"איך היה בברלין?" שאלה אותי מישהי שפגשתי במקרה בג'ימבורי. ראיתי אותה בסך הכל פעמיים בחיי, הפעם הראשונה היתה לפני כמה חודשים באותו הג'ימבורי, כשנגררנו לבוררות בין שני הבנים שלנו על בימבה, הפעם השניה היא עכשיו. "מעולה" חייכתי אליה, מנסה להיזכר אם אני יודעת איך קוראים לה ולהבין האם אני צריכה צו הרחקה. "היה נראה מהמם באינסטגרם!" היא חייכה אלי.
לטור הקודם של ג'ני
אינסטגרם. מעוז הקריפיות של כולנו. מסתבר שיש אנשים שמכירים כבר את השמות של כל החברות שלי, למרות שהם לא פגשו אותן מעולם. וגם לא אותי, אגב. אני מודה שאני ממש לא חושבת על כל האנשים שצופים בסרטונים שלי בכל פעם שאני מדליקה את המצלמה - אני תמיד משתדלת לצלם את החלקים הלא מביכים של חיי, בין אם זה ערב עם חברות או הפרצוף הסובל שלי במהלך אימון כושר, קניות בסופר או סתם יום שני. הרי אני בסך הכל אדם קטן ונטול משמעות ביקום הוירטואלי, יש לי כמה אלפי עוקבים, שזה זניח במונחים של אינסטגרם, ובגלל מספר העוקבים המצומצם שלי (תעקבו אחרי!), אני לא טורחת להתעכב על העובדה שהאלפים שכן עוקבים אחרי - באמת עוקבים אחרי. וכשחושבים על זה לעומק, האם זה נורמלי?
גם אני חיה את חיי כסטוקרית אובססיבית. באינסטגרם הפרטי שלי אפשר למצוא בעיקר מאמי בלוגרז, למי שלא מבין במה מדובר, זה לא כינוי חיבה לתרופה נגד צרבת, הכוונה לאמהות אינסטגרמיות מהממות שחיות את חייהן תחת מצלמה ומתעדות את האמהות שלהן באינספור תמונות וסטוריז.
יש המון נשים שחיות את חייהן בתוך הטלפון שלי, כאלו שמראות את הקשיים וגם כאלו שאצלן הכל עובד ריטוש ועולה עם פילטר וורוד, נשים אנרגטיות ונשים עייפות, בלונדיניות וברונטיות - יש כאלו שאני עוקבת אחריהן עוד לפני שהן פגשו את האדם איתו הן התחתנו והיום הן כבר אמהות לילד או שניים, ואני ממש מרגישה כמו החברה הכי טובה שהן לא יודעות שיש להן.
זה קצת מזעזע אותי לחשוב שיש בנות שלא יודעות על קיומי, אבל אני מכירה אותן טוב יותר מהחברות שלי. אני יודעת מה הן אוכלות, לובשות, חושבות, מרגישות ומעשנות, אני יודעת מה המילה הראשונה של הילדים שלהן ואפילו מלווה את הצעדים הראשונים שלהם, אני מכירה את הבית שלהן ויודעת איפה הן קנו את הרהיטים, ואפילו עזרתי כשכמה מהן התלבטו בין ספות או כסאות.
אני שם כשהן מוזמנות לאירוע, כשהן בוחרות בגדים, כשהן יוצאות למסעדה, כשהן חוזרות הביתה ומורידות את האיפור ואני שוב שם בבוקר, כשהן מספרות כמה כיף היה ומראות לי תמונות שהן לא הספיקו להעלות אתמול. אני איתן כשהן יוצאות עם חברות ועם הבעל וכשהן טסות לחו"ל, ואני בכלל לא מדברת על כך שאני משקיעה יותר זמן ומחשבה בתהליך האריזה האינסטגרמי שלהן מאשר באסופת הבגדים העלובה שאני זורקת למזוודה לא מעוצבת לפני שאני טסה.
אני מרגישה שאנחנו לא חושבים על זה מספיק, העובדה שאנשים שאני לא מכירה יודעים איך נראה הסלון או הארון הפרטי שלי היא מוזרה, הרי אם אני פשוט אגש למישהי ברחוב ואתחיל לשאול אותה על החברות שלה, על התספורת של הכלב שלה, שאני במקרה יודעת את שמו, ועל הביקור האחרון שלה אצל רופא השיניים, יש סיכוי שבאותו היום אמצא את עצמי בתוך תא. ולכי תסבירי לשוטרים שאני בסך הכל הגעתי אליה דרך ה-EXPLORE וחפרתי לה בHIGHLIGHTS.
אבל זו הרי המטרה האמיתית של האינסטגרם, להקריפ אנשים ולחיות בתוך יקום וירטואלי בו אנחנו חברים של סלבס, של אנשים הזויים ומצחיקים, ושל המון בחורות מהממות. וגם בשביל תמונות האוכל, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי. ואני מודה שאני סטוקרית אינסטגרם - ואני ממש לא מתביישת בזה. זה העולם שלנו, זה אולי נראה מוזר להורים שלנו, אבל גם היו מוזרים בעיני ההורים שלהם, והילדים של היום ממילא נולדים עם אייפון ביד ובטוחים שהחיים האמיתיים מתרחשים בתוך המסך. כך שאני לא נלחצת. ועכשיו אם תסלחו לי אני חייבת לרוץ, יש לי שמלה ממש לא נוחה שאני חייבת להעלות בבומרנג ועדיין לא הספקתי להעלות תמונה של עצמי כותבת טור.
בקרו באינסטגרם שלי