פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      דנית גרינברג, אליאב אוזן (ניר פקין) צילום: ניר פקין
      דנית גרינברג, אליאב אוזן (ניר פקין) צילום: ניר פקין

      זה מרגיש כמו מוות, אבל זה לא: כך מתמודדים עם פרידה

      פרידה היא אחד הדברים האיומים שבן אדם יכול לעבור, וההתמודדות איתה יכולה לקחת זמן. זה תלוי באדם, בסוג הפרידה ובעוד עשרות אלמנטים שאין לנו שליטה עליהם. ככה מתמודדים עם הרגשות, החברים, והחיים, ושומרים על שפיות יחסית בתקופה הזאת

      פרידה ממישהו שאוהבים ורגילים אליו זה אחד הדברים הכי מזעזעים שבן אדם יכול לחוות. לצערי יצא לי לעשות את זה כמה וכמה פעמים, והדבר ההזוי הוא שכל פעם זה נורא בדיוק כמו בפעם הראשונה. פרידה מאדם אהוב היא תהליך אבל לכל דבר, והחדשות הרעות הן שזה זה לעולם לא משתפר - לא משנה כמה "נסיון" יש לנו בפרידות, זה תמיד נשאר קשה מנשוא. לצערי אני לא יכולה להגיד כאן שום דבר מנחם. זה כואב, זה יכאב עוד תקופה, ואין ברירה אלא להיות אמיצים מספיק כדי לקבל את זה ולהרשות לעצמנו להרגיש את זה. החדשות הטובות - זה יעבור. אולי עוד חודש, אולי עוד חודשיים, אולי עוד חצי שנה, אבל הסבל לא חייב להישאר באותה עוצמה כל הזמן, ולשם כך צריך להפנים כמה דברים שיקלו עליכם בתהליך.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      כשהלב שבור, לא משנה כמה אינטליגנטי הבן אדם, וכמה פרקטי ואופטימי - דיכאון שחור כזפת משתלט על המחשבות, ואיכשהו כל מה שאפשר לעשות זה לרחם על עצמך, לחשוב על הרגעים האחרונים ביחד שוב ושוב ושוב, ולנסות להבין מה קרה - לא כי זה כזה חשוב, אלא כי האינפורמציה, כפי שמבינים אותה כרגע, פשוט כואבת מכדי להכיל. לכן הדבר הראשון שכל נפרד חייב לעשות, הוא להבין שפרידה דורשת המון סבלנות וסלחנות, בעיקר של עצמכם לעצמכם.

      זוג צעיר מחזיקים ידיים אהבה זוגיות (ShutterStock)

      לא לישון לבד
      במיוחד ביומים הראשונים, כשעדיין לא עיכלת מה קרה, הכי אידאלי יהיה לישון אצל חברים, כי הבקרים הם קשים במיוחד. למשך כשבוע או שבועיים, בדקה הראשונה שאחרי הקימה בבוקר, לא זוכרים את הפרידה - מנוחת הלילה משכיחה מאיתנו את הבאסה ואפילו נותנת איזה זיק של אופטימיות ושמחת חיים. זה לא נמשך הרבה זמן, וזה הדבר הכי קשוח - אחרי בערך שמונה שניות נזכרים בבת אחת בכל מה שקרה. זה מתנפל על התודעה בכזאת אכזריות שהנשימה נעתקת, והראש, שהיה ריק עד עכשיו, מותקף בנחיל מחשבות טורדניות. במיוחד בימים הראשונים ההסתגלות למציאות החדשה דורשת כוחות נפש אדירים, שלבד אולי יהיה קשה לגייס - שנו אצל חברים, ורצוי אצל כאלה שמסוגלים להכיל בכי על הבוקר, ובגדול לא נלחצים מקצת רגשות.

