מכירים את הנשים האלו, שיש להן בעל, חבר או בן זוג מושלם וכל מה שהן עושות זה להתלונן עליו? בזמן שיש נשים שסובלות מגברים קנאים, אגואיסטים, קמצנים, חסרי התחשבות ואני בכלל לא מדברת על הדברים הגרועים יותר - יש נשים שהגבר שלהן מתייחס אליהן כמו אל נסיכות וכל מה שהן עושות זה להתעצבן עליו. ככה הרגשתי כשצפיתי בפרק האחרון של חתונה ממבט ראשון. אולי לא בכזו בוטות, אבל המבט של הדר כשהיא שמעה שלבן הזוג המיועד שלה קוראים דניס, אמר הכל.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
עכשיו, בואו, דניס הוא חתיכת מציאה. מי לא היתה רוצה גבר בלונדיני, חתיך, מצחיק עם עבודה טובה, דירה במגדל עם צ'יפ במקום מפתח ועם בונוס של גינונים אירופאיים שפותח לך את הדלת, לא שוכח להביא פרחים ביום האהבה ומבין את החשיבות של מתנות ביום הולדת. ועוד הוא ביחסים מעולים עם אמא שלו!
לכאורה - גבר מושלם. ועוד לאישה תל אביבית בת 33, שעם כל הכבוד לזה שהיא יפה ומוצלחת, כבר כמה שנים סופגת מהסביבה שלה הערות בנוגע לביציות המזדקנות שלה.
אבל ברגע שהדר אמרה עם דמעות בעיניים שאבא שלה היה רוסי, הבנתי הכל.
עוד בוואלה!
בתור אישה רוסיה, כזו שלא רק גדלה עם אבא רוסי אלא עלתה לארץ לפני קצת יותר מ-30 שנים, אני יכולה להגיד שאני ממש מבינה את הדר. אני אולי לא מסכימה איתה, כי אני יודעת שלשפוט בצורה הזאת עלולה מהצד להיראות אפילו גזענית, אבל האמת שאני מבינה את ההסתייגות ומאיפה היא מגיעה. גם אני לא רציתי אף פעם לצאת עם רוסים, וזה לא כי אני גזענית, אלא דווקא בגלל שאני רוסיה.
כי להיות רוסי זה לא רק לעלות לארץ ולהתמודד עם קשיים של שפה, הבדלי מנטליות או הורים ששולחים אותך לגן דתי עם שתי פרוסות לחם שביניהן יש פסטרמה וגבינה צהובה (סיפור אמיתי) - להיות רוסי זה לחיות חיים כפולים שנעים על התפר שבין הרצון להשתלב בחברה שונה ומפחידה, לבין הזהות שההורים שלנו מנסים לבנות אצלנו מבלי להבין איך הם גורמים לנו להיתפס כלפי חוץ. אה, ובין לבין צריך גם לנסות להבין מי אנחנו לעזאזל.
לצערי, ברוב המקרים, כולל זה הפרטי שלי - כל מפגש בין העולם הרוסי לישראלי הוא חוויה לא קלה. אני לא מדברת על עכשיו, כשפוטין ואוליגרכים הפכו את רוסיה למשהו מגניב, אלא אז - לפני 20, 30 ו-40 שנים, כשאף אחד לא צעק "נזדרוביה" כשהרים לחיים, וכל הרוסיות עוד היו זונות.
אני מוכנה לחתום לכם שאין אף רוסי שלא חווה גזענות, בין אם מדובר במשפטים כמו "תחזרו לרוסיה", בדיחות על איך שאנחנו מתלבשים, או מקרים "קלים" יותר, כמו למשל אותו בחור שהציע לי לצאת ואז אמר לי בגאווה במהלך הדייט שהוא יוצא איתי "למרות" שאני רוסיה. בשלב מסוים הדברים האלו מחלחלים ויוצרים רצון להחביא את הרוסיות, להתרחק ממנה עד כמה שאפשר כדי להיות "רגילים". חלק מבקשים מההורים לא לדבר איתם רוסית בפומבי, אחרים מחליפים את השמות מיבגני לגל ומשורה לשי, ואצל נשים מסוימות, כמו שאני מהמרת שקרה אצל הדר, אצלי ואצל עוד הרבה חברות רוסיות שלי התפתחה רתיעה מגברים רוסים.
זה לא שדניס מקולקל, או שהדר גזענית - פשוט הוא מזכיר לנשים רוסיות מסוימות את כל מה שהן מנסות לברוח ממנו. ברגע אחד את חוזרת להיות "הרוסיה" - האמא הרוסיה בגן שהגננת מספרת לה בהתפעלות שהילדה שלה שאלה מה זה קוסקוס וכל מה שהיא יכולה לשמוע זה שהאוכל שלה לא מספיק נכון, האישה הרוסיה שגברים לא לוקחים ברצינות כי "אולי היא בכלל לא יהודייה" והילדה שצריכה ללכת עם ההורים לעירייה כי אחרת הפקידה תצעק עליהם בעברית והם לא יבינו כלום.
אני מבינה שהדר נולדה בארץ, אבל תסלחו לי, כשאני מסתכלת עליה, רוסיה לרוסיה, עם כל הכבוד לאמא תיקי, את העובדה שהיא גדלה עם אבא "שונה" אני רואה מקילומטר. יכול להיות שאבא שלה הוא דווקא מעליה ותיקה יותר, של שנות ה-70, והוא מאותם עולים שהגיעו לכאן מתוך אידאולוגיה, עשו צבא ולא נזרקו מתוך מדי מנתחים ומעבדות לעבר קריירות משגשגות של מנקי רחובות וקופאיות, אבל לצערי גם הם, למרות כל הניסיונות, תמיד יישארו זרים. וככאלה, גם הם גידלו ילדים עם מנטליות חצויה - רוסים עם מעטפת ישראלית שהופכת אותם לקשוחים מבחוץ אבל מסתירה את זה שהם עדיין מרגישים שונים, גם בעיני ההורים, גם בעיני הסביבה ובעיקר בינם לבין עצמם.
ההתנהלות הקרירה של הדר שמסתירה פגיעות ועדינות, הבלט שתפס מושב אחורי והפך לתחביב בזמן שהיא מפתחת קריירה "אמיתית" במעבדה, חוסר ההתפשרות על ההצלחה שלה ועל המקום הראשון כבלרינה, הרצון להיות מחוזרת וההבנה שמגיע לה גבר איכותי שידאג לה - כל זה רשום בספר ההדרכה לרוסיה המתחילה.
אם תשאלו אותי הריחוק מדניס לא נובע מזה שהיא מפחדת שכמו אבא שלה, גם הוא לא יחבק אותה. החיוך שנמרח לו על הפנים ברגע שהיא הופיעה בחופה והