כולן מדברות עכשיו על שמנופוביה. בחזית אחת - סערת שבוע האופנה 2020, שמשך אליו אש עוד מאז פורסמה כותרתו השנויה במחלוקת: "נשים אמיתיות". הפעם, סערו הרשתות החברתיות סביב הגילוי כי במסגרת תהליך האודישנים, מוחתמות הנבחנות על חשיפת טופס בו הן מוותרות על כל תמורה (דהיינו: משכורת ותמלוגים) על עבודתן מצד החברה המעסיקה. בחזית אחרת, התגעשו בלוגריות הפלאס-סייז לנוכח קמפיין חדש של קסטרו, אשר מציג דוגמניות במידות 40-42 על מנת ליצור מצג שווא של הגדלת טווח המידות. עיקר הביקורת שהופנתה כלפי קסטרו התמקדה בכך שהמידות הללו לא רק ממוצעות, אלא נמכרות בקסטרו מזה שנים, וכי הצגת דוגמניות במידות אלה כפלאס-סייז רק מנציחה את שלטון הרזון.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
"בכל מקום יש שמנופוביה", אומרת בלוגרית הבאדי-פוזיטיב נעמה פסקה-דיוויס, "לעץ ברחוב יש שורשים שמנופוביים". הדברים נאמרים בחצי-הומור, אבל נשים רבות יסכימו איתה - שמנופוביה עודנה מורגשת תחת כל עץ רענן; במרפאה, במקום העבודה, ברחוב. בצד המציאות הזו, אי אפשר להתעלם משינויים במודל הגוף שאכן מתרחשים בתרבות המיינסטרים. עדיין קשה לחשוב על אישה שמנה שמוכרת סקס-אפיל ומצליחה בכך כמו הרזות ממנה, אבל בגזרת המלאות-בערך, יש לא מעט ייצוגים שתפסו את מרכז הבמה. יעידו על כך אותן דוגמניות מסוכנות "ג'וסי", בניהולה של ריי שגב, אשר כמה מהן מככבות באותו קמפיין ידוע לשמצה מהפסקה הקודמת.
עוד בוואלה!
גם מחוץ למקרה הבודד הזה, ברור כי הגיע זמנן של הג'וסיות. ריהאנה וביונסה בגרסתן הנוכחית, קים קרדשיאן ונועה קירל יושבות בנינוחות תחת הכותרת "סקסית" לא פחות מאשר רותם סלע, גל גדות, אריאנה גרנדה או טיילור סוויפט. כך לפחות מספרים לנו העיתונות ומשרדי הפרסום. האם מדובר בפרופגנדת באדי-פוזיטיב ריקה, או שמא למדנו באמת, כחברה, להעריך מחדש את הקימורים הנשיים? כדי לקבל תשובה לשאלה הזו, יש לבדוק על מי אנשים מאוננים, ובמילים אחרות - היכן נמצאים עוקבי האינסטה.
אז ככה: בגזרת הדוגמניות הישראליות מככבת בטופ בר רפאלי, עם 3 מליון עוקבים. אחריה נטע אלחמיסטר שלה 1.6 מליון, ובמקום השלישי אנה זק ומריה דומרק עם 1.2. אף אחת מהן, במיוחד השלוש הראשונות, לא עונה על ההגדרה של "הירואין שיק" או "מראה נרקוטי", שיוחסו לדוגמניות כמו קייט מוס תחת רייך 1000 השנים של משטר הרזון.
בגזרה האמריקאית, מושלת בחמישיה הפותחת אריאנה גרנדה הדקיקה עם 172 מליון עוקבים, אחריה סלינה גומז התלת-ממדית למדי עם 166 מליון, קיילי ג'נר השדופה עם 158 מליון וקים קרדשיאן עם 157 מליון עוקבים. אפשר לתהות האם המודל של קים קרדשיאן תורם לגיוון אידיאל היופי או שמא מחליף קיצון אחד באחר, והאם בעקבותיו נוצרה הפרעת דימוי גוף חדשה. ריבוי ההתמכרויות לניתוחים פלסטיים בעולם המערבי עשוי להצביע על המצב השני. אבל אפשר להתנחם גם בכך שקרדשיאן היא חלק מהיצע מגוון למדי, בטח בהשוואה ללפני עשור.
פסקה-דיוויס, שמקדישה חלק ניכר מזמנה ומרצה למלחמה בשמנופוביה, טוענת שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור בדרך לגיוון המודלים המיוחל. רק השבוע פורסם בקול תרועה כי בזכות מחאתה של דיוויס אל מול רשת Fox הישראלית, הודיע המנכ"ל אסי ויזל כי יפעל להרחבת טווח מידות הבגדים. ויזל אף הבטיח כי יפרד מהפרזנטורים הנוכחיים של החברה לטובת יצוגי גוף מגוונים יותר.
"אף מנכ"ל של אף חברת אופנה לא התבטא ככה", מספרת דיוויס על ההישג חסר התקדים. "רק לפני חמש שנים קמה תנועת 'מלכוד 42 - אין לי מה ללבוש' שבתגובה אליה אמרה מנכל"ית קסטרו שבחנויות שלה אין מקום לשמנות".
ומאז? אף חברת אופנה לא הרחיבה את טווח המידות שלה? נשמע מוזר, במיוחד לאור הדיבור המוגבר על שמנופוביה בשנים האחרונות.
"עד היום אף אחד לא התבטא. יכול להיות שהם עושים מהלכים, למשל תמנון הגדילו מידות, אבל הם שמנופובים לכל דבר כי לא הכניסו את זה למודל השיווקי שלהם. את לא רואה את זה בקטלוג ולא בסטורי, אז אנחנו במידות שלהם, אבל הם מתביישים בנו. יש דברים מינוריים שקורים, אבל אף מנכ"ל לא אומר שחור על גבי לבן 'אני רוצה למכור לך ואני אמכור לך'".
המגעים בין פסקה-דיוויס לויזל החלו בפוסטים נוקבים, חצי-הומוריסטיים כדרכה של אושיית הרשת, המציבים דרישות ברורות בפני המנכ"ל. לאחר שזכתה לאין ספור תגובות, שיתופים וצילומי מסך שנשלחו הישר לויזל, לא נותר לו אלא להגיב. "המטרה שלי בפרסום הפוסטים הייתה שגם המתחרים שלו יקראו את זה ויכנסו ללחץ, עד שיתחילו להזיז דברים בעצמם", חושפת הבלוגרית, שלמדה בשנים האחרונות דבר או שניים על פרסום ופוליטיקות רשת.
יש שיגידו שאנחנו פונות לשנאת רזון. שאידיאל הגוף הנשי לא נעשה מגוון יותר אלא פשוט עבר למקום אחר, שממוקם איפשהו בין קים קרדשיאן לנועה קירל.
"אני מאמינה שצריך לקבל את הגוף הנשי באשר הוא. אבל זה קצת כמו שתשאלי אשכנזי אם הוא סובל מהעדפה מתקנת לאתיופים. כאילו, זה לא עובד ככה. זה עוול של עשרות שנים שאנחנו רואים בכל המדיות, אז קודם כל בואי נבסס את מעמד הגוף המלא ואחר כך נתחיל לקבל את כולם. התחנות שצריך לעבור בדרך לשם זה לקבל את מה שלא רזה".
טענה נוספת שנשמעת לעיתים קרובות כלפי בלוגריות אקטיביסטיות היא "פחות דיבורים יותר מעשים". לתפישת העייפים מדיבורים, נועה קירל מרחיבה את מודל הגוף הנשי דווקא כי היא לא מדברת על זה. היא פשוט רוקדת, מרגישה עם עצמה בנוח, משדרת ביטחון וסקסיות ולכן זה עובד.
נשים כמו פסקה-דיוויס, לעומתה, מואשמת לעיתים קרובות בכך שהן לכאורה מדגישות את החריגות שלהן. "שזו אמירה שמנופובית קלאסית", לדבריה."המילים האלה לא נאמרו עד היום על ידי אף אחד, ונשים צריכות דמויות מובילות שיעשו את זה בשבילן. אני נותנת השראה לנשים שלא מסוגלות להגיע לאהבה עצמית, בגלל כל האילוצים החברתיים. אז לדבר על אקטיביסטיות כנשים שמדברות במקום לעשות, זה קצת מחוץ לקונטקסט. צריך להכנס לתבנית של עשייה ואמירה כדי לגרום לשינוי. אם נשב ונחכה כולנו, נשלב ידיים ונגיד 'טוב, זה יתקן את עצמו מעצמו' - זה לא יקרה. באותה מידה, אי אפשר לצפות שגזענות או אלימות יטפלו בעצמן. מישהו צריך להגיד את זה, לייצר סיפור סביב זה. זה סטורי טלינג".
עושה רושם שטרנד הבאדי-פוזיטיב מביא איתו לא פעם פוזיטיביות מעושה, אשר מטרתה לרצות את הקהל הרעב לחיזוקים חיוביים. פסקה-דיוויס מסכימה כי קיים בתחום זיוף מסויים, במיוחד אצל בלוגריות שחוברות למפרסמים, אבל במקרה שלה, היא טוענת: הכל אותנטי. לדבריה, גם הצדדים הפחות פוזיטיביים באישיותה מוצפים אל החוץ.
"אני לא כליל השלמות, ואני כל הזמן אומרת את זה", לדבריה. "אני אישה שחווה את כל מה שאישה אחרת ברשת חווה, בלי קשר לרמות הביטחון העצמי שלה. גם לי קשה לפעמים עם חלקים מסוימים בגוף שלי. מאז 2016 עברתי המון. חשבתי שאני הכי אפויה שיש, אבל אז גיליתי שאף פעם לא הלכתי עם שמלה מעל הברכיים, אז פיתחתי גם את זה. אני עוברת תהליך בעצמי ובטוחה שיש לי עוד הרבה מה לעבור, אני לא חפה מאנושיות. אף אחת לא בחרה להיות שמנה, זה לא שהציבו לנו אופציה, זה לא שאמרו לנו 'גברת, לאיזה תור את רוצה? שמאלה לרזה ימינה לשמנה' ואמרנו 'אני לשמנה!'".
ואת לא מרגישה מחוייבת להישאר כזאת למען הקהל?
"בכלל לא. גם רזיתי בהריון איזה 7-10 קילו ולא ממאמץ, אלא כי ככה אני בהריונות, אני מאבדת את התיאבון. איזה כיף שרזיתי כי איבדתי את התיאבון ואת הטעם לחיות".
לפני פרוייקט פוקס, הצעידה נעמה קמפיין שנועד לעורר מודעות לשמנופוביה רפואית. במסגרתו צצו עדויות מחרידות של נשים אשר חוו בריונות, חוסר הקשבה ואף אבחונים שגויים של מחלתן בעקבות התמקדות מופרזת במשקל שלהן. חלקן שמעו מהרופא "את צריכה לרדת במשקל" עוד לפני שהספיקו לומר כי הן סובלות מכאב באזניים.
הניצחון שלה מול (או בשיתוף) חברת "פוקס" חשוב, אך מהווה מבחינתה רק תחנה בדרך אל המהפכה המיוחלת. "בכל חברות האופנה חסרה ההבנה ש-44 היא מידת הביניים. זו נחשבת מידת הקיצון, אף על פי שבפועל, בישראל, זוהי מידת הביניים. ברגע שתהיה הכרה במידה הזאת, והביניים יתבסס, הקיצוניים יוכלו ליהנות יותר, ואז נוכל להתווכח אם המידה הגדולה ביותר היא 52 או 60. לדעתי יקח כמה עשורים, אבל זה יקרה".
האופטימיות של פסקה-דיוויס מדבקת, ובצדה עולה השאלה, מה בדיוק יקרה. האם אי פעם נצליח למוסס את האובססיה האנושית לאידיאל יופי צר - תרתי משמע? האם אפשרי בכלל לפרק את האל האחד למספר אלילים שמייצגים פסגות יופי שונות בדרכן? אם נתבונן על תהליך ההתפצלות באינסטגרם, יתכן שאנחנו בדרך לשם.