יום כיפור שוב איתנו, וזה זמן הגיוני לכל מופרעת אכילה להגג במערכת היחסים הסבוכה שלה עם רבע לשבע, וחלה של שבת, וביסלי גריל. ובכלל - בליעה, לעיסה, צום לסירוגין, וולונטרי או כפוי. מה בין אוכל לרגש, בין אוכל לשליטה - בין אוכל לנשים, ומתי כבר נעשה איתו שולם? גם לגברים יש הפרעות אכילה קטנות, במיוחד בשנים האחרונות, שגם הם התחילו להיאנק תחת רגלו הדורסנית של אידאל היופי - וגם מהם מצופה להיות חטובים יותר, שריריים יותר, ועם שיער על הראש. בגדול, הקונפליקט הזה הוא נחלתינו העיקרית - נשים סובלות כבר מאות שנים מעריצותו - פעם מחוכים, פעם שמנות, פעם רזות, פעם צוואר ארוך, קשירת רגליים, עגילים באוזניים, עקבים, איפור, ויש עוד מלא דוגמאות.
אמא, איזו מרשימה היא: הדר שירי עונה על כל השאלות הקשות
לני קרביץ וג'וליה פוקס לא עשו סקס כבר שנים: הנזירים החדשים
"אני ברומן עם בעלה של חברה 19 שנה. נמאס לי שהוא מעדיף אותה"
תוסיפו לזה את מערכת היחסים המורכבת שיש לנשים ממילא עם הנאות הגוף (גוף האישה תמיד היה מקושר להנאה, ובאותו זמן לחטא), ואת האוכל שהן היו אחראיות על הכנתו, ותקבלו את התחומים היחידים שבהם הייתה לנשים שליטה יחסית, בעולם שבו היתה להן ממש מעט ממנה. אוכל ומין אפשרו להן שליטה בגברים מסביב, וצום מוחלט ואובדני, עזר להן לשלוט בסמכויות הדתיות שנאלצו "להיכנע" לאישה שמסרבת לאכול או מקיאה הכל וכמעט מתה, ותוך כדי כך חווה חזיונות דתיים שנותנים לה לגיטימציה להתעלם מהחיים שנכפו עליה, ומחובותיה. ההיסטוריונים קוראים לזה "אנורקסיה קדושה" Anorexia Mirabilis.
קדושה ושולטת
העיסוק שלנו באוכל, ברזון, ובאהבה ושנאה עצמית בהקשר של אלה עולה כל הזמן לכותרות. סיפור יעל שלביה שקיבלה מטחי עלבונות, אן זיוי שהואשמה בהרעבה עצמית, נטע ברזני, ועוד - רגשות האשם של נשים בקשר לאוכל כפי הנראה החלו מאד מוקדם - בערך כשחוה אכלה את התפוח האסור והרסה את העולם, בהכניסה את קונספט ה"חטא" לנרטיב העיקרי, וכתופעת לוואי, גם את הצום לתרופה שלו, ואת האוכל לסוכן כפול. מצד אחד את צריכה להימנע ממנו ומצד שני להיות מזוהה כמקור העיקרי שלו, כי מה לעשות שצינור ההזנה של האנושות הוא חלב האם.
בשלהי המאה ה-13 באירופה, כשמוות מרעב לא היה עניין נדיר במיוחד, וסיפורי אימה על קניבליזם ואפילו אכילת תינוקות היו די נפוצים, אכילת יתר נחשבה לסמל מעמדי. רק אריסטוקרטים עשירים יכלו להרשות לעצמם את הפריביליגיה הזאת, ואכילת יתר עד הקאה וחולי היו פעילויות נפוצות אצל מי שיכלו להרשות זאת לעצמם. משתאות שכללו אכילה, שתייה וסקס בהמיים בו זמנית היו הצורה החושנית הנעלה ביותר שבה אדם יכול היה להעביר את זמנו. בתוך ההגיון הזה, הגיוני שגם הימנעות מאוכל בהתנדבות נתפסה כיכולת נדירה של מתי מעט, ואפילו כקדושה.
האכילה, גם כפרקטיקה וגם כסמל, הייתה בעלת משמעות גדולה מאד בימי הביניים, ונחשבה לקריטית באומדן הקדושה של נשים, יותר מאשר של גברים. למרות שרק כ-18 אחוזים מהקדושים היו נשים, הן היוו כ-30 אחוזים מהסגפניות ביותר, ויותר מ-50 אחוזים ממי שחלו ומתו, פעמים רבות כתוצאה ישירה מצומות מוגזמים ופרקטיקות של עונשים ועינויים עצמיים. לעומתן, אחוז זעיר בלבד מן הקדושים הזכרים עסקו בצומות, וקשה מאד למצוא סיפורים על קדושות שלא עסקו גם בהאכלת עניים או בניסים במסגרתם סלסלה ריקה מתמלאת בדרך פלא בכיכרות לחם שמספיקים לכל הכפר. מתוך 55 קדושים שקיבלו את לחם הקודש היישר מידו של ישו, 45 היו נשים.
צום דתי לעומת צום אנורקטי
לודווינה, למשל, הייתה קדושה מוכרת, שהקטע שלה היה שהיא לא יכולה לאכול או לעכל כלום. להלן ייסורים - הכלי העיקרי בקדושה הנשית של ימי הביניים. זו הייתה הדרך הכמעט היחידה בימי הביניים לאישה לזכות בכבוד. ככל שהייתה חולה יותר, רקובה יותר, עד שחלקים ממנה החלו לנשור (והחסידים שלה שמרו אותם בכדים), קרנה עלתה עוד, במיוחד כשמצד שני עסקה בעיקר בהאכלת העניים ושל כל מי שרעב באוכל שרכשה מכספה רק כדי לתת אותו. יש גם סיפורים על חלב ששדיה באופן פלאי החלו לתת, כמו מריה הקדושה.
מאיפה שלא מסתכלים על זה, מובן מאליו שאוכל על כל מורכבותו, מפעיל יותר נשים מאשר גברים, שרק 0.2% מהם סובלים מאנורקסיה (למרות שחייבים להתייחס גם לתת-דיווח של גברים בנושאי הפרעות אכילה). השאלה היא למה לנשים יש מערכת יחסים כל כך הרבה יותר מורכבת מלגברים עם אוכל, והתשובה שמסתמנת מתוך התחקיר הזה, היא: שליטה.
ואחרי שזה נאמר, יש נקודות השקה ברורות בין צום דתי לצום אנורקטי: שתי הפרקטיקות מדגישות את חשיבות השליטה העצמית והתגברות על דחפים גופניים. בנוסף, הרעיון של טיהור הגוף והנפש מופיע הן בצום דתי והן בתפיסות מציאות של חולי אנורקסיה. חולי אנורקסיה חווים תחושת התעלות או "היי" כתוצאה מהרעב, בדומה לחוויות רוחניות המדווחות בצומות דתיים. ולסיום, בחלק מהקהילות הדתיות, היכולת לצום, להתעלם מן החומר - נתפסת כמעלה רוחנית. באופן דומה, רזון זוכה להערכה בחברה המערבית המודרנית.
צום הוא סוג של שליטה בגוף שאת מפעילה בעצמך, וגם זה נשען על חשיבה דתית שהפרידה בין החומר לרוח, שמקורה בעבר הרחוק. בימי הביניים היה ברור שאת הגוף יש לנצח על מנת להציל את הנשמה הכוונה לאוכל ולעונג, כמובן, תוך פיתוח של דחייה קשה מכל מגע גופני. קלייר ממונטפלקו אמרה שהיא מעדיפה לבלות יום בגיהנום מאשר להינגע על ידי גבר, ופחדים שקשורים לתחושות שמעורר המגע הפיזי היו נפוצים באות התקופה והלכו יד ביד עם הפחד מאוכל ומהנאה ממנו, כי נחשבו לחטאים קרדינלים - בעיקר תאווה וגרגרנות. הבונוס של אי אכילה היה גם מיעוט של יציאות, ובהרבה מקרים גם הפסקה של הוסת (הקללה שחוה הטילה על האנושות) - תופעות שהתקבלו בברכה על ידי אותן נשים, כי גם קקי וגם מחזור נחשבו לעסק מלוכלך.
שליטה באכילה וברעב, והפסקת הוסת קשורות גם הן לאשליית השליטה במיניות שלך, וכמו בסיפורה של לודוינה, ששלטה הן במשפחתה והן בכמרים שייצגו את הדת הממוסדת דרך הסירוב שלה לאכול, והפיכתה ל"קדושה" - לאף גבר היה אסור לגעת בגופה בצורה מינית, כשהעובדה שבהזיות החום והרעב שלה (שנקראו חזיונות) תמיד כיכבו ישו וקדושים אחרים, לא הזיקה.
מתחיל בגיל ההתבגרות: אל תיגעו בי
אז והיום, צום מקושר לכוח על אנושי כמעט, קשה לביצוע ומוקדש רק לימים ולפרקטיקות הקדושות ביותר, ולכן מקושר ישירות לטוהר. אז והיום, אי אכילה היא אקט אגרסיבי מאד יעיל נגד הקרובים אליך, סוג של 'אני אשב לבד בחושך, עד שלא תעשו מה שאני רוצה'. מניפולציות הללו שומשו בעיקר כהגנה עצמית מפני הכוחות הגבריים ששלטו במציאות של נשים - לא לאכול זה איום בהתאבדות, וזה כנראה עשה עבודה נפלאה באילוף גברים לעזוב אותן בשקט. בנוסף, לא פלא שזה תמיד מתחיל בגיל ההתבגרות, בדיוק כשהבנות מגיעות לפרקן, והמשפחות מתחילות לחפש חתנים לבנותיהן, ומחמיר בשנים שאחריו, כשהאישה הייתה נתונה לחסדי בעלה.
