מאז פרוץ המלחמה, פנו אלינו משפחות שכולות בבקשה לא שגרתית, מצמררת בעוצמתה: "אנחנו רוצים להביא לעולם ילד מהבן שלנו". באמצע השכול, יש הורים שחולמים לגדל את הנכד של הבן שאיננו. לא כתחליף. לא כפתרון. אלא כדרך להמשיך, במשהו, את הקשר. את האהבה. את ההבטחה שנקטעה. הם לא מבקשים לחזור בזמן, הם רוצים להעניק חיים, אולי הנכד שהוא לא הספיק לראות. אולי זיכרון חי, נושם.
אצלנו בסורמום יש כיום מספר משפחות בתהליך, וביניהן זוג הורים שאיבדו את בנם היחיד במסיבת נובה. בתוך השבר הגדול, הם קיבלו החלטה יוצאת דופן - להביא לעולם ילד נוסף מהזרע והביצית שלהם, בעזרת פונדקאית שנמצאת כעת בהריון. בעוד כמה חודשים, הם יהפכו שוב להורים לילד שיישא את הגנים שלהם ויאפשר להמשיך את השורש המשפחתי שנגדע. הם לא ויתרו על האפשרות לחיים חדשים - חיים שנולדו מתוך שבר, מתוך אבל, מתוך תקווה.
בישראל, אין צוואה כתובה לרוב החיילים. אין מסמך חתום. יש רק לב שבור וזיכרון של שיחה קצרה, פעם, כשהוא אמר שהוא רוצה להיות אבא. בתי המשפט מכירים לפעמים במה שנקרא "הרצון המשוער", אבל אין מדיניות מסודרת. והיעדר המדיניות הזו משאיר כל משפחה לבד, במסע משפטי, רגשי ומטלטל. כל פעם מחדש הם נדרשים לחשוף את הפצעים הכי עמוקים. ולפעמים, הקושי האמיתי עוד לפניהם, כי אף אחד לא מכין אותם למה שמגיע אחר כך.
זו לא שאלה של טכנולוגיה: זה כבר אפשרי. אבל זו שאלה של מוסר, של חברה, של נפש: האם הילד יגדל עם תחושת שליחות או עם משא כבד? האם החברה תקבל אותו כחלק לגיטימי ממשפחה? האם אפשר להפריד בין געגוע לבין בחירה מודעת ואוהבת בהבאת חיים?
במשך שנים פגשתי אמהות ואבות שכולים שנאחזים ברעיון הזה בכל כוחם. זה לא פתרון קל. זה מסע מפרך - משפטי, בירוקרטי, רגשי, רפואי. אבל הם לא עושים זאת מתוך פנטזיה - אלא מתוך תחושת שליחות. להעניק חיים מתוך השבר. לא כדי לשכוח, אלא כדי להמשיך את הקן שהוא ייחל לו.
אנחנו חייבים להתחיל לדבר על זה באומץ, ברגישות, באהבה. לא על פרוצדורה, אלא על משמעות. על מהות ההמשכיות. על האפשרות לתת לחיים עוד סיכוי, גם מהמקום הכי שבור שיש.