בשנים האחרונות, בטח סביב המירוץ לנשיאות בארה"ב, אני נתקלת יותר ויותר בשיח על נשיות וגבריות, טראנסג'נדריות, והיכולת להחליט בתור מי אתה מזדהה, מול המראה ובעיקר מול מערכת החוקים.
מצד אחד יש לנו קהילת טראנס מדהימה שכוללת כוכבים וכוכבות מוכשרים שחוגגים את השינויים שלהם ומביאים אור לתוך תהליך לא פשוט, ומצד שני יש את אלו שמהרגע שעושים את המעבר, מתחילים להתעמר באנשי ה"סיס" - אנשים שחיים במגדר אליו הם נולדו.
אחת מאותן נשים טראנסיות שנלחמות בנשים אמיתיות היא דילן מולבייני - כוכבת טיקטוק שהתפרסמה בזכות תיעוד תהליך השינוי שלה. היום דילן עושה הכל כדי להוכיח שהיא אישה, שזה בסדר גמור, הבעיה היא שמבחינת דילן - אישה ביולוגית היא יצור עלוב ופתאטי.
כך למשל היא הוציאה שיר שמדבר על כמה כיף לה להיות בת, בו היא מספרת שכל מה שהיא רוצה, בתור בת, זה לקחת כדורי מרשם, לעשות שופינג בלי לחשוב ולשכב עם גברים שהיא לא יודעת את השם שלהם. היא גם מספרת שהיא רוצה להיכנס להריון, כי Never Say Never ושהיא מבינה מה זה כאבי מחזור.
היום דילן נמצאת בפרו, פשוט כי אחרי שעוררה עוד סערה היא אמרה שהיא לא מרגישה בטוחה, ועזבה את ארה"ב (למרות שבפרו, מבחינת החוק, טראנסג'נדריות נחשבת הפרעה נפשית. אבל לא נתעכב על זה).
מצד שני יש לנו גברים ונשים שפשוט חיים את חייהם איך שהם מעדיפים - בלי כעס או עלבון.
כך למשל השבוע הגיע לטקס גלובוס הזהב הראשון שלו ג'ונתן ואן נס. למי שלא מכיר - ג'ונתן הוא אחד הגורואים בסדרה Gueer Eye - מומחה טיפוח שמעביר גברים תהליך של עיצוב שיער, זקן, קרמים ועוד תהליכים שהתוכנית מסבירה לנו שגברים מתעלמים מהם.
לג'ונתן יש חברת מוצרי טיפוח לשיער והאינסטגרם שלו מזגזג בין תוכן LGBTQ, למשפיענות שיער והמון תמונות בעקבים, שמלות ופרסומים של הספרים שכתב שמתעסקים בזהות מגדרית.
ג'ונתן הגיע לטקס בשמלת סטרפלס ירוקה, עם שובל ארוך, כתפיים חשופות, שיער מושלם וזקן מלא ומטופח שהפך לאחד מסימני ההיכר שלו.
זה מפריע לי. כן, אני יודעת, זה דל"פ, אבל מה לעשות שזאת האמת.
האם הלוק הזה מפריע לי כי מדובר בגבר שצועד בשמלה על השטיח האדום? לא. כולנו יודעים שיש אסונות גדולים בהרבה שצועדים על השטיחים האלו. להיפך, אני חושבת שהלוק של ג'ונתן הוא כבר מזמן לא מתריס או נועד להכעיס - זה מי שהוא, והוא אוהב שמלות ועקבים והוא לא מוכן לוותר על הזקן.
אני אפילו חושבת שזה נדוש על גבול המשעמם, ומי שמחפש מהומה יבין מהר מאוד שאנחנו כבר לא מתרגשים מהאירוע. אני רק תוהה האם נשים מקבלות את אותו חסד של פתיחות, או שאולי בגלל שאנחנו לא צועקות חזק כמו אותם גברים, לנו אסור לקחת את אותו החופש לעצמנו?
ולא, אני אפילו לא מדברת על אישה שתעז להגיע לטקס פרסים בטוקסידו גברי מוקפד שמותאם למידות שלה, או, חלילה, לצעוד על שטיח אדום בנעליים שטוחות. אני תוהה - למה זה בסדר שגבר יחליט ללבוש שמלה אבל יוותר על גילוח שיער החזה, שמבצבץ בצורה די קומית מתוך המחשוף, או יתגאה בידייו שעירות. כי לנו, הרי - אסור.
ב-1999 ג'וליה רוברטס הגיעה לבכורה של 'נוטינג היל' עם בית שחי לא מגולח והעולם רעד, אבל זה היה לפני 25 שנה, אז אולי התקדמנו?
לא - כי ב-2020 אמילי רטקאוסקי הצטלמה להארפרס בזאר עם שיער בית שחי - והאינטרנט כמעט קרס. באופן כללי נשים שמחליטות החלטות שלא תואמות נורמות חברתיות ומחליטות ללכת עם מה שהן רוצות עד היום נחשבות "פורצות דרך" במקרה הטוב והזויות ואגרסיביות במקרה הפחות טוב.
האם זה בגלל שגברים שנולדים גברים פשוט נולדים לתוך אמונה שהעולם חייב להתקפל לפי הרצונות שלהם, ולא משנה אם אותו אדם שנולד כגבר יחליט לשנות את המין שלו, הוא עדיין יחיה שהעולם חייב לו? למה יש חוסר סימטריה כל כך מובהק בין מה שמותר לגבר לעומת מה שמותר לאישה?
אנחנו מוקפות בגברים שמתעקשים לדחוף לנו לגרון שאנחנו צריכות לקבל אותם בכל צורה שבא להם, כבר ממש לא מזיז לנו אם גבר רוצה ללבוש שמלה ולטופף על שטיח אדום בעקבי סיכה. שיהיה לו לבריאות, אבל מה שאני לא מבינה זה למה כשגבר מחליט שהוא מגיע לאירוע בזקן מלא, שיער חזה, רגליים שעירות והמון ביטחון, הוא מקבל מחיאות כפיים או לפחות את הקבלה החברתית ש"ככה זה" וזה מי שהוא, ומותר לו לעשות מה שהוא רוצה, ואסור להטריד אותו בקשר לזה, אבל כשאישה מחליטה לזוז מילימטר או שניים מחוץ למודל היופי, היא מייד נחשבת בעייתית?
נכון להיום, נשים טראנסיות נלחמות להיכנס לענפי ספורט נשיים ומקומות שמיועדים לנשים בלבד בטענה שהן נשים לכל דבר, והן לא מבינות שעצם המלחמה הזאת, עם היציאה מנקודת הנחה ש"מגיע להן" להיות באותם מקומות מבלי להתחשב בדעות של הנשים שהיו שם קודם, גם היא פריבילגיה גברית.