צום לא היה רק נשק של נערות צעירות לשנות את התוכניות של המשפחה לגביהן, אלא גם סיפק לנשים תירוץ להתרשל בחובותיהן. הכנת האוכל הבלתי פוסקת והאחריות המשפחתית שמוטלת עליהן, ולמעשה לקבל חופש מציות לכמורה ולסמכות הדתית, בשם הקדושה והאקסטזה הדתית. הצומות היו בעצם הדרך שלהן למרוד במסגרת המעיקה, ולשלוט בחייהן, ובזכות האינטימיות לכאורה שיש לנשים שלא אוכלות עם האלוהות, הן יכלו גם להתעלם מהסמכויות הדתיות של אותה תקופה.
מעבר למניפלוציה ולשליטה הנחוצה, צומות גם היוו סבל, וסבל נחשב קרצוף חטאים עד היום, בכל הדתות, וגם אצלנו, סבל מקרב לאלוהות, ולכן סבל והקרבה הם כלים שעד היום משמשים נשים להשגת לגיטימציה ציבורית, כי הם לא ניתנים להכחשה. אישה שמקריבה הכל עבור אחרים בחייה היא לא דבר נדיר גם היום, ואישה שמרשה לעצמה ללכת לקצה עושה זאת רק כאשר היא עוברת סבל קיצוני, כי רק אז לא באים אליה בטענות (או לפחות בפחות טענות).
רק ככה אישה יכולה לחייב את הסביבה לתת לה לגיטימציה ל"יציאה לחופשי" - רק כי הקריבה מספיק, עשתה את הזמן שלה. כמה פעמים שמעתם נשים שאומרות את המשפט "עכשיו הזמן שלי, ויתרתי כל החיים? מנגד, אישה שלא מקריבה מספיק או חלילה מתנגדת - נחשבת בעייתית, מכשפה, ומסוכנת. גבר שנלחם באותה הצורה בדיוק ייחשב אמיץ, חזק, מקצוען וגיבור.
קחו את התופעה הימי ביינימית ש'התרחשה' לרוב אצל נערות בגיל ההתבגרות, שימו אותה בעידן האינסטגרם ותקבלו את מוב השליטה האולטימטיבי של נשים, גם בעת ההיא, ועד היום.
צום - מוב השליטה האולטימטיבי
אמנם חוקרים מהססים לקבוע אם האנורקסיה הקדושה מימי הביניים נובעת מאותם טעמים שמהן נובעת האנורקסיה של היום, אבל בתור מישהי שסבלה מאנורקסיה אני חושבת שבהחלט כן. דחיית אוכל היא גם שליטה בגוף שלך וגם מניפולציה על הסובבים אותך. גם מרד, וגם מחווה אגרסיבית של "תעזבו אותי בשקט באמא", וגם הימנעות מהתמודדות עם הגוף ועם המיניות בעולם המסובך הזה.
נשים אז והיום השתמשו במשאבים שלרשותן כדי לשלוט במציאות ולהשקיט את החרדה הקיומית, על ידי יצירת נבדלות של הגוף מן המציאות החומרית ועל ידי כך להתעלות מעליה. אם פעם ההתעלות תורגמה לקדושה, כיום היא פשוט נחשבת הפרעת אכילה, מחלה - ההבדלים בין צומות ימי הביניים לבין הפרעות אכילה כיום, נעוצים בעיקר בעובדה שבעוד שהם הסתכלו על המציאות מבעד לעדשה הדתית על הכל, אנחנו מסתכלים על המציאות דרך עדשה טיפולית, מדעית, ורפואית. מה שבטוח הוא שנשים תמיד היו מזוהות יותר עם אוכל והאכלה מאחר והן היו אחראיות על הזנה מתוקף היותן אימהות ומיניקות, וגם כי נשים תמיד בישלו וגברים תמיד אכלו.
בתוך המזון שנשים העניקו לסביבה חבויים מסרים של אהבה ואמון, ורק הגיוני שבאמצעות מניעתו מעצמן ובמניפולציות סביבו, גם לקחו שליטה דרכו על עצמן ועל העולם שמסביב, ויודעות כל מי שיודעות - שזו הפגנת כוח ששמה את האנורקסית במקום אחר מכולם, טהור, רק שלה, שאינו נגוע ב"לכלוך" שבחוץ. יכול להיות זו הסיבה ששיטת הרצח המועדפת על נשים היא הרעלה - והרי אם ממילא הן אלו שמכינות את האוכל, אין הגיוני מזה. נותר רק לשאול, האם צומות דתיים הם הפרעת אכילה, או שהפרעת אכילה הן סימן לקנאות דתית, אבל לא פלא שהן קשורות כל כך זו בזו, כי שתיהן מופרעות באותה המידה.