עוד פרק קצת מרדים עבר עלינו, כשרוב האירועים לא קורים אלא רק מדוברים בדיעבד. רוני ושקד נפגשים בפארק עם החברות שלה וילדיהם, וקשה שלא לשים לב בשלב הזה, ששקד קצת לא קיים בזוגיות הזו. רוני מנהלת אותה, מביאה אותו לתוך העולם שלה, ומהעולם שלו לא ראינו הרבה בשלב זה. נראה שהוא עסוק בעיקר בלהיגרר אחריה ולעמוד בקצב הקרחאנה, ושוכח לגמרי להתייחס לעצמו ולצרכים שלו. בנתיים שקד בעיקר מגיב בפאנצ'ים ואמירות ציניות לדברים שנאמרים בסביבתו, כמו ילד חוץ חסר ביטחון שהגיע לקיבוץ ועדיין צופה במקובלים מתנהלים סביבו ושוקל מה תהיה האישיות שיציג להם. אה, ומסתבר שהוא גם גוזר ותופר תחפושות. שזה דווקא צד שהייתי רוצה לראות יותר.
ליר משחקת מלוכלך, שחר משתף פעולה - שתישרף האהבה החדשה
רדו מאליקו ואייל גולן - גם נשים מבוגרות מעדיפות גברים צעירים
אחת ולתמיד, הגודל לא קובע - זה מה שבאמת חשוב לנשים
אבל רוני כל כך מלאה ברוני ובחברים של רוני, ששקד לא ממש חסר לה. במקום לשיר דואט, הוא עושה לה קולות, ובנתיים זה מתאים לשניהם. כנראה שכבר נגמרו כל נושאי השיחה בעולם, כי קרתה שיחת איזה פרי את/ה? "את עגבניית שרי, כי קצת לוחצים עלייך ואת מתפוצצת. אני בצל, כי כשמקלפים אותי בוכים. רוני תוהה איזה אבא הוא יהיה? הוא יהיה אבא שמביך את הילדים שלו עם הרבה בדיחות אבא. זה האבא שהוא יהיה.
הבעיה הכי גדולה של חן וברק בנתיים היא כיוונון ניואנסים בהגדרת פעלים ושמות עצם.
חן: "לא נוח לי לשמוע לא מעריכה".
ברק: "אוקיי חן. אז תפסיקי להגיד סודרים במקום סוודרים".
חן: צוחקת, מתנשקים.
חן: "אתה לא אוהב אדם כמוני".
ברק: "למה את אומרת ככה? לא יפה".
חן: "למה אתה נתקע על זה? לא חשוב". מתנשקים. וחוזר חלילה.
למרות שהם טוענים שיש מלא, אנחנו לא ראינו אף שיחה שהתפתחה למשהו מהותי, על נושא שיש סיכוי שיהווה מחלוקת, כמו אולי העמקה של סוגית "אוהב אדם", שבטח קשורה לקריירה הצבאית של ברק במג"ב, או הפער בדעותיהם הפוליטיות. הם מדלגים על מכשולים כמו אצנים מקצוענים, כשהם משתמשים בטריק הכי ישן בספר. סקס טוב. אם צריך לצייר תמונה, חן וברק נמצאים על הצד השני של הסקאלה מול שחר ואיילה - אלה רק מדברים, ואלה בעיקר עושים. בסופו של תהליך הם יצטרכו לשלם את חובם התיאורטי לכל האיזורים שהוזנחו, אבל בנתיים זה עובד להם מעולה.
אם הייתי מייחסת לברק תחכום וערמומיות, הייתי אומרת שהוא שכח בכוונה 'להניח', כי לבקש להשתמש בתפילין של אבא משה היה טריק גאוני שהביא אותו בדרך קיצור ישר אל תוך ליבה של המשפחה של חן. אבל כנראה שזו היתה טעות משמחת שעבדה כמו קסם. המפגש המשפחתי הרגיש אמיתי לחלוטין, כאילו אנחנו לא בחתונמי אלא בדוקו שבו הצלם נבלע ברקע ואף אחד לא זוכר שהוא שם. רק הסצינה שבה ברק קופץ בטרמפולינה עם האחיינים קצת הסריחה ממאמץ, ועדיין, בגלל שהמאמץ היה כן לחלוטין, זה היה חמוד.
המשימה הושלמה. כולם אוהבים את ברק, אבא של חן מנצח בשש בש, חן לא צריכה לפנות מדפים. למי אכפת אם ברק ימשיך לאכסן את שני הג'ינסים שלו בשקית ניילון ליד הדלת. אבל שאלה - למה הזוגות האחרים שדרגו לעצמם את החיים עם דירות ענקיות בלב תל אביב יפו, בעוד חן וברק צריכים לפנות לעצמם מקום לנשימה על ידי סילוק מאסיבי של פחיות עגבניות מרוסקות וקילוגרמים של חמאה? הניחוש שלי הוא שחן לא הסכימה לעבור מהבית שלה לשום מקום כי היא לא מסוגלת להיות רחוקה מהדברים שלה. ואם זה נכון, גם החרדה הזאת תחזור לנגוס להם בתחת מתישהו.
מינדי ואסף עושים את התהליך הכי מלא, אבל אנחנו רואים רק את התוצאה. הם מדברים על כל מה שעולה, לא מפחדים לגעת בנושאים "נפיצים" כמו הקונטרול פריקיות והאסרטיביות על גבול האגרסיביות שמינדי מייחסת לאסף. על פניו זו ההתאמה הכי מאתגרת מבחינת סגנון חיים, אבל דווקא הזוג הזה נותן עבודה, שלצערי רובה לא מתרחשת מול המצלמות. כמו סאגת פינוי הבגדים של אסף מהדירה בירושליים שהסעירה את מינדי ברמה שהיא לא מוכנה לחזור לדירה ההיא.
אני אישית יכולה להבין כל אחד שרוצה לברוח חזרה לתל אביב, וזה לא רק בגלל שאני תקועה כרגע בפרדס חנה, העיר המשעממת ביקום כולו. בנוסף, מסתבר שמינדי מתוך הפראנויה שלה נוטה לשלוח לאסף הודעות חד פעמיות שמשמידות את עצמן, ועל כל זה אנחנו שומעים אחרי שזה כבר דובר ועובד. זה נחמד, אבל בדיוק כמו לקבל מנה פסטה שהתקררה על השיש.
יכול להיות שמינדי לא באמת האמינה שתמצא זוגיות, אבל כן ממש האמינה שזה יועיל ליח"ץ של הסרט שלה שיוצא לאקרנים בקרוב, ולא ציפתה שהמסע שלה יהיה כל כך אישי. ואולי הם פשוט החליטו לנצל את הפסיליטיז של התוכנית ואת הטיפול הצמוד כדי לייצר מערכת יחסים ולעבור הלאה, ופשוט אין להם סנטימנטים לקווי העלילה החלשים של העונה. והם צודקים, מה אכפת להם שזו עונה שבה כל הז'יטונים מונחים אצל אולה ואופיר? זו בעיה של ההפקה.
לעומת הזוגות הממומשים האלו, המפגש של איילה ושחר נראה כמו מפגש נעורים מביך. מלא בפרצופים תוהים, קרינג' וצילומי נסיעה מתוך המכונית. שחר ממשיך להסוות את חוסר המשיכה או את הפחדים שלו מסקס, מאיילה, או מראשי תיבות באנגלית, באמצעות הרבה מילים שנשמעות טיפוליות לאוזן הבלתי מהוקצעת. האוזן שידעה בולשיט בימי חייה תזהה שמאחורי הרהיטות יש זמזום קבוע של גמגום חסר מודעות, והחל מהפרק הזה - אולי אפשר להתחיל לקרוא לזה קצת בשם אחר - שקר.
זה דבר גדול לומר, אני יודעת, אבל בשיחה שלהם באוטו בדרך חזרה הטשטוש כבר גבל ברמייה, במיוחד כשאיילה כבר שואלת באופן ישיר לגמרי, ורומזת שמבחינתה מתחיל להתקצר החבל, ממש כמעט אומרת: "שומע? אם את לא רואה פה פוטנציאל לקשר שיש בו גם סקס, אז בוא נשחרר, כי זה מתחיל לשעמם אותי".
אם שניהם לא היו מטפלים באנשים, ודוברים טיפולית שוטפת, השיחות האלו היו נגמרות מזמן, וכנראה בטריקת דלת של מכונית. אבל גם שחר וגם איילה מצאו את עצמם בתחרות סמויה בשם "מי מטופל יותר מוצלח, ויותר מודע", וככה הרגע האותנטי שאנחנו מחכים לו שבו איילה כבר מרשה לעצמה להיעלב ולהתעצבן, קמה, זורקת לו מבט אחרון והולכת כדי לא לשוב, נדחה ונדחה ונדחה. ֿואיכשהו, גם עם הסטגנציה הזאת, הם היו הזוג הכי מעניין בפרק, והם בטח ייפרדו אחרי סופ"ש הזוגות שכל האירוע החולי הזה בקיבוץ אילות קצת נראה כמו פרומו שלו. דווקא שם איילה ושחר הולכים לפרוח, סוף סוף נראה את איילה ושחר במיטבם, עם אנשים זרים, וקהל. כי אינטימיות זה לא הצד החזק שלהם.