לפני כמה חודשים, כשישבנו יחד בעבודה והמלחמה עוד הייתה טרייה, זרקתי הערה לחלל האויר: "תראו, בסוף החטופים יגיעו לאח הגדול". החברים שלי נעצו בי מבט מזועזע, כאילו חיללתי קודש. והנה, השבוע זה קרה - שני חטופים שחזרו מהשבי בעזה, ביקשו, לטענת הפקת רשת באמצעות מקורבים, להיכנס לבית בעונה הבאה. להפתעתי, 13 סירבו. אני לא כאן כדי לשפוט את מי שרוצה להיכנס, אגב, לפחות לא יותר מה שאני שופטת את עצמי על מעשים דומים. סתם תוהה מה זה אומר על העולם שבו אנחנו חיים, שבו כל מה שחשוב בעצם לא חשוב, ושאם רוצים לשרוד או להתקדם, חייבים לשחק איזה משחק ריקני של עוקבים, טראפיק, כותרות וויראליות, כשמה שהכי ויראלי הוא כאב וטראומה ואנחנו סוחרים בהם ככרטיס כניסה לזרקורי התהילה.
מעבר לזה, יש משהו כמעט סוריאליסטי בבחירה של חטופים לשעבר להיכנס לבית "האח הגדול". הרי מה זה האח, אם לא סוג של שבי בעצמו? אמנם מרצון ועבור מטרה, אבל חוסר פרטיות, הגבלת אוכל, חוקים שרירותיים - קצת כלא, רק עם תאורה יותר טובה ופרס כספי בסוף. זה דוחה, אבל הנה, זה כל כך מתבקש שפשוט קשה להתאפק. הרי חטוף לשעבר גם יזכה באח הגדול. ואנחנו מה, לא נעשה בדיחות בזמן העונה "נו, קטן עליו, הוא שרדו את חמאס"? וכולנו נתרגל גם לאכול את החרא הזה בסוף, ונתעקש שזה טעים, או לפחות סבבה.
אנחנו חיים בעולם שבו סיפור אישי קשה הופך כמעט בוודאות לקריירה ומנוף, גם אם אתה לא מתכוון - זה פשוט משהו שעובד. ככה למשל אישה שכמעט נרצחה על ידי בעלה הופכת לסלב ומשתתפת בתצוגות אופנה, ככה חטופים הופכים למתמודדים בריאליטי, ומי שבוחר להישאר אנונימי - כמו גלעד שליט למשל, מעורר בנו כעס, כי בחר להיחבא אל הכלים. איך הוא מעז לא לספר לנו מה עבר עליו בשבי? הרי הוא הילד של כולנו, מגיע לנו החזר, מה, ככה נוטשים? הרי גם הטראומה שלהם - שלנו. הוא בחר את הבחירה הסבירה יותר מבחינה נפשית וערכית, ולנו, זה מה שנראה מוזר. אנחנו מרגישים ש"מגיע לנו" לדעת הכל על כל מי שתמכנו בו, או שנולד פה. כולם חייבים לנו, כולל גל גדות.
אגב, אני לא מאשימה את החטופים שרוצים להיכנס לאח הגדול. אני מאשימה את העולם שבו התהילה הפכה למטרה עליונה, ומי ששרד סבל נוראי כפי הנראה יידרש למסחר אותו כדי להתקיים. אני יודעת, כי עשיתי בדיוק אותו דבר - לקחתי את הטראומה הפרטית שלי, את הכאב שלי, ותרגמתי אותו להזדמנויות - בין אם זה כתיבה, הרצאות, הופעות.שיצא משהו טוב מכל השיט הזה. ברור. רק חבל לי שזה ככה. אני זוכרת שהמפוע של טרומן היה נראה לנו "וואו". ועכשיו אנחנו אשכרה חיים את זה, וזה רגיל. כמעט תיעודי.
כל זה כמובן עלה במסגרת דיון האם טור כזה הוא לגיטימי או לא.
מצד אחד יש כאן ביקורת, ומצד שני זה דיון שראוי לנהל אותו ואפשר לעשות את זה בלי להעליב. ומה הטיעונים? בעד: זה יביא מלא טראפיק, ומישהו הרי יגיד את זה מתי שהוא, אז למה לא אנחנו. מה שמושך לצד השני הוא הידיעה שזה קניבליזם. זה לא נכון למסחר את זה. אבל אין ברירה, בדיוק כמו שלא היתה להם ברירה. שני חטופים בני 20 שנפלה לחיקם הההזדמנות הזאת להסתלב ולעשות כמה ג'ובות מהשקות, חייבים לנצל אותה, אחרת מי יודע כמה קשה יצטרכו לעבוד כדי לעשות רבע מזה בעתיד, בועבודות שהם שונאים.
ומי מניע את כל המכונה הזו? אנחנו, העיתונאים, התקשורת, שרודפים אחרי טראפיק ורייטינג כמו חמצן. זה מה שמענין את התקשורת. לא מעניין אותנו לעזור לאף אחד. לא מעניין אותנו לעשות את הדבר הנכון. למעט מאד מאיתנו יש את הכוח להתעקש לעשות "עיתונות", אנחנו אפילו כבר לא רוצים לעניין באמת. מספיק לנו שהתעניינתם בכותרת. זה שווה לנו את הקליק שלכם גם אם נכנסתם, קיללתם אותנו על הקליק בייט ויצאתם. כי זה עולם שבו לא מתגמלים כמעט אף אחד על איכות.
אנחנו מתוגמלים על כותרות וצהוב, וזה גם מה שאנחנו אוהבים, מסתבר. הכל קשור להכל - לזה שחטופים לשעבר בעזה רוצים להיכנס לאח הגדול, לזה שבכלל קיים האח הגדול, לזה שיש תוכניות כמו "חתונמי" שהן הצצה צהובה לזוגיות מזויפת של אנשים שגם רוצים הכרה.
המעגל הזה, שבו כדי להתקיים אנחנו בוגדים בערכים שלנו, מגלים את זה מאוחר מדי ואז ממשיכים כי אין ברירה, הוא מעגל מעוות. והנה, למרות שאני יודעת שזה רגיש, החלטתי לכתוב. למה? טראפיק. וגם חשבתי על כותרת שתעצבן כמה שיותר - משהו שגם ימשוך תשומת לב וגם יגיד את האמת: "קטן עליהם האח הגדול, הם שרדו 50 יום בחמאס". ככה העולם שלי עובד. וזהו, רק רציתי לציין את העולב שבדבר, ולהגיד למי שהחליט את ההחלטה האמיצה הזו ברשת - כל הכבוד. אלוהים יודע שזה היה מועיל לכם לטראפיק.