פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      לירן ושירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12) צילום: צילום מסך, מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12
      לירן ושירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12) צילום: צילום מסך, מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12

      למה הנס של שירי כל כך מבאס את כולנו: חתונה ממבט ראשון

      הם מתאהבים, הם צוחקים, הם חוזרים אחד לשני כאילו כלום לא קרה. הם נראים מבסוטים ומערכות היחסים שלהם נראות כמו משהו שעשוי להחזיק מעמד. אז למה אנחנו כל כך משועממים? חתונה ממבט ראשון

      בעודי צופה בפרק קיבלתי הודעה מחבר: "עכשיו התחלתי לראות. כל הפרק יהיה משעמם כמו שהתחיל?". הייתי כבר באמצע, ולא היה לי נעים להגיד לו שכנראה שכן, ועכשיו, כשסיימתי, אני יכולה לומר בוודאות שאשר יגורנו בא - הפרק הזה של חתונה ממבט ראשון, או איך שאנחנו קוראים לו במערכת - "חתונמי" - היה הפרק הכי משעמם שהיה עד עכשיו, כי מבחינתנו לא קרה בו כלום.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      כמובן שזה זה לא באמת נכון. קרו בו מלא דברים. פשוט הם היו טובים. שרונה וליאור אמנם משמימים אבל מסתדרים, שירי לא התעללה בלירן כבר כמה ימים ואפילו נישקה אותו בפה (סליחה, ניקרה), בת אל ויוגב אמרו שהם מתאהבים, ואפילו דקלה ואלון נראים בסדר. ברור שבפרק הבא הם שוב יריבו פיצוצים, כי שום דבר לא מסתדר כל כך מהר וכל כך מושלם, אבל בפרק הזה הם לא רבו, ואף אחד לא נחנק מפרעצל לפני שמונה שנים. ומשום מה, זה מבאס לנו את התחת. בסוף הפרק קיבלתי ממנו את ההודעה הבאה: "תשמעי זה היה איום. מוות. כמו לראות צבע מתייבש על הקיר". אני בושה להודות שאני מסכימה איתו. גם אני השתעממתי. בשלב מסוים רציתי לתקוע לעצמי מזלג בעין רק כדי להישאר ערה.

      לירן ושירי (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      לירן ושירי מחזיקים ידיים באושר (צילום מסך מתוך חתונה ממבט ראשון)

      נשאלה השאלה האם כולנו חולי נפש? והתשובה היא כן. אנחנו חולים ב'רגשת' שזו התמכרות לריגושים זולים, והאכזבה מהפרק המשעמם של חתונמי הוא מראה מאד מדוייקת לאיך שאנחנו מתייחסים גם למערכות היחסים הרומנטיות שלנו. גם שם אנחנו נוטים להשתעמם ולסבול ברגע שהדברים מתחילים להיות רגועים וטובים, ואני לגמרי רואה את עצמי שולחת הודעה כזאת אחרי ערב שגרתי עם הבן זוג "מוות. זה כמו לראות צבע מתייבש על הקיר".

      אז מה יותר חשוב? ביטחון או ריגוש? מה עדיף? מערכת יחסים מלאת תשוקה, מלחיצה, בלתי נסבלת, ומלאה כאב, או מערכת יחסים רדמומית ונטולת ליבידו? איך אפשר לבחור? רוב הזוגות שאני מכירה נמצאים בדילמה בין היחסים הטובים והבטוחים שלהם, שבהם יחסים גופניים משחקים תפקיד משני (על גבול הניצב, בסצינה רבת משתתפים, בלי טקסט), לבין מערכת יחסים בלתי אפשרית עם מישהו בלתי מושג, כזו שלא מגיעה עם שלוות נפש, אבל עם הסקס הכי טוב שיכול להיות, שאין לו דבר וחצי דבר עם טכניקה, אגב, אלא רק עם חרדת נטישה.

      דקלה ואלון (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      דקלה ואלון מתכרבלים כאילו כלום לא קרה (צילום מסך מתוך חתונה ממבט ראשון)

      לא יודעת מה אתכם, אבל אצלי אהבה זה תמיד כואב. אם לא, גם המרכיב התשוקתי היה עלוב, ואני לא הפסיכית היחידה שמגיבה ככה לביטחון בתוך זוגיות. יש משהו בפחד שעוזר ללבות את הריגוש, ויש משהו במערכות יחסים ודאיות מדי, שמזכיר עיסה לא ברורה יותר מאשר שני אנשים שבחרו זה את זו. העיסה היא כבר עיסה - אין לה את הדחף הזה להתחבר, לא מנטאלית ולא פיזית. זו הסיבה שהעיסה לא מרגישה צורך לנהל שיחות מדהימות אל תוך הלילה. זו הסיבה שגם יש לה יותר כאבי ראש בלתי מוסברים כשמגיע הזמן להיכנס למיטה, בנוסף לעייפות כרונית וכמה קילו עודפים. מצד שני העיסה לא חיה באי וודאות תמידית. לעיסה נעים ונוח, ולמה לא? היא יושבת על הספה בטרנינג מהוה, יודעת שלא יעזבו אותה, כי למי בכלל יש פאקינג אנרגיה לקום וללכת עד הדלת.

      כולנו רוצים את הביטחון הזה, ברור. גם אני. תשאלו אם הצלחתי אי פעם לשרוד בכזאת מערכת יחסים? ובכן, התשובה היא לא. מעולם לא הצלחתי להיות עיסה מרוצה ושמנמנה ליותר מכמה חודשים, וביננו, אני לא מכירה עיסות מאושרות באמת. העולם מתחלק לשניים - זוגות מאושרים אך מנוונים ומעט משועממים, ואנשים שסובלים מלב שבור - טרי או עבש, אתם יודעים, כזה שנשבר לפני ארבע שנים והם עדיין מחזיקים בו, כמו מגן, בינם לבין העולם. אה, סליחה - אני מכירה גם את האבולוציה של הסוג הראשון - אלה שהחליטו 'לפתוח את היחסים', כדי להכניס אליהם קצת קנאה וסבל, שזה בתרגום חופשי חוסר ביטחון, או אם תרצו - ריגוש.

      יוגב ובת אל (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      בת אל ויוגב מאוהבים בתאשור (צילום מסך מתוך חתונה ממבט ראשון)

      בנתיים לא יצא לי להכיר זוג שהשיג את האיזון המושלם הזה בין הביטחון שדרוש לנו לניהול חיים מתפקדים, לבין הריגוש ששומר עלינו בחיים. בשביל לחיות ככה צריך להיות גיבור על - צריך להיות אדם שלא זקוק לאף אחד, שלא צריך להוכיח לאף אחד כלום, שלא נשלט על ידי הציפיות של הסביבה ושל אמא שלו, ושאין לו רשימת מלאי של מה "אמור" ו"צריך" להיות בזוגיות, וכל זה יחד עם לב פתוח שעדיין מסוגל לאהוב. כמה אנשים כאלה אתם מכירים? אפס? כן, גם אני. וכאילו זה לא מסובך מספיק, כדי לקיים זוגיות שיש בה את האיזון הנכסף, צריך לא רק להיות כזה בעצמך, אלא גם למצוא מישהו כזה ולהתאהב בו.

      מצד שני, מה אני יודעת? אני גם לא מכירה אישית מישהו שהצליח לעבור דרך קיר על ידי הרחבת המולקולות שלו, פיזורן והרכבתן מחדש בצד השני, אבל מספרים שהסאיי באבא היה עובר ככה בין חדרים, ובכלל לא השתמש בדלתות, אז מי אני שאתווכח? אף אחד לא אומר שהמידע שיש בידינו בשלב זה של חיינו אינו מוגבל לפחות כמו הידיעה הוודאית שהיתה לנו שכדור הארץ שטוח. מי יודע, אולי יום אחד נסתכל על עצמינו, נגחך ונגיד אחד לשני בחיוך נוסטלגי "זוכרים דלתות? אשכרה היינו לוחצים על ידית ופותחים אותן! יא אללה, איזה וינטג'." והכל יקרה בטלפאתיה, כמובן, ושניה אחר כך ניזכר באינטרנט וניפול מהרחפת מרוב צחוק.

      שרונה וליאור (צילום מסך , מתוך חתונה ממבט ראשון, ערוץ 12)
      שרונה וליאור מבסוטים אחד על השני (צילום מסך מתוך חתונה ממבט ראשון)

      אז כן, אנחנו חולים, וזה למה אנחנו מאחלים לזוגות המסכנים האלו לריב, להתחרפן ולהיפרד, כי רק זה נחשב בעינינו מעניין. אנחנו מכורים לריגושים, ואם לנו אין אותם - לפחות ששירי ולירן יריבו או משהו. אנחנו אשכרה מעדיפים שאנשים יסבלו עבורנו מול המצלמות, ואפילו לסבול בחיים האישיים הרומנטיים שלנו - רק כדי שיהיה לנו מעניין. אבל מה? הדבר היחיד שיכול לעזור לנו להיות במערכת יחסים בריאה ולהימנע מאהבות אובססיביות וערימות ציפרלקס הוא השלמה עם העובדה שכדי להיות מאושרים, ניאלץ להוריד את הציפיות שלנו בתחום הריגוש. זאת האמת המבאסת. איזה מזל שיש לנו את אורטל ועידו.