פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      דלאל דאוד עם עורכת דינה רויטל בן שבת כץ , יוני 2019 (ראובן קסטרו) צילום: ראובן קסטרו
      דלאל דאוד עם עורכת דינה רויטל בן שבת כץ , יוני 2019 (ראובן קסטרו) צילום: ראובן קסטרו

      מבקשת חנינה: "אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים"

      היום, ה10.7.2019, שוחררה נסרין מסראווה אחרי 16 שנים בכלא, אותן ריצתה בעקבות האשמתה ברצח בעלה המתעלל. להלן סיפוריהן של שני נשים נוספות שכלואות בנסיבות דומות

      המקרה הסבוך של דלאל דאוד תפס את תשומת הלב הציבורית בשבוע האחרון. כזכור, דאוד רצחה את בעלה שהתעלל בה ואנס אותה במשך חמש שנים תמימות. הרצח קרה אחרי לידת בנם השלישי כשהגיעו מים עד נפש, אחרי שאנס אותה שלושה ימים אחרי הלידה והיכה את תינוקם בן ארבעת הימים, בהתקף קנאה בו טען שהילד לא שלו. דאוד שוחררה לפני כשבוע, אחרי 18 שנים של משפטים, ערעורים, מאבקים ועתירות, בעזרת פעילות חברתית ענפה שהחלה ממחקר של דוקטורנטית בשם תמר דהאן.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      דהאן, שנתקלה במהלך התואר שלה בקרימינולוגיה בתופעה הנדירה של הנשים שרוצחות את בני זוגם המתעללים, החלה לראיין אותן, וגילתה כי המכנה המשותף המצמרר ביניהן הוא כי כולן ביקשו עזרה. "הנשים האלה פונות למשפחה, לרווחה, לקהילה - חלקן מאושפזות, שוהות במעוני נשים מוכות, ובסופו של דבר תמיד נשארו לבד במערכה. גם אם אחרי שנה במקלט לנשים מוכות, את יוצאת, והוא עדיין בחוץ, מה עשינו בזה? גם אם יש נגדו צו הרחקה, מי אוכף אותו? אם אין על הגבר המתעלל אזיק אלקטרוני, מי יודע שהוא הפר את הצו שלו? אף אחד".

      גם בשלושת המקרים הנוספים, העונש שנקצב הוא גבוה מדי יחסית לנסיבות. אין ספור עתירות ושלוש בקשות חנינה הוגשו כדי לסייע לדאוד, עד שעונשה הופחת ל-25 שנה, והתקבלה חנינה שהייתה אמורה לאפשר לה לעלות לוועדת שחרורים מידית, זה לא קרה. השב"ס טענו כי לא הסתיימו הליכי השיקום שאסיר עולם צריך לעבור, תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות המיוחדות של המקרה: "הוגשו עתירות על גבי עתירות לשירות בתי הסוהר לבית המשפט המחוזי לעשות הכול וגם בקשות לשב"ס כדי לזרז את כניסתה לשיקום כדי שיתאפשר שחרורה מבחינה ביורוקרטית", נזכרת רויטל בן שבת כץ שייצגה את דאוד בשנים האחרונות, "אבל רק שנה אחרי החנינה הכניסו אותה לשיקום הקבוצתי, הליך שלוקח מינימום שנה, שלאחריו היא תצטרך לעבור שיקום פרטני למשך תקופת זמן משמעותית נוספת". אחרי מאבק גדול השתחררה דאוד מהכלא לפני כשבוע, אחרי סחבת ביורוקרטית של 18 שנים, ומה שעצוב במיוחד הוא שהיא לא לבד. מלבד דאוד יש עוד שלוש נשים שהרגו את הבעל המתעלל והאונס שלהן, נשים שברגעים אלה נמצאות בשלבי מאסר שונים: הכירו את סימונה מורי, נסרין מסראווה, ואריקה פרישקין.

      מבקשת חנינה: "אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים"
      סטילס: ראובן קסטרו, צילום: יותם רונן, עריכה: תומר לוי

      אריקה פרישקין, בכלא כבר 16 שנים

      הסיפור של אריקה פרישקין מזעזע לא פחות. היא עלתה ב-1990, בגיל 22, מהונגריה לארץ, אחרי שבמשך שמונה שנים נאנסה באופן קבוע על ידי חבורת שומרים שעבדו במפעל הסמוך לביתה. היא חוותה מספר ניסיונות אובדניים לפני ואחרי מקרי האונס המתמשכים, התחתנה בפעם הראשונה כשהייתה בת 17 ועלתה יחד עם בעלה והילד שנולד להם לארץ. הילד חלה בסרטן ונפטר כשהיה בן שלוש, מה שגרר אחריו ניסיון התאבדות נוסף של אריקה. כמה שנים לאחר מותו של ילדם הראשון נולד להם עוד בן, אבל הזוגיות שלהם לא שרדה. הזוג התגרש והאב קיבל את המשמורת ועבר עם הבן לחו"ל.

      בשנת '96 ניסתה פרישקין שוב להתאבד ואושפזה במחלקה סגורה. במהלך האשפוז פגשה את המנוח דניאל טטרושווילי, שהפך לבן זוגה, ובשנת 98 נולדה לזוג בת. אריקה ודניאל היו יחד שבע שנים, במהלכן הוא התעלל בה פיזית, היכה אותה ואנס אותה. במסגרת התלונות שהגישה נגדו, פעם אחת אף הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות וקיבל מאסר על תנאי, ובמקרים אחרים הוחלט שלא להעמיד אותו לדין בגלל חוסר ראיות או כי היא ביטלה את התלונות אחרי הבטחות לשיפור מצדו. פעמיים הייתה במקלט לנשים מוכות, ולבסוף נפרדה ממנו. ביום האירוע, שלושה חודשים אחרי הפרידה, אריקה הגיעה לחפשו בדירה של ידידתו, שם דקרה אותו.

      "בדו"ח המעצר, כשאמרו לה שהיא חשודה ברצח היא אמרה: 'נכון, אני רצחתי אבל הוא רצח אותי שבע שנים'", נזכרת עו"ד מיכל פומרנץ, שמייצגת את פרישקין, "עונשה נקצב לשלושים שנה, שמתוכם ריצתה כבר 16 שנים, בבדידות נוראית. היא לא בקשר עם הבעל הראשון ועם הבן, כמעט אין לה ביקורים, עד עכשיו לא אושרו לה מעולם חופשות, ומאד קשה לה גם בסיטואציות קבוצתיות כי עברה אונס קבוצתי בעברה". פומרנץ נאבקת כרגע להשיג הפחתה בבקשת חנינה, או שיאפשרו לה לפחות לעלות לוועדת שחרורים, מאחר שלפי הדיווחים אריקה עברה הליך מייצב משמעותי בכלא, ומצבה הנפשי השתפר מאד. מאז בקשת החנינה עברה שנה ועדיין לא התקבלה תשובה.

      סימונה מורי, בכלא כבר 22 שנים

      "היא הכירה את המנוח, אלכוהוליסט ונרקומן מובטל, כשהייתה בת 15", מגולל את סיפורה של סימונה חסרת הקול עו"ד אריה שרעבי, שופט בדימוס, שמייצג אותה: "אחרי השחרור מצה"ל עברה לגור איתו ונולדו להם שני ילדים, בת ובן. הזוגיות נמשכה עשר שנים, שלכל אורכן סימונה סבלה קשות באופן קבוע מנחת זרועו. על פי הממצאים שנקבעו בפסק הדין של המחוזי, הוא הפליא בה את מכותיו, זרק אותה מהבית, כשהיא ברחה לבית הוריה הוא הגיע לשם תקף את אמה ואת אחיה ואותה, ואף גרם לנזקים ברכוש. לא אחת הגישה תלונות על ההתעללות הפיזית והנפשית והכלכלית, ולא קיבלה עזרה".

      כשהייתה בת 30 הכירה סימונה את הנאשם השני בתיק, אזרח קולומביאני שהפך לידידה הקרוב, והוא זה שדקר את בעלה באחד הלילות של נובמבר 96. אחרי חצי שנת מעצר נקבע שמורי אינה מסוכנת ושיש לשחררה בערבות. המשפט, שהתנהל שנה וחצי בזמן שהיא בחוץ, נגמר בהרשעתה ברצח על ידי שלושה שופטים. "בפסק הדין הם כתבו באופן חריג שהם מצרים ומצטערים שהם נאלצים להרשיע כי החוק לא מתיר הקלה בעונש. ומאז מדובר ברשומון שלא נגמר", אומר שרעבי, "הפרקליטות מתנגדת לשחרור שלה ומערימה ערימת קשיים. זה לא ייאמן שטוביה אושרי רצח שני אנשים וביתר את גופתם ושוחרר אחרי 20 שנות מאסר, והגברת המסכנה הזאת, סבתא לשני נכדים, היום בת 52, הבן שלה בקבע בגבול עזה, מעולם לא הסתבכה בפלילים, אסורה כבר 22 שנה".

      מבקשת חנינה: "אני רצחתי, אבל הוא רצח אותי שבע שנים"
      צילום: ניב אהרנוסון, עריכה: עמית שמחה

      נסרין מסראווה, בכלא כבר 18 שנים

      נסרין מסראווה, נשפטה ל-25 שנות מאסר על רצח בעלה האלים, לא רק כלפיה, אלא לא פעם גם כלפי בני משפחה אחרים, כולל משפחתו שלו, לטענת אחיו והוריו. הוא הצית רכב ואיים ברצח תוך כדי שהוא מנופף בסכין, כשבוע לפני הרצח. "היא לא התלוננה במשטרה, ולכן המחוזי לא קיבלת את טענותיה, מאחר שלא היה להן תיעוד", מספרת עו"ד ענת יערי מסנגוריה הציבורית, שמייצגת את מסראווה, "גורמי הטיפול בכלא דווקא מקבלים את טענתה ומתייחסים אליה כאל נפגעת. כיום היו מאמינים לה, ולא דורשים הוכחה פיזית".

      מסראווה, שסבלה מדיכאון אחרי לידה, ניהלה בשלב מסוים מערכת יחסים זוגית עם אחיו של המנוח, אותו שידלה לרצוח את בעלה, אחרי שניסתה בעצמה ולא הצליחה (היא שמה לו כדורי הרדמה במשקה וקיוותה שינהג ויעשה תאונת דרכים). המנוח נורה על ידי אחיו מטווח קצר, למרות שיום לפני הרצח נסרין ניסתה למנוע מהאח לבצע את התוכנית כי התחרטה, אבל לא פנתה לרשויות. התיק של נסרין הוא תקדימי במובן הזה שעד אליה לא הייתה חובה חוקית לפסוק מאסר עולם כשמדובר בשידול לרצח, ובית המשפט המליץ לגורמים בעתיד לקחת בחשבון את הנסיבות המיוחדות שנוצרו ולשקול הקלה. הוגשו מטעמה בקשות חנינה ונשיא המדינה קצב את עונשה ל-25 שנות מאסר במקום 30. עכשיו, אחרי שסיימה לרצות שני שליש מהעונש, היא זכאית לוועדה שתבחן את שחרורה המוקדם. ועדת השחרורים נקבעה ל-10 ביולי, אבל אין לדעת מה יהיו תוצאותיה, למרות שמסראווה הינה אסירה למופת.


      תמר דהאן, שבזכות המחקר שלה החל המאבק למען שחרורה של דלאל דאוד, מסבירה כי הנשים האלה לא היו נשפטות למאסרי עולם ולא מואשמות ברצח בהרבה ממדינות העולם: "בזכות העבודה שעשינו, עבר חוק חדש שמגביל את כליאתן של נשים שרצחו את בן זוגן המתעלל ל-15 שנה בלבד, אבל המאבק עוד רחוק מלהסתיים", מסבירה דהאן, "למעשה, החלק החשוב הוא לגרום לחוק להכיר ב'תסמונת האישה המוכה' כמצב נפשי בעל מאפיינים מסוימים שדורשים התייחסות מיוחדת של החוק. זה מחדל שהן בכלל מורשעות ברצח, ואני חושבת שכמו בקנדה הן צריכות לקבל פטור מלא מעונש, כי זו הגנה עצמית. החוק הישראלי, לעומת זאת, אומר שאם ההריגה לא מתרחשת בזמן התקיפה היא לא יכולה להיחשב כהגנה עצמית, למרות שההתעללות במקרים רבים נמשכה עשור והאישה בשלב זה מפחדת מהגבר פחד מוות, ונתונה תחת הרושם הפסיכולוגי שהוא מעין כל יכול שיודע מה היא עושה, תמיד, בכל מקום. אין סיכוי שתוכל להתמודד מולו פיזית, בטח שלא בזמן התקף אמוק".

      ח"כית מיכל רוזין, שהעבירה את החוק, מדגישה כי המשך המאבק חיוני, ולא רק עבור שלוש הנשים שעדיין כלואות, אלא בשביל מאות ואלפי הנשים המוכות: "דלאל דאוד התלוננה במשטרה 26 פעמים, הגיעה לבתי חולים עקב פציעות ותקיפות מיניות ואף התאכסנה במעון לנשים מוכות - ובניגוד למדינות כמו קנדה, בריטניה, וחלק מארה"ב, החוק בישראל פשוט לא מכיר בתסמונת האישה המוכה.

      דלאל דאוד השתחררה מנווה תרצה , יוני 2019 (ראובן קסטרו)
      דלאל דאוד ביום השחרור מנווה תרצה (צילום: ראובן קסטרו)

      רוזין (מרצ) שגם הייתה מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ממשיכה לנהל מאבק שמתמקד בשינוי תפיסת החוק לגבי המושג 'הגנה עצמית' עבור אותן נשים שמגנות על עצמן שלא בדרך הקלאסית שבה הגנה עצמית מוגדרת בחוק. "הנשים הללו הורשעו בחומרה, וזה למרות שכולן פנו למדינה שתציל אותן - למשטרה, לבתי חולים, ולא קיבלו מענה. כולן הופקרו". רוזין מוסיפה כי כמובן שלא צריך לקחת את החוק לידיים, אבל באותה נשימה מצביעה על סתירה: "אם החוק מכיר כהגנה עצמית ומתיר לירות בפורץ שנכנס לבית, בוודאי שזה צריך להיות כך במקרה שבו מישהו מתעלל בך ומענה אותך". הח"כית הצליחה לשנות את המציאות כאשר העבירה את החוק שמגביל את כליאתן של הנשים הללו למקסימום של 15 שנים, אבל המאבק לא ייגמר כאן. "החוק הזה לא עובד רטרואקטיבית, למשל עבור שלוש הנשים שעדיין כלואות, ולכן חייבים להמשיך את המאבק. יש לגרום לחוק הישראלי להכיר בתסמונת האישה המוכה, שיתן הקלה לנשים שהרגו את בני הזוג שלהן אחרי התעללות קשה. משרד המשפטים בינתיים מתנגד לנושא".

      יש בין המרואיינות הסכמה עקרונית בנושא העונשים החמורים שניתנו לנשים האלה. "בעולם מתוקן דלאל לא הייתה צריכה לשבת יותר מ-3-4 שנים בכלא והייתה צריכה להיות מואשמת בהריגה ולא ברצח", אומרת בן-שבת, "היא הייתה ילדה בת עשרים שנכלאה, עם שלושה ילדים קטנים, היה לה קשה לעזוב, וגם המשטרה ורשויות הרווחה לא התערבו כשהיו צריכים. כיום היחס לתמונה על התעללות הוא שונה כבר, אבל נשים עדיין לא מקבלות מספיק הגנה".

      "אין לדעת מתי ישראל תדביק את הפערים ותקדם את הנושא הזה, לטובת כל הנשים שסובלות מהתעללות ברגעים אלה ממש, כמו לדוגמה בקנדה, בריטניה, וחלקים מארה"ב", אומרת דהאן בכאב, "שם התסמונת של האישה המוכה מוכרת בצורה חוקית, והעונש שנקצב מתחשב בנסיבות של כל מקרה - זה תלוי במספר הפעמים שהיא ביקשה עזרה ועוד משתנים. זה יכול לתת פטור מלא מעונש אבל בטח ובטח שהיא לא תיכלא לשלושים שנה. את הנשיא האנס משחררים שחרור מוקדם ואותן לא. לא מקומם?"