כשמדברים על פרטיזנים במלחמת העולם השניה, רואים בעיני רוחם השומעים בעיקר גברים חמושים, רזים אבל נחושים. נשים פרטיזניות היו מתחת לרדאר הרבה שנים, בעוד ישנם סיפורי גבורה רבים שנשים מככבות בהם. אחת הידועות שבהן היא שרה פורטיס, שנולדה בשם שריקה יהושע בשנת 1927 בעיר חלקיס שביוון, שהייתה אחת ממנהיגות ההתנגדות היהודיות הבולטות והמעוררות השראה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא הקימה יחידת פרטיזניות נשית שהפרה את כללי המגדר המסורתיים ואת הדיכוי הנאצי כאחד. המסע שלה - מנערה יהודייה-יווניה מוגנת - לקפטניסה סאריקה - ממחיש כיצד נשים הצליחו לרתום יצירתיות וצורך הישרדותי כדי לעצב מחדש את מבנה ההתנגדות באירופה הכבושה. היחידה שעמדה בראשה הפכה לגורם משמעותי במאבק ההתנגדות היווני, והוכיחה שנשים מסוגלות להצטיין גם בתפקידי לחימה - למרות הסקסיזם המובנה בתנועות הפרטיזנים. כן, אפילו שם.
פורטיס גדלה בבית יהודי עם זהות יוונית מובהקת, תוך שמירה על מסורות דתיות כמו הדלקת נרות שבת והליכה לבית הכנסת בחגים. מות אביה בשלב מוקדם הותיר את אמה לגדל את שרה ואחותה בכוחות עצמה - דבר שחיזק את עמידותה. כשכוחות גרמניים פלשו ליוון ב-1941 והחלו גירושים שיטתיים של יהודים, ברחה שרה עם אמה לכפר קוטורלה. עם החרפת הסכנה, הסכימו תושבי הכפר להסתיר את אמה - אך סירבו לאפשר לשרה בת ה-16 להישאר. היא סולקה - רגע שהיא תיארה בדיעבד כ"קריאה לנשק". ההפרדה הכפויה הזו הובילה לשינוי מעמיק: מפליטה - ללוחמת.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
פורטיס סירבה לשחק תפקיד פאסיבי. כשהצטרפה לשורות ה-Andartes (לוחמי ההתנגדות היוונית), היא דרשה להקים ולפקד על יחידה נשית - מתוך הכרה בכך שנשים יכולות לנצל את הדימוי הבלתי מאיים שלהן כדי לפעול מתחת לרדאר. היא נדדה בין כפרים, גייסה בנות איכרים וניצולות שואה - והבהירה לכולן: יש להן תפקיד שונה, חשוב - והוא לא כולל רק בישול וטיפול.
המשימה הראשונה של היחידה אישרה את יכולותיהן. במהלך מתקפה מתוכננת על ידי לוחמים גברים, הוטל עליהן ליצור הסחת דעת עם בקבוקי תבערה. הן ביצעו את הפעולה בצורה מושלמת - וסייעו להצלחת המבצע כולו. בעקבות כך הוזמנו שוב ושוב להשתתף בפעולות משותפות - כולל הצתת מתקנים נאציים, חיסול משתפי פעולה, ומשימות איסוף מודיעין. ההצלחות הללו אילצו את המפקדים הגברים להכיר - גם אם לא ברצון - בכך ש"מעולם לא הייתה קבוצת נשים שהשיגה הישגים דומים בקרב".
למרות ההצלחות המבצעיות, פורטיס וחברותיה נתקלו בסקסיזם עיקש. לוחמים גברים ניכסו לעצמם את הקרדיט לפעולות היחידה, כי קשה היה לעכל שנשים עושות זאת. הן גם חיו בתנאים מסוכנים, ישנו לצד גברים שחלקם היוו איום על שלומן. פורטיס הנהיגה משמעת נוקשה כדי להגן על חברותיה, ואף הוציאה להורג משתף פעולה שבגד במיקומן - פעולה שהפכה לסמל ליעילותה ולקשיחותה.
התרומה האסטרטגית הבולטת של היחידה הייתה בפסיכולוגיה של הלחימה: הן שרפו בתים של משתפי פעולה, פיזרו כרוזים - ויצרו אווירה של פחד בקרב משתפי פעולה מקומיים - גישה שנועדה להחליש את רשתות הריגול של הנאצים, וגם עוררה תקווה ושיתוף פעולה מצד האוכלוסייה האזרחית.
עד גיל 18, כבר כונתה שריקה יהושע - או כפי שנודעה בשמה הלוחמני, "קפטן סאריקה" - והייתה אחת המפקדות הצעירות והבודדות בתנועת ההתנגדות היוונית. שמה הפך לאגדה מקומית כל כך, עד שהנאצים שלחו מרגל מיוחד ללכוד אותה. אותו מרגל לא מצא את שרה עצמה - אך הצליח למצוא ולפגוע בבת דודתה האהובה מדי, אותה אנס ורצח באכזריות. פורטיס, שנשברה לרגע אך לא נכנעה, החליטה לנקום - יצאה בעצמה למרדף אחריו, ואחרי שעקבה אחר תנועותיו - חיסלה אותו באופן אישי. פעולתה זו לא רק חיזקה את מעמדה כלוחמת נחושה וחסרת פשרות - אלא גם הפכה אותה לדמות מיתית של צדק בלתי מתפשר בלב התופת.
לאחר שחרור יוון, השלטון החדש - שהיה פרו-מערבי - רדף את לוחמי ההתנגדות לשעבר. פורטיס נעצרה ב-1945, אך שוחררה הודות לשמה שהלך לפניה. ב-1946 עלתה לישראל יחד עם בעלה, משה פורטיס, ואימצה את שם משפחתו - ומאז נודעה בשם שרה פורטיס. היא המשיכה לפעול למען הכרה בנשים כלוחמות. "המילה פחד לא הופיעה במילון שלי", אמרה באחד הראיונות - משפט שהפך לסמל של גבורתה.
שרה יהושוע-פורטיס לא הייתה היחידה.
אתא ורובל, לוחמת פולנייה, הייתה אחת הנשים היהודיות הראשונות שהצטרפו להתנגדות החמושה. כבר בילדותה שברה מוסכמות מגדריות: היא רכבה על אופניים ברחובות העיר, שיחקה כדורגל עם הבנים, ולבשה מכנסיים קצרים - דבר שנחשב בלתי מתקבל על הדעת בקרב בנות יהודיות באותה תקופה. היא סיפרה: "נולדתי לוחמת, תמיד הייתי חופשייה" - והחירות הזו ליוותה אותה גם כשהצטרפה ליחידת פרטיזנים ביער. ורובל לא האמינה בקורבנות שקטה. היא אמרה במפורש: "היהודים לא הלכו כצאן לטבח", והייתה נחושה להוכיח שיכולת ההתנגדות איננה עניין של מגדר - אלא של רצון. עד סוף חייה, המשיכה לספר בגאווה על פעולותיה, ושמה הפך סמל להתנגדות יהודית נשית אמיצה.
ברנדה סנדרס, שנולדה בעיירה סרני שבפולין, הייתה בתו של יערן - עובדה שהעניקה לה מגיל צעיר היכרות עמוקה עם היערות שסבבו את ביתה. כאשר הקימו הגרמנים גטו בעיירה בשנת 1941, הבינה אמה של ברנדה את הסכנה הממשמשת ובאה, והתחננה בפני בתה שתברח: "אולי לפחות אחת מאיתנו תשרוד". ברנדה, שתחילה התקשתה לעזוב את משפחתה, נענתה בסופו של דבר לבקשה - החלטה שהתבררה כהכרחית להצלת חייה. בזכות הידע הרב שצברה בילדותה על דרכי תנועה, מקורות מים, מחסה טבעי והכרת השטח, היא הפכה לדמות מרכזית במחנה הפרטיזנים אליו הגיעה. היא הדריכה אחרים, ניווטה בשטחים קשים, והייתה לעמוד תווך בפעולות הישרדותיות ומבצעיות כאחד. סנדרס נזכרת כלוחמת שהצליחה להפוך את הכאב האישי ליכולת ואסטרטגיה.
גרטרוד בויארסקי, שנולדה בפולין למשפחה יהודית מסורתית, לא תכננה להצטרף ללחימה. בתחילה סירבה לעזוב את אמה, והתנגדה לרעיון של בריחה ליער או של חיי פרטיזנים. אולם כאשר חוותה את אחד הרגעים הקשים בחייה - רצח אמה לנגד עיניה - משהו בתוכה השתנה. "כשהרגו את אמא שלי - התקשחתי", סיפרה. הכאב האישי הפך בהדרגה למנוע לפעולה. היא הצטרפה לקבוצת פרטיזנים, והפכה לאחת הלוחמות היעילות והנחושות בשטח. גרטרוד נודעה בקור הרוח שלה, ביכולתה לקבל החלטות קשות תחת לחץ, ובנחישותה חסרת הפשרות. היא השתתפה באופן פעיל במבצעי חיסול של משתפי פעולה עם הנאצים, ולא היססה לקחת חלק בפעולות מסוכנות ביותר. עברה הטראומטי לא שבר אותה - אלא עיצב אותה כלוחמת שידעה להפוך כאב לעוצמה.
מריסה דיאנה, לוחמת יהודייה באיטליה, שירתה בתפקיד בכיר כסגנית מפקדת שירותי המודיעין של אחת מיחידות ההתנגדות המרכזיות. בניגוד לדימוי הרווח של נשים כלוחמות פסיביות, דיאנה הוכיחה יכולת תכנון, ניתוח שטח והובלת מערך שלם של שליחות ומרגלות. היא גייסה נשים כפריות ופיתחה רשת מסועפת של שליחות, שמעבירות מידע, נשק וציוד רגיש באזורים הכבושים. היא הייתה אחראית על הכשרתן, על התוויית נתיבי הברחה בטוחים, ועל קשר עם יחידות שונות של פרטיזנים. עבודתה החשאית הצילה חיים רבים ואיפשרה לתנועות ההתנגדות לפעול בתיאום וביעילות, גם תחת מעקב כבד של הכוחות הפשיסטיים והנאצים.
סיפוריהן של הנשים הללו - ושל רבות נוספות - נשארו בשוליים במשך עשרות שנים. רק בעשור האחרון הן מקבלות מקום הולם בזיכרון הציבורי. לא רק כקורבנות, אלא כלוחמות. לא רק כמי שנשאו את העול הביתי - אלא כמי שיצאו אל היער, נטלו נשק, והפכו את עצמן לדמות שונה לגמרי ממה שהעולם ראה בהן.
הן היו נשים, הן היו יהודיות - והן נלחמו - לא מתוך תקווה לניצחון - אלא מתוך סירוב עיקש לוותר על צלם אנוש.