בצפת.

זאת הייתה תחילת המלחמה, ונדמה היה שהצפון הוא המקום הכי בטוח בנתיים. הן נסעו לקריית שמונה בלי לחשוב פעמיים, למרות ההריון של ירדן, שבוע 11, ולמרות היותה שומרת שבת. "אני עשר שנים בתפקיד שלי ומתכוננת בדיוק לתרחישים האלה", היא אומרת. "לא היה לי ספק שאגיע. המפקד יותר חשש - ואמר לי, בגלל ההריון, 'אולי עדיף שלא תבואי'. אמרתי לו, 'תשכח מזה, אין מצב. אני רב סר"ן, אני באה, נקודה".

ירדן היא מנל"חית (מנהלת לחימה) של חמל המשטרה הצבאית בפיקוד הצפון. במצב חירום, המשטרה הצבאית אחראית על כל הנושא של תנועה בצירים, מחסומים, העלאת כוחות ועוד. במסגרת התפקיד ירדן יושבת בחמ"ל המוגן, מה שאומר שהיא כמעט יצאה מכלל סכנה, למעט אירועים שנשמעים נורמטיביים במציאות הביזארית שלנו, כמו רסיס שנפל לשתיהן לאוטו בזמן נסיעה. כעבור זמן קצר שתיהן הבינו מחדש את תמונת המצב בצפון, ונועה חזרה לבית ההורים בשוהם. "ירדן אמרה לי 'אין לך מה להיות פה'", אומרת נועה. "כולם היו בפחד".

אז נוצר גם מרחק פיזי גדול. איך מתנהלת התקשורת במצב כזה?
נועה: "היינו מתקשרות ממש בבוקר כשהיא יורדת לבור ובערב כשהיא יוצאת מהבור. זה ממש הרגיש כמו תחילת הקשר, כשהיינו נפגשות בסופי שבוע. לגבי ההריון של ירדן היו לי המון חששות, מצד שני ירדן היא אדם שמשרה המון רוגע וביטחון, וגם ידעתי שהיא בתוך הבור. אני לא אשקר, היו רגעים של התראות ליד הפיקוד וכשהייתה שם נפילה ירדו לי כמה שנים מהחיים".

ירדן: "אני מיד כתבתי לה, מאמי, הייתה נפילה, הכל בסדר".

ירדן: "לי היה קשה שאין לי מקום נורמלי לישון. אני בהריון, חודש רביעי, ואין לי איפה לישון. לפחות תופעות הלוואי הפחות נעימות של ההריון הפסיקו בשלב הזה אבל כן הייתה עייפות. יאמר לזכותו של החמ"ל שלי שסידרו לי מיטה צרפתית בסגנון הצבא, עם מזרון מוגבה, והיה נעים וכשרציתי לשים את הראש היה איפה. אירחו אותי גם אנשים מדהימים, בחצור ובראש פינה, ובכל זאת חזרתי לישון במיטת יחיד ולבד בהריון, גדלה וגדלה וגדלה, ואני עוברת את ההריון עם החברים מהחמ"ל, כשנועה כל סוף שבוע מופתעת כמה גדלתי".

נועה: "לי היה יותר קושי עם לא לחוות את תהליך ההריון שלה. התסמינים, התנועות בבטן. כל סופי שבוע זה היה רק לתפוס כמה שיותר קרבה ולהיות ביחד".

למשך תקופת הגיוס של ירדן הן נפגשו פעם בשוהם אצל ההורים של נועה ופעם בנתניה אצל הוריה של ירדן, עד שירדן קבעה, "אנחנו צריכות למצוא בית". הגיעו מים עד נפש. "זה נס שיש לנו את ההורים ושהם במרכז, זו השגחה מאוד גדולה שהיה לנו איפה להיות", היא מבהירה, "ובכל זאת אמרתי 'די'. אנחנו צריכות לעבור את החוויה של הלידה הראשונה בתוך בית משלנו, ושתהיה לילדה חוויה של בית משלה". בסופו של דבר הן מצאו דירה ממש מעל הוריה של ירדן, בזכות רוחב ליבן של השכנות מלמעלה. כל הצדדים מרוצים, אבל גם זה, הן אומרות, פתרון זמני.

לעתיד הלא רחוק הן מחפשות מקום שקט, כפרי, קהילתי ובטוח לגדל בו את בתן, בתקווה שיום יבוא ויוכלו לשוב בבטחה ובביטחון לגליל העליון. אם למי מקוראותינו יש מקום כזה להציע - ירדן ונועה כאן כדי לשמוע. ועל העזרה הזו ועזרות רבות נוספות שקיבלו לאורך הדרך, הן ביקשו למסור מלבן: "ממש תודה לכל השליחים הטובים בדרך. יש כל כך הרבה אנשים טובים שאירחו אותי ולא מכירים אותי, ופתחו את הדלת שלהם. יש המון טוב במדינה והמון אנשים שעוזרים ורואים אחד את השני. רק בזכות האחדות ואהבת החינם נצליח לחיות פה יחדיו".

עומר בן דור ויובל זלץ (28,26) הם עוד זוג שנחצה למען ביטחון המדינה, רק שפרט אחד מבדיל אותם מרבים אחרים: החלוקה המגדרית. בזמן שיובל שירתה במילואים, עומר הוא זה שנשאר בבית, אמון על כביסות, כלים ותחזוקה כללית שוטפת, דואג לשלומה של אהובתו המשרתת הרחק. וזה לא הדבר היחידי הלא-שגרתי בהם.

האזעקה הראשונה תפסה אותם בדירתם שבירושלים, וההמשך ידוע: רצים לחדר המדרגות, פותחים אתרי חדשות ומבינים - לאט לאט - את גודל האימה. מיד אחר כך, טלפונים: לוודא שהמשפחה של יובל מהעוטף בסדר (הם בסדר), שהאחות שמשרתת באוגדת עזה בסדר גם היא (ספציפית באותו היום נשארה בבית, למזלה) ויאללה - למילואים. למעשה, יום למחרת הזוועה יובל כבר הוקפצה לתפקידה בתחום המודיעין-שדה, שנע בין בסיסים שונים בדרום.

"בהתחלה הייתי עושה משמרות 12-12, ואז לא הייתי חוזרת - איזה חודש וחצי רק ישנתי בבסיס", היא מספרת. "אחרי זה התחילו לשחרר אותנו עם רווחים יותר גדולים, אבל לא היה לי רכב וגם תמיד הייתי במשמרות לילה, אז אם חזרתי - הייתי מפספסת אותו וישנה כשהוא יוצא לעבודה. ככה שלושה חודשים".

מעומר נבצר להתגייס, למרות שרצה. "הייתי 5 שנים בצבא אבל מילואים אסור לי לעשות", הוא מסביר. "ניסיתי לגשש אם אפשר. כשהבנתי שהאוניברסיטה חוזרת לתפקד, החלטתי לחזור לשגרה כמה שאפשר. זו הייתה תקופה הזויה גם בבית וגם שם, הראש של כולם היה במקום אחר.

שניהם סטודנטים לתואר שני בביולוגיה. הם הכירו והפכו לזוג בתואר, במסגרתו הם גם הופקדו לשמור על אקווריום עצום ובו מאות דגים, לצרכי מחקר. עכשיו כשיובל נעדרה האחריות נותרה על כתפיו, נוסף על מטלות הבית שנערמו בהיעדר יד נוספת שהורגלה לבצע אותן. ויש, כמובן, גם את הקושי הרגשי. בעיקר אותו.

"אני קם בבוקר והיא לא לידי", מתאר בן דור. "פתאום היא לא נוסעת איתי לאוניברסיטה וגם לא בחזור. החזרה הביתה תמיד הייתה מאוד קשה - לחזור לבית ריק. ואני יודע שאין לי איך לדבר איתה, כי היא במשמרת של 12 שעות. בחודש וחצי הראשונים היא לא חזרה בכלל הביתה. קצת שיחות, איך היה, עייפות רעב וזהו. לא היה לנו מושג האם זה ישתנה ומתי זה יגמר. קרה פעם אחת שנסעתי אליה לבסיס, אפילו שרחוק, כי זה לא הגיוני כל כך הרבה זמן לא לראות את מי שאתה חי איתה".

עם הזמן, יובל דחפה לכך שישחררו אותה למרווחים גדולים יותר כדי שהיא תוכל לחזור הביתה. במקביל, המציאות החדשה הובילה אותם לקנות לראשונה אוטו, "כי לנסוע בתחב"צ לבסיס 4 וחצי שעות, זה סתם בזבוז זמן", לדברי עומר. ובכל זאת, משהו במרקם מערכת היחסים משתנה לחלוטין. "השיח לפחות מהצד שלי היה מורכב גם ברמה האישית", מספר עומר. "מסביב המון לחץ, ואני גם דואג לה כי אני לא יודע אם יש לה מה לאכול ואיפה לישון, ויובל גם לא תמיד אוכלת כל מה שנותנים לה. אלה שיחות שלא היו לנו לפני זה, זו מציאות חדשה. פתאום הדברים המובנים מאליהם - כבר לא".

גם עומר ויובל, בדומה לירדן ונועה, נהנו מאפקט הטיטאניק. כשטרגדיה אדירה פוקדת זוג, כל הריבים הקטנוניים נזנחים, והצורך ההישרדותי מביא להתקרבות והתלכדות. הצורך זה בזו מודגש ביתר-שאת, מה שהביא בדצמבר את עומר לכרוע ברך לפני יובל. זה קרה במהלך תקופת המילואים שלה, כשהמשמרות נעשו מעט מרווחות יותר.

"הייתי על אזרחי, סופש בבית", היא נזכרת בחיוך. "הוא לקח אותי לדייט, לפיקניק, ואמר לאמא שלי ולאחותי להסתתר בשיחים כדי לצלם. אני זוכרת את עצמי חוזרת עם הטבעת למילואים, משוויצה בבסיס מול אנשים שלפני רגע לא הכרתי אבל הפכו להיות כמו משפחה וכבר ידעו הכל על עומר. חמש דקות עוגה, קפה, ויאללה - חזרה לעבודה".

זה לא בדיוק חלום הצעת הנישואין האולטימטיבי, נגיד על גשר בפריז.
עומר: "זה גם לא החלום האולטימטיבי של יובל".
יובל: "ממש לפני המלחמה הייתה לנו חופשה ממש רומנטית בחו"ל, חשבתי ששם זה יקרה באמת. אבל בתוך המלחמה את לא חושבת על דברים כאלה. בתור מי שחוותה את המשבר מכל הכיוונים - מילואים, משפחה בעוטף, אחות בצבא, חברים בנובה, זה שם אותי בפרופורציה. וואלה, בן הזוג שלי יכול להיות איתי ולדאוג לי ולהציע לי. היה בזה גם משהו מאוד סמלי כי זה קרה איפה שהיה הדייט השני שלנו בדיוק שלוש שנים לפני, על רקע כיפת ברזל בשומר החומות. חזרנו הביתה לצלילי אזעקה. זו הייתה סגירת מעגל במובן מסויים".

הם הספיקו מאז להתחתן פעמיים - במאי חתונה אזרחית בארץ, ושבוע אחר כך בקפריסין. הקשר שלהם ממשיך לשעוט קדימה, אם כי בצד ההתקרבות, המלחמה גם הציבה ביניהם התמודדויות לא פשוטות. "מצד אחד נכנסתי לפרופורציות", מספרת יובל. "המלחמה גרמה לזה שאני לא מצליחה לסגור את התואר, אבל לפחות אני והקרובים לי, פיזית כולנו בסדר. מצד שני, באתי מרוקנת מהמילואים, בלי כוחות. הייתי מתעצבנת הרבה יותר בקלות על עומר, על הבוסית בעבודה, על המשפחה. עומר מאוד הכיל את זה. הוא הבין שיש לו רק שמונה שעות איתי, ואין מה לבזבז את זה על ריב".

"יש פה גם הזדהות בסוף", מוסיף עומר. "אני מבין גם שאם היא מתעצבנת על כתם בצלחת זה יושב על משהו הרבה יותר עמוק. ואני לא מבטל את הכעס, אבל זה שילוב של הדברים. זה גם הדבר הקטן שמפריע וגם הדבר הנוסף. לפעמים כשהיא הייתה כועסת עליי הייתי שואל אותה על דברים שטותיים שהיו עוברים עליה: "מה אכלת", "מה לבשת", כדי להציע אלטרנטיבה לשיחה נורמטיבית. זה אולי קצת לברוח מהכאב, ואולי זה לא פייר, כי מותר להיות כואבים ועצובים. הרבה יותר קל לנו ליפול לעצבות עכשיו, מאז המלחמה".

הרגשתם שהחלוקה המגדרית יוצאת הדופן אצלכם גם היא מאתגרת אתכם?
יובל: "מצד הסביבה, הרגשתי גם הערכה כלפיי וגם הפתעה. גם בעבודה. זה תמיד היה ככה, כי אני מגיל 20 בראיונות עבודה, שם בטוחים שאישה מפסידה עבודה על הריונות וגבר על מילואים, ופתאום אני בפוטנציאל עלולה להפסיד גם וגם. לי זה לא מוזר כי אחותי בקבע, וכל מה שאני עושה - היא עושה יותר".

עומר: "זה מוזר לחשוב על גבר שנשאר לבד כשאשתו במילואים, אבל מאוד השווצתי בה והייתי גאה, גם על מה שהיא עושה וגם על משך הזמן. הרגשתי גם שבעצם זה שאני דואג למעטפת - זו הדרך שלי לתרום. לא הרגשתי שהייתה כלפיי תמיכה מיוחדת אבל הרגשתי גם שזה בסדר. זה לא קל, שהפכתי לעקר בית, אבל אין לנו ילדים. בסך הכל, הרגשתי שזה זניח ביחס למה שהיא עברה".