יעל אודם אמרה משהו על החטוף המשוחרר. משהו מחמיא. ביג דיל. ה"שערורייה" הזו היא לא יותר ממופע אימים של צדקנות ממוחזרת, קרקס וירטואלי שבו כולם רוצים להיות הכי מוסריים, הכי נאורים, הכי צודקים. בחייאת, רדו כבר מהעץ הגבוה שלכם.
בואו נפרק את הפארסה הזו לגורמים: עיתונאית, אחרי חודשים של חיים בתוך הסיוט של משפחות החטופים, שותפה לאימה, לבכי, לחוסר הוודאות - כן, גם היא בן אדם. כן, לפעמים גם יוצא לה משהו מהפה בלי פילטר. וכן, יכול להיות שההערה שלה לא הייתה הכי מתוחכמת בעולם, אבל באמת? זה מה שמטריד אתכם עכשיו?
מה נשמע עם הגברים של חתונמי? עונת הטנטרומים נפתחה רשמית
לא מתקלחת לא מצחצחת וחופפת פעם בחצי שנה "לתרנגולות לא אכפת"
שי לניאדו על הזוגיות שלה: "הוא שומר שבת, והוא הגבר של חיי"
הרי אם ההערה הזו הייתה נאמרת בשיחת בנות ספונטנית, או אפילו מאחורי הקלעים של אותה תוכנית, אף אחד לא היה שם לב. כי בואו נודה על האמת: אנחנו חיים בעולם שבו אנשים מחמיאים אחד לשני. נשים מודות שיש גברים מושכים, גברים מודים שיש נשים מושכות - חדשות מרעישות, אני יודעת. אז מה קרה פתאום? ברגע שהמילים "החפצה" ו"חטוף" הופיעו מאותו משפט, כל הצדקנים קפצו כמוצאי שלל רב.
אגב, מאד מסכימה עם מי שהתרעם על חוסר הסימטריה, כי ברור שאם גבר היה אומר משהו דומה על חטופה, הוא היה מוקע, מבוזה ואולי אף מפוטר. יעל אודם רק הוקעה ובוזתה, ושניהם לא אמורים לקרות. כבר הרבה מאד שנים אנחנו שבויים בתרבות פוריטנית חולנית שבה מצד אחד אסור לתת מחמאה כי היא נחשבת החפצה, ומצד שני מלאה בעברינות מינית ממוסדת. מצד אחד, מתעלמים מקיומה של מיניות כאילו אנחנו בני 12, ומצד שני, כל התייחסות קלילה הופכת להיסטריה המונית. אי אפשר לנצח.
לא רק הצביעות המגדרית. זו גם הצביעות הכללית. כולנו עושים דברים שאנחנו לא גאים בהם, אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם, חושבים מחשבות שלא היינו רוצים שאף אחד ידע עליהן. אבל ברגע שאחרים עושים את זה, אנחנו קופצים עליהם כמוצצי דם כי זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו לרגע של עליונות מוסרית מזויפת.
יעל אודם, מצדה, הסבירה שהיא חברה קרובה של אשתו של החטוף, שהן עברו יחד תקופה קשה מנשוא, ושההערה נאמרה בהקשר של קירבה ואינטימיות. האם זו טעות שיצאה החוצה? אולי. האם זה מצדיק את הטרלול? בשום פנים ואופן לא.
אודם כתבה שכל מי שמכיר אותה ואת מילי (אביטל) יודע שהן חברות אמיתיות, שהן חולקות חוויות משותפות, ושמה שנשמע כבדיחה פנימית במקרה שודר החוצה. אנשים כל כך להוטים למצוא סיבות להתרגז, שהם מוכנים להתעלם מהקשרים האנושיים המורכבים שמאחורי הדברים. מישהו באמת חושב שיעל אודם ניסתה לפגוע? שהיא זלזלה בחוויית השבי של שגיא דקל חן? ברור שלא. אבל מה זה משנה כשאפשר לצעוק "שערורייה!" ולהרגיש צודקים לרגע.
הנה העניין: זו לא הייתה אמירה סקסיסטית, לא זלזול, ולא עלבון. זה היה רגע של חוסר שיקול דעת, שנופח לממדים מפלצתיים על ידי מכונת הרייטינג והצדקנות הווירטואלית. בסוף, מי שיצא כאן רע היא לא יעל אודם. נסו קצת פחות פוריטניות, קצת יותר הומור, קצת יותר פרופורציות. ממליצה לכם.