הסיפור על ההומלסית - סליחה, דרת רחוב - שהתפשטה בבית קפה בתל אביב וגנבה קופת צדקה שמיועדת לחיילים, בתוספת התזכורת לאפיזודת העירום של ענבל אור, שכזכור פרסמה סרטון של עצמה מאוננת, והסטודנטית האיראנית שהסתובבה בקמפוס בתחתונים וחזייה לצורך מחאה חברתית, כתגובה על התעקשות השלטונות שנשים ילבשו חיג'אב בפומבי. צריך לציין שבכל שלושת המקרים של ההתערטלות, הנשים קיבלו מיד את התווית "לא יציבה בנפשה", וזה כמובן נשמע הגיוני. אבל אולי יש כאן משהו מעבר, ששווה להסתכל עליו.
אישית, את דרת הרחוב מתל אביב חוויתי על בשרי, וכל מי שגר בפלורנטין ובסביבה מכיר אותה מהתערטלות כזו או אחרת. היא נוהגת להגיע לבתי קפה באיזור, לפעמים ללא חלק עליון, ולפעמים ללא חלק תחתון, לעיתים נדירות עירומה לגמרי, ונעמדת בקרבת אנשים ששותים את הקפה שלהם, כאומרת "אתם לא תשבו כאן ברגוע כשיש כל כך הרבה סבל ושקר מסביבכם". זה לפחות מה שאני מבינה מבין השורות.
"כל החזירים הסקסיסטיים והפוגעניים תומכים בטראמפ"
הנסיך ויליאם נבחר לגבר הסקסי כבר 3 שנים רצוף? די להגזים
"את לאח הגדול, ואת לכוכב" סידור העבודה של מאמא קופר נחשף
עירום נשי: למה זה מפחיד אותנו?
התגובות של האנשים שנקלעים לאירוע לא מגוונות במיוחד. הן נעות בין גועל, לבהלה, לחרדה. ומה בסך הכל היא עושה? כלום - היא פשוט לא ובשת בגדים. למה זה כל כך מפחיד אותנו? רק הפער בין הצורך האובססיבי שנשים יכסו את עצמן לבין התגובה החברתית למחאה של הצעירה האיראנית כבר טומן בחובו את הבעייתיות החברתית בכל מה שקשור לעירום - במיוחד עירום נשי.
אולי לא בכדי כל כך הרבה מחאות חברתיות של נשים קרו, ועדיין קורות באמצעות הסרת הבגדים, וזה ככה לאורך ההיסטוריה. מחאות עירום מאז ומתמיד היו כלי דרמטי לנשים שנאבקו על זכויות וחירויות, במיוחד בפטריארכיה ובחוקים מגבילים. "צעדת השלום" בארה"ב בשנות ה-60 או הפגנות פמיניסטיות של תנועת "Femen" באירופה, או אפילו מצעד השרמוטות המוכר לנו מכאן - כולן השתמשו בעירום כדי למשוך תשומת לב למאבקים חברתיים ולהפוך את גופן ל"כלי נשק" נגד אלימות מגדרית או דיכוי פוליטי.
מה יש בעירום נשי שמעורר בנו תחושות עזות כל כך? למה עירום נתפס לא רק כחריג, אלא לעיתים כמאיים ממש? כדי להבין את הפחדים סביב עירום נשי, צריך להתחיל בהבנת המושג "הון ארוטי." ההון הארוטי הוא מונח שטבעה הסוציולוגית הבריטית קתרין חכים, כדי לתאר את כוח חברתי אמורפי הנובע מאטרקטיביות מינית וקסם אישי. המונח מנסה לכמת את השפעת היופי, המיניות והחיות על מעמד חברתי, הזדמנויות אישיות ומעמדות כלכליים. חכים טוענת שהון ארוטי מציב נשים בעמדה של כוח, במיוחד בחברות מודרניות שמתמקדות במראה חיצוני ובסטנדרטים של יופי.
לפי התיאוריה שלה הון ארוטי מורכב משישה מרכיבים עיקריים: יופי, אטרקטיביות מינית, קסם חברתי, חיוניות, הצגה עצמית ומיניות. על פי תיאוריה זו, הון ארוטי יכול להיות כלי חיובי - שיכול לשפר את מעמד האישה, לאפשר לה ניידות חברתית שלא מתאפשרת אחרת, ואפילו לשבור את המסגרות הפטריארכליות המסורתיות. אך האם זה באמת כך? האם העירום, כחלק ממנו, הוא אכן כלי משחרר, או שמא הוא משמר דפוסים ומעורר אי-נוחות? המציאות מראה שיש כאן דיסוננס עצום.
שני מקרי העירום יכולים להדגים יפה את הפער: המקרה באיראן, והמקרה בתל אביב. הראשון זכה לתמיכה ציבורית כסמל של מאבק למען חירות אישית, בעוד המקרה השני הוביל לתחושות פחד, גינוי והגשת כתב אישום בגין עבירות חוזרות ונשנות. כאן עולה שאלת המפתח: מתי עירום נשי נתפס כמאיים ומפחיד, ומתי כמעשה הרואי?
בהיסטוריה של המערב, נשים התערטלו כצורת מחאה במקרים רבים - מהפגנות פמיניסטיות באירופה ועד פעילות נגד אלימות מינית. עירום נשי "מרדני" שובר מוסכמות חברתיות ומעורר בהלה, בעוד עירום נשי נשלט - כמו בעולם האופנה או ברשתות החברתיות - מתקבל כחלק מנורמה תרבותית. עירום שאינו "מאולף" מקבל גוון מאיים.
אולי רק הניתוק מהמוסכמות שהופך את העירום הלא-שגרתי למפחיד - כאשר אישה נחשפת עירומה לא מתוך מקום מאולף, אלא מתוך ביטוי אישי או מחאתי, היא מנכיחה עצמה כבעלת כוח עצמאי שעלול לערער את הפטריארכיה, ולאפשר מרווח פעולה שבו המתפשטת מרויחה חופש זמני כדי להביע את עצמה בחופשיות, או כדי לגנוב קופה מבית קפה. כל אחת והקטע שלה.
אותו עירום נמצא ברשתות בכל פינה, אבל מתפקד בצורה שונה לגמרי. דוגמה לכך היא קים קרדשיאן, שידועה כמי שהפכה את העירום לתוכן ממותג ולגיטימי במסגרת חשבונות המדיה החברתית שלה, אמצעי לצבירת הון אירוטי, אם תרצו. בניגוד לעירום הלא-ממושטר של דרת הרחוב, העירום ברשתות החברתיות מתוכנן, ממוקד ומותאם לקודים חברתיים שנשלטים על ידי כללי הפלטפורמה והדימוי העצמי שהמשתמש בוחר להציג.
ברשתות החברתיות המיניות הפכה לכלי עסקי ומחושב באמצעותו משפיעניות מצליחות לעבור את גבולות הצנזורה באמצעות שימוש מושכל בעירום, מה שמדגיש את הפער שבין עירום ממוסגר וממוקד, לבין עירום ספונטני ולא מנוהל שמפי אותנו, כמו זה של ענבל אור (שהחליפה את העירום הלא ממושטר בשביס, שגם הוא נועד להרחיק ממנה את מי שמעוניין לפגוע בה).
ההון הארוטי טומן בחובו גם סכנות. נשים המשתמשות בהון הארוטי שלהן כדי לצבור כוח חברתי וכלכלי עלולות להיתקל בדעות קדומות המאשימות אותן בניצול מיניותן. הון ארוטי מעצב גם את הדינמיקה החברתית בקהילות להט"ב, במיוחד בקרב גברים הומוסקסואלים, שם הון ארוטי גבוה משמש כמדד להערכה בקהילה ולהקנות בהתאמה מעמד חברתי גבוה יותר. עם זאת, הפערים בין חברי הקהילה ביחס להון ארוטי עלולים ליצור אי-שוויון ולהעצים הבדלים פנימיים. הדבר מסביר איך הון ארוטי מקבל משמעות שונה, לפעמים חיובית ולפעמים שלילית, כאשר הוא מופיע בהקשר שבו ישנם דינמיקות כוח מסוימות.
הפסיכולוגית אנג'לה מק'רובי טוענת כי ההסתמכות על מיניות ככוח פמיניסטי בעייתית, שכן היא משמרת את התפיסה הישנה שאישה היא קודם כל אובייקט מיני. לטענתה, שימוש חופשי מדי בהון ארוטי עלול להוות מכשול בדרך לשוויון מגדרי אמיתי.
אני טוענת שעירום נשי מרתיע אותנו כי הוא מסמל גבול פרוץ - אזור שבו אין כללים ברורים (של גברים) ואין מי שיקבע (גבר שיקבע) כיצד על אישה להתנהג או להיראות. המפגש עם אישה עירומה בסיטואציות "לא מסוננות" (בהן אף גבר לא ביקש לראות אותה עירומה) יכול להציף חרדה ופחד (מסירוס, ברמה הפסיכולוגית, שזה אומר אבדן או מעבר של הכוח מנקודה א' לנקודה ב'), מה שמאיים על הסדר הקיים, שאותו מניחים ומתחזקים, ניחשתן נכון - גברים.