      לא לדבר עם נהגי מוניות
      זו חצי מטאפורה, אבל היא מבוססת על מקרים אמיתיים - במצב של פרידה טרייה הפרודים מרגישים צורך לחפור על הפרידה שלהם כל הזמן, ולכן גם ידברו עליה עם זרים מוחלטים, כמו למשל נהגי מוניות. כידוע לכל נהג מונית יש עצות שהוא נהנה לחלק. אם תיכנסו למונית עם צוואר תפוס הוא מיד יגיד לכם שיש לכם פריצת דיסק, שהייתה גם לחמותו, ייתן לכם טלפון של כירופרקט ובגדול ינבא לכם את העתיד. ואם תספרו לו מה האקס עשה, הוא מיד יסביר לכם שזה קרה לאחותו, ושבטוח יש לו מישהי או שהוא הומו, או משהו אחר שידכא אתכם ליומיים. אתם לא רוצים לשמוע את זה, וזו מטאפורה שנוגעת לכל השיחות שאתם מנהלים - חשוב מאד לזכור שאנשים, אפילו חברים שמכירים אתכם, לא יודעים שום דבר, וגם, בואו, זה מעניין אותם הרבה פחות מאשר אתכם. אז דברו, כי זה עוזר לשחרר, אבל סננו את רוב העצות. רוב האנשים לא מספיק חכמים בשביל לעזור לעצמם, אז בטח שלא כדאי לקחת מהם עצות לחיים. אם יש לכם חבר אחד מדהים - תקשיבו רק לו וסננו את כל השאר. רוב הסיכויים שאין לכם אפילו את זה. אז תשתמשו בשיחות האלו בחוכמה, בחד צדדיות. כמו שקית הקאה. תוציאו את מה שצריך, ותסגרו אותה. אין שום סיבה לקבל שפריץ חזרה.

      זוג במהלך דייט רע (ShutterStock)

      אתם לא מרכז היקום
      המכשול העיקרי של ההחלמה מפרידה קשה היא הנטייה לשקר לעצמנו כדי להקל על העיכול. את כל זמננו הפנוי אנחנו מבלים רק בנסיונות שווא למצוא סיפור אלטרנטיבי שאנחנו מסוגלים לחיות איתו, ובצדק, כי האמת יושבת כל כך רע בגוף - היא אשכרה כואבת פיזית. והאמת העצובה היא שרוב הזמן אנחנו לא יודעים את הסיבה האמיתית לפרידה - בדרך כלל מדובר במגוון סיבות שהצטברו, וגם מי שנפרד, אם תשאלו אותו, לא יידע להסביר למה בדיוק זה נגמר. אין הסבר, אין עובדות, ואין אמת. הדבר היחיד שהוא "אמת" שאין עליה עוררין היא שהפרידה קשורה בעיקר למי שהחליט להיפרד, ולא אליכם. אתם לא מרכז היקום, אפילו לא של האדם שהכי אוהב אתכם. הוא מרכז היקום של עצמו. אז שחררו את ההאשמות העצמיות ואת הקלישאות שאתם מספרים לעצמכם לגבי הסיבות לפרידה ותכניסו לעצמכם לראש את האמת הבאה: אפילו ההחלטה להיפרד מכם קשורה רק במעט אליכם, ולמה שעשיתם או לא עשיתם. אלא אם כן בגדתם, רצחתם, או עשיתם משהו מאד ספציפי, סבירות מאד גבוהה שהפרידה היא מצבור של סיבות מעורפלות שלא ידועות לאיש. ותכל'ס - זה לא משנה. אז תתחילו להגיד לעצמכם את האמת הזאת כמה שיותר מהר, כי כמה שהיא כואבת, היא משחררת בטירוף. תתחילו להתרגל לעובדה שאתם לא באמת הסיבה לכלום, ושהשורה התחתונה נכון לעכשיו היא שלא רוצים אתכם. בלי סיבה. הסיבה לא ידועה וגם לא חשובה. זה לא נעים, אבל עם זאת זה מפשט את הסיפור הפנימי ועוזר לעשות קלוז'ר.

      אל תעיקו
      תשמעו, החברים שלהם אוהבים אתכם, מתבאסים בשבילכם ומוכנים לשנוא בשבילכם. אבל בואו נודה באמת, הם לא יכולים לעשות כלום, ואחרי שבוע שבועיים של חפירות, בכיות בטלפון ופנים אל פנים, הם מתחילים לקבל את התחושה הכללית שהם הפכו מחברים לעובדים סיעודיים, ומתחיל להימאס להם לשמוע את המלל המעגלי הקבוע שחוזר על עצמו בלופ. אל תיעלבו ואל תכעסו, כי רוב הסיכויים שאתם הייתם מרגישים בדיוק אותו דבר אם המצב היה הפוך. הדרך להתמודד עם זה היא להיות מודעים לזה שאתם במצב צבירה מעיק, ופשוט לנסות לא להעמיס על אותו אדם למשך יותר מדי זמן. נסו לארגן רוטציה הגיונית שבה כל 'תומך' מקבל יומיים חופש בלי תלונות ובכי על האקס, וככה תעזרו להם להיות שם בשבילכם, ותעזרו לעצמכם לא להיכנס למקומות בהם אתם מאוכזבים מהחברים. אם בכל זאת זה קורה, תזכרו שרוב הסיכוים שאתם ברגישות יתר מטורפת. אל תנזפו בהם, אל תגידו כלום - תנשמו עמוק ותיזכרו שגם להם יש חיים, ובעיות, ואולי זה זמן טוב גם לשאול אותם מה נשמע אצלם.

      זוג מאוכזב במיטה (ShutterStock)

      אל תצפו מעצמכם לגדולות
      אתם בתקופה שבה אתם לא במיטבכם. אתם לא נחמדים, לא מאד יפים, משעממים למדי וגם לא מי יודע מה חכמים. וזה בסדר. לתקופה של חודשיים שלושה פשוט תורידו ציפיות. ואחרי שהורדתם, תורידו עוד קצת. אל תשפטו את קצב ההחלמה שלכם, את רמת ה"כיפיות" שלכם, או את העובדה שאתם, ובכן, קצת עלובים. זו תקופה שבה הסבל הוא כל כך נורא, שהדבר היחיד שאתם אמורים לצפות מעצמכם לעשות הוא לשרוד ולתפקד באופן בסיסי. נסו לזהות מה מקל עליכם, וללכת לעשות את זה, לא משנה מה זה וכמה זה מטופש. אם מצאתם את עצמכם הולכים לקוראות בקפה שלוש פעמים בחודש, זה גם בסדר. אם הפעולה הזאת נתנה כמה שעות של הקלה - זה כנראה הדבר הנכון לעשות. אל דאגה, בסוף תחזרו להיות אתאיסטים.

      אל תכריחו את עצמכם לשחרר
      משפט שאנשים משום מה אומרים הרבה לנפרדים הוא: "די, עבר מלא זמן, הגיע הזמן לשחרר". איכשהו, לא ברור איך, יש קונצנזוס על כמות הזמן שמותר לך להיות עצוב אחרי פרידה, ואם אתם עוברים את המכסה אנשים מתחילים להגיד לכם לשחרר כאילו משהו לא בסדר אתכם, או להיות מודאגים נורא ולהציע לכם כדורים. אז סליחה, אבל מה זה הקשקוש הזה? יש פרידות שעוברות בשנייה, ויש פרידות שלוקח שנה להחלים מהן, אפילו יותר. וזה פאקינג בסדר. אל תכריחו את עצמכם לשחרר אם לא שחררתם באופן טבעי, ואל תתחילו לקחת כדורים פסיכיאטרים כי אנשים מסביב החליטו שאתם עצובים כבר יותר מדי זמן. אני חוזרת ואומרת - לאנשים אין מושג איך לטפל בעצמם, ובטח ובטח שאין להם מושג מה נכון לכם. בסוף זה יקרה לבד, ועדיף להיות עצוב מאשר לחיות שנים בהדחקה - כי זה באמת כבר יצריך כדורים.

      אל תפסיקו לזוז
      אני יודעת שלאף אחד לא בא לשמוע את זה, שכולם אומרים את זה, ושבא לכם ללכת למכון כושר בערך כמו שבא לכם טחורים מדממים. אבל, וזה אבל מאד משמעותי - אין ולא תהיה תרופת פלא מדהימה יותר מספורט לכל מצב נפשי מחורבן שקיים. הסחת הדעת, והעובדה שיש אנשים מסביב, חלקם אפילו חמודים - עוזרות מאד. אז תעשו ספורט, בלי לרצות, ורצוי קיקבוקס או אירובי מאומץ אחר. מהסיבה הפשוטה שכשנאבקים לנשום אי אפשר, טכנית, לחשוב על שום דבר חוץ מזה - הגוף נכנס למצב הישרדותי, ושום פרידה לא מעניינת אותו עכשיו - אז גם אם זה רק לשעה, זו הפוגה מבורכת להפליא ממחשבות. חוץ מזה, אחרי זה מגיעים האנדורפינים, ולמשך כמה שעות מרגישים טוב יותר. מה שגם שבסופו של יום, אם הולכים שלוש פעמים בשבוע לשעתיים אימון, גם תרגישו מושכים יותר, הרצון שלכם לצאת מהבית יתגבר, יהיה לכם יותר כיף להתלבש, לפלרטט, ולהסתכל על עצמכם במראה. וגם המחמאות לא מזיקות.