פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      שירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12) צילום: צילום מסך, מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12
      שירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12) צילום: צילום מסך, מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12

      שירי, ריגשת: כך הפכה מדמות מרגיזה לאישה הכי אהובה

      כעסנו עליה, ריחמנו על לירן, ובמשך שבועות לא הבנו מה הקטע שלה. אבל אולי יעל הפסיכולוגית צודקת, ושירי היא היחידה שעשתה את התהליך בצורה שמועילה לה באמת, ולא רק מול המצלמות

      מבין כל הזוגות בתוכנית, אפילו מבין כל האנשים בתוכנית, המסע הכי מרגש הוא זה שעוברת שירי. כשהתוכנית החלה היא ללא ספק היתה הבחורה שעשתה את הרושם הכי סגור והכי פחות מעוניין, ובהתאמה, גם היחס שלי אליה היה כזה. בתוכניות הראשונות היה כל כך בלתי נסבל לראות את האינטראקציה בינה לבין לירן, עד כדי כך שהיה קשה לשאת אותם על המסך.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      אז כולנו ריחמנו על לירן, כעסנו גם עליו שהוא לא קם והולך - ובעיקר לא הבנו למה הוא דבק בה, למה הוא כל כך סבלני אליה, איך לא נמאס לו לסבול אותה ולמה הוא לא בועט אותה לכל הרוחות, כי למה לעזאזל שבחור כזה חביב יצטרך לשאת כזה יחס רע ממישהי, ולמה שיצטרך לסבול כל כך הרבה דחייה. אבל מאז השתנו כמה דברים. הרבה זוגות זרמו בנהר החתונות. הכרנו קצת יותר טוב את שירי, פגשנו את אורטל וקיבלנו פרופורציות, ונראה לי שכולנו כבר מתחילים להבין שלירן הוא לא סמרטוט, אלא שהוא רואה בה משהו שאנחנו לא. או לפחות לא ראינו עד עכשיו.

      שירי ולירן (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      לוקחת ברצינות את התהליך. שירי (צילום מסך: מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)

      אחרי הפרק הזה אני יכולה להגיד ללא ספק ששירי הפכה להיות מהבחורה שהכי הרגיזה אותי בתולדות הריאליטי לבחורה שאני הכי מתחברת אליה - מי שחשבתי שהיא הכי סגורה והכי פחדנית, התגלתה בעצם כהכי אמיצה והכי פתוחה מבין כולם. כשחושבים על זה אחורנית זה ממש ברור - מראש היא היתה היחידה שם שלקחה את התוכנית ואת הטיפול לגמרי ברצינות - הרי רק מי שלוקח ברצינות יכול להיות כל כך מבוהל. בסופ"ש הזוגות היא ראתה את כולם קלילים יותר ממנה, אבל האמת היא שהם לא. בניגוד אליה, הם פשוט לא מאפשרים לעצמם להרגיש את החרדה כמו שהיא מרשה לעצמה, וחבל בשבילם, כי אם אתה לא כן עם עצמך מלכתחילה, גם לא תוכל לעבור תהליך משמעותי.

      בפרק האחרון שירי ריגשה אותי במיוחד כשלקחה ללב את מה שיעל אמרה לה עד כדי כך שלא ישנה כל הלילה, וכשחזרה שבוע לאחר מכן הדבר הראשון שאמרה היה: "אני יודעת שזה נכון מה שאמרת, ואני עובדת על זה". לקבל ביקורת קשה בכזאת ענווה זה לא עניין של מה בכך - צריך להיות אדם מאד חזק בשביל לעמוד מול עצמך, לראות איפה אתה טועה, ולהודות בזה בקול רם. וכנראה שהכוח הזה שלה מאפשר לה גם להמשיך להתעקש על מה שנכון לה, ומה שנכון לה זה לקחת את הדברים לאט, ולא להיכנס למיטה מהר ולזייף אינטימיות. יכול להיות שזה בדיוק מה שבסופו של דבר יהיה המשתנה שיאפשר לה וללירן להיות יחד, ממקום אמיתי ולטווח הארוך.

      שירי ולירן (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      מרשה לעצמה לחכות. שירי (צילום מסך: מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)

      לא קל לה. כל תוכנית אנחנו רואים אותה מתקשה, מרגישה אשמה, מצטערת שהיא מקשה על לירן, שופטת את עצמה על ה"בעייתיות" שלה, בוכה על ספת הפסיכולוגית, (שאגב זה כנראה לא מקרי שהיא מטופלת על ידי יעל ולא דני - מנחשת שיש שם בעיות אמון רציניות בגברים) ועדיין לא מוותרת על עצמה וממשיכה בדרך שלה, בלי לדעת אם היא נכונה, או אם היא תוביל אותה למקום שבו היא רוצה להיות. תחשבו על מה עוד היא היתה צריכה להתגבר, מעבר לשיפוט העצמי. החברים בטח אומרים לה לשחרר וליהנות, ההורים מפצירים בה לא להיות 'קשה' פן תאבד אותו, שלא לדבר על החרדה מהעובדה שהכל מצולם, ועל הידיעה שלכל תנועה שלה יהיו תגובות, כתבות, וטוקבקים. אבל היא בשלה, ממשיכה להיות לגמרי כנה עם עצמה ועם לירן, לוקחת אחריות מלאה על הבחירות שלה, ומוכנה לשלם את המחיר על התוצאה - מה שהיא לא תהיה, ועם כל הקושי הכרוך בתהליך.

      הקושי הזה הוא בדיוק הסיבה שאנחנו לא מתעקשים בדרך כלל - הפחד ממה שיקרה אם לא נפייס ונרצה את הצד השני ואת הסביבה, הפחד להיראות מוזרים וחריגים, ובעיקר הפחד לאבד, שגורם לנו לעטות בועת מגן רגשית ולהיכנס למיטה מוקדם מדי, עם האנשים שאנחנו לא מספיק קרובים אליהם, בעוד אנחנו אומרים לעצמנו שזו "זרימה", שסקס זה לא ביג דיל, שלא צריך לעשות עניין, תוך התעלמות מהרצון האמיתי.

      אני יודעת, כי עשיתי את זה בעצמי לא מעט - דחקתי הצידה את הרגש והתמקדתי באקט הפיזי. הוא יותר פשוט להתמודדות כי יש לו התחלה, אמצע וסוף, וסקס מאד עוזר לתחזק האשלייה של אינטימיות. וזו לא אינטימיות. עם מספיק אלכוהול, הדחקה, ולחץ חברתי סמוי, כל אחד יכול להיכנס למיטה עם כל אחד, ולהשתמש בקרבה המאולצת הזאת כתנופה שלוקחת כביכול את הקשר קדימה.

      שירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      בדרך לגן עדן (צילום מסך: מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)

      זו גם הסיבה שרוב האנשים בתוכנית "התקרבו" די מהר. חוץ מדודו וצוקית, כולם נכנסו למיטה בסמוך לחתונה. אצל בת אל ויוגב זה לא הוזכר, אולי כי היא בדיוק שמרה שבת או משהו, אבל די ברור שזה קרה בימים הראשונים. דקלה ואלון לא הסתירו את הכימיה המינית שלהם מהרגע הראשון, שרונה וליאור היו צריכים לקבל שיעורי בית מיוחדים מיעל כדי להפסיק לשבוע ולדבר קצת, ואפילו אורטל ועידו יש מצב שהתחילו את ירח הדבש בקרבה פיזית בינונית עד כבדה. אולי הם עשו את זה כי היו שיכורים מהחתונה, אולי כי מרוב פחד כבר עדיף לעבור את המשוכה הזאת ולהיות בצד השני שלה, או כי זה איזור הנוחות של רובינו - סיכוי סביר שככה הם מתנהגים גם בדייטים האמיתיים, בחייהם נטולי המצלמות.

      במבט לאחור, אני יכולה להגיד בוודאות שזה לא עובד - גם אם הגל הזה יכול להרים אותי לתקופה ולתת תחושה מסוימת של ביחד, אחרי כמה חודשים תמיד יגיע הבוקר הזה שבו אני מתעוררת, יושבת מולו, מסתכלת עליו לועס, ולא מבינה מי זה האיש הזר שגולש בפייסבוק במטבח שלי. והוא באמת זר. כי סקס מהיר ואינטימיות אינסטנט הם לא אבני בניין להיכרות או לקשר אמיתי. לא בחתונה ממבט ראשון, ולא אף פעם.

      שירי ולירן נשיקה בלחי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      לאט לאט (צילום מסך: מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)

      כל מה שהאינטימיות המזוייפת נותנת זו הצצה לגן העדן, גן עדן שאולי אפילו לא קשור לשניכם - הוא רק טעימה של פוטנציאל שאת יכולה להגיע אליו, מתישהו, אולי עם מישהו, אולי לבד. אבל אחרי ההצצה הזאת שהושגה במרמה, תמיד נופלים חזרה למציאות. אין ספור פעמים מצאתי את עצמי עומדת שם, אבודה, כאילו התעוררתי מחלום, מנסה לחזור לישון כדי לחלום אותו שוב, ללא הצלחה.

      זה כמו לקחת אקסטזי. הסם גורם לך להרגיש אהבה לעצמך ולכל מי שסביבך, מה שמרגיש סופר אמיתי למשך שעתיים. אחרי שההשפעה יורדת, התחושה הזאת נבלעת לתוך חור שחור. לא משנה כמה מנסים להיאחז בהרגשה, אי אפשר לחזור אליה. לא כי היא לא אמיתית, אלא כי היא רק פוטנציאל. אפשר להגיע אליה, רק לא בצורה הזאת, בדרך קיצור ועם עיניים קשורות, כי ככה בלתי אפשרי לשחזר את הצעדים ולהגיע לשם שוב, ואין דבר מתסכל מזה. כולנו ראינו את דקלה שואלת בכאב פעם אחרי פעם "אבל מה קרה? אני רוצה להבין מה קרה". זה מה שקרה.

      כדי להגיע באמת לגן עדן, צריך ללכת לשם בדרך הארוכה, בלי קיצורי דרך. צריך לכתת רגליים, לדמם, להיפצע מאבנים וקוצים, לפעמים לזחול על הברכיים בייאוש ותשישות, להתגבר על מכשולים פיזיים ונפשיים, לנווט, לטעות, ליפול, לקום, ולהמשיך, עד הסוף.

      כדי להגיע לשם ולהישאר, צריך למצוא את הנתיב המדויק שמתאים לך, ולעשות אותו סטייל שביל ישראל, בדם, ויזע, ובעיניים פקוחות לרווחה. זה מה ששירי עושה - היא היחידה שלוקחת את הדרך הארוכה והקשה. והיא אכן נופלת ונפצעת, אבל בסוף, כשהיא תגיע, היא תגיע באמת, ותוכל גם לחזור לשם. היא גם תדע להעריך את זה, כי אחרי מאמץ כל כך גדול אי אפשר שלא. זה קשה, אבל שווה את זה, כי אז, במקום פוטנציאל חמקמק שרודפים אחריו ללא הפסקה, זה הופך למקום אמיתי, שתמיד אפשר למצוא מחדש, וכל זיז ובליטה שעברנו בדרך, הופכים לברכות, כי בדיעבד, ברור שהם לא היו מכשולים דוקרניים וקשיים צורבים, אלא סימני הדרך שכיוונו אותנו למנוחה ולנחלה.