שלי יחימוביץ' במצעד הגאווה בתל אביב, 14 ביוני 2019. ראובן קסטרו
ראובן קסטרו

נשארנו עם העילגות: פרישתה של יחימוביץ' היא שוברת לב

19.7.2019 / 10:31

הכתיבה, הרהיטות, קור הרוח והפוסטים האישיים מעוררי ההזדהות יחסרו לכולנו, במיוחד על רקע אופי הנשים הבכירות שנותרו כיום בפוליטיקה הישראלית. הילה קובו מבכה את פרישתה של שלי יחימוביץ' ומזהירה מפני הפיכת הזירה הפוליטית לעוד מוסד שנשים לא מזדקנות בו

לא תמיד הסכמתי עם שלי יחימוביץ'. בין היתר סלדתי מהשפה הבוטה שלעתים נקטה בה להעביר מסרים, מ"העצם המרוטה שנתניהו השליך" כדי שהרצוג יחזור "על ארבע עם העצם בפה" ועד "תורידו אתם, נבלות" בפרשת נחמיאס-ורבין-ברושי. אבל הודעתה על פרישה של חברת הכנסת הוותיקה, ודאי על רקע פרישתן הכפויה של פוליטיקאיות נוספות בזמן האחרון, הותירה אותי קצת שבורת-לב.

דובר כבר רבות על הצעות החוק החברתיות שהעבירה, על הכנות והיושרה הציבורית של הח"כ הפורשת. הנה שלוש זוויות אחרות.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

1. כדי להגיע לציבור ולגעת בקהל הבוחרים והבוחרות, נהגה יחימוביץ' לכתוב פוסטים ארוכים בפייסבוק - טקסטים שלא פעם צללתי אליהם בשקיקה. לפעמים נכתב בהם בכלל על ילדיה, על מכרה שהלכה לעולמה או על הרמה לנטע ברזילי. כלומר זה לא היה הפן הפוליטי, גם לא בהכרח הפמיניסטי, שגרמו לי הנאה כל כך. זו הייתה הכתיבה היצירתית, המדויקת והמרגשת על אירועים בחיינו; תמיד כתיבה מוקפדת, חפה משגיאות ואפילו, האמינו או לא, עם סימני פיסוק במקומם. וכן, זו הייתה כתיבה שעוררה הזדהות נשית. לא מפתיע שיחימוביץ' כתבה בהודעת הפרישה שלה כי כעת תתפנה להשלים כתיבת ספר עיון ורומן.

מירי רגב באירוע הצגת רשימת הליכוד לכנסת, כפר המכביה 4 במרץ 2019. ראובן קסטרו
לא רהוטה במיוחד. מירי רגב/ראובן קסטרו

גם מרב מיכאלי, חברת הכנסת הוותיקה שנדחקה מחוץ לכנסת הנוכחית, הצטיינה בטקסטים רהוטים, שלפעמים נאמרו בפני מצלמה והועלו לרשתות החברתיות. אלה הזכירו את מאמריה של מיכאלי כשהייתה עיתונאית ובדומה ליחימוביץ', לא בהכרח עסקו בקדום עצמי אלא חלקו מחשבות אידאולוגיות חפות מחנפנות ופוליטיקה קטנה. כאמור, לעתים התבטאויותיה של יחימוביץ' היו חדות מדי ואף מעליבות, אך ההופעות שלה ושל מיכאלי באולפנים התאפיינה כמעט תמיד בקור רוח ובטון דיבור רגוע, תוך הצגת כושר ביטוי לעילא והימנעות מעימותים וגידופים, גם אם אלה "מקליקים". הן תמיד היו בקיאות בפרטים ותמיד ידעו על מה הן מדברות.

אופיין והתנהלותן הפומבית הזו של שתי הח"כיות הבכירות מ"העבודה" בולטים במיוחד על רקע אופיין של שתי הפוליטיקאיות הבכירות היום בישראל - מירי רגב ואיילת שקד, שתיהן לא מצטיינות ברהיטות ועושר שפה ונוטות לדמגוגיה והסתה. יודעים מה, הם גם קצת בלטו בעיניי על רקע מסרים פופוליסטיים לפעמים ועימותים אמוציונליים וקולניים של חברתן הצעירה למפלגה, סתיו שפיר.

בסופו של יום, במציאות של מסרים פוליטיים עילגים המסתכמים בפחות מ-120 תווים, היעדרות השתיים מהזירה הפוליטית היא עוד שלב מצער ברידוד השיח והשטחתו.

איילת שקד בראיון לאולפן וואלה!NEWS 
2 באפריל 2019. ראובן קסטרו
נוטה לדמגוגיה. איילת שקד/ראובן קסטרו

2. גם פוסט הפרישה של יחימוביץ' תיאר בכישרון ובאופן מעורר הזדהות את תחושותיה האנושיות. בין היתר הזכירה גיבורה נשית ישראלית, וכך כתבה: 'לפני שנה וחצי צפיתי בירדן ג'רבי מודיעה על פרישה מהג'ודו: 'חזרתי השנה לאימונים ובערה בי אש של התחלה חדשה ומטרות חדשות, בלי לחץ', אמרה. 'ככל שהמשכתי להתאמן הרגשתי שהאש בתוכי דועכת. לצערי האש כבתה.' הכנות, הפשטות והאומץ של דבריה היו בשבילי אגרוף לא צפוי בבטן. הן קלעו, כנראה, לתחושה שכבר קיננה בתוכי, והעדפתי להתכחש לה".

הפוסט עלה בשעת אחר צהריים ושעה לאחר מכן יחימוביץ' כבר דיברה לעיניי מצלמות על אותה אש כבויה. אלא שבניגוד לג'רבי (וספורטאים ופוליטיקאים גברים) שבהודעת הפרישה שלה אמרה את הדברים בקול רועד ועיניים שטופות דמעות, יחימוביץ' התאמצה והצליחה להמשיך לשדר קור רוח גם הפעם.

יהיה מי שיראה את הפער הזה, בין טקסט אישי וגלוי לב לבין הסתרת אמוציות בהופעה פומבית רגישה כל כך, כסימפטום שמעיד על הדמות "הקרה" וה"מרוחקת" של יחימוביץ', שמייצרת לפעמים אנטגוניזם. אני רואה את זה כמאדר-פאקריות. אישה עם עור של פילה וביציות של יען שנולדה לפוליטיקה - וגם לא בחלה בה עם שלל סכסוכים, בריתות, עליות, נפילות וקימות מנפילות.

העובדה שהסוסה נגמרה לאישה שאמרה שהיא "בפוליטיקה כדי להזדקן בה", והייתה פרלמנטרית מצוינת, גם היא מצערת. זו עוד דוגמא למחיר של שתי מערכות בחירות בשנה אחת: במקום להתעסק בעבודה ובמהות, נבחרי הציבור האיכותיים שלנו מותשים בניסיון להמשיך להיות כאלה.

עוד בוואלה!

מבקשת חנינה: "אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים"

לכתבה המלאה
מרב מיכאלי,שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי אחרי תוצאות הפריימריז למפלגת העבודה בגני התערוכה, 11 בפברואר 2019. ראובן קסטרו
כנראה שכבר לא יזדקנו בפוליטיקה. שלי יחימוביץ' ומירב מיכאלי/ראובן קסטרו

3. "ההזדקנות" האמורה, וליתר דיוק - היעדרה של הזדקנות, הוא הנושא המטריד האחרון. הפוליטיקה הישראלית נפרדה לאחרונה (ועד להודעה חדשה) מלא מעט נשים, הבולטות שבהן הן ציפי לבני, זהבה גלאון וכעת יחימוביץ', שלוש "הוויבערס" המפורסמות של ליברמן, גילן הממוצע בערך 60 שנים. אמנם מטעם "כחול לבן" מכהנות חברות הכנסת מיקי חיימוביץ', אורנה ברביבאי ו"זקנת השבט" יעל גרמן, כולן חצו את גיל 55, אבל שתי הראשונות הן ח"כיות חדשות, נעדרות ותק פרלמנטרי שהוצנחו לרשימה, ואין סיכוי שיתבעו את ההנהגה במפלגותיהן, שהוקמו יש מאיין על ידי גברים.

ראשת המפלגה האחרונה שנותרה בפוליטיקה הישראלית, שהדיחה את גלאון, הייתה תמר זנדברג הצעירה בת ה-42, מאז גם היא הוחלפה. בגזרת בכירי המפלגות הגברים, לעומת זאת, אין כל דרישה ל"הצערה" או ל"ריענון" - בנימין נתניהו, עמיר פרץ או בוגי יעלון חותרים לעבר שנתם ה-70; בני גנץ וגבי אשכנזי בשנות ה-60 לחייהם, שלא לדבר על ברק בן ה-77 שמטלטל את הזירה. בעשור האחרון היו אלה בנימין בן אליעזר ושמעון פרס שכיהנו בתפקידיהם כמעט עד למותם בשיבה טובה, ואין בנמצא מקבילות נשיות.
בדומה לתעשיית התקשורת המקומית, אם כן - אל לה, לפוליטיקה הישראלית, להפוך למוסד שרק גברים מזדקנים בו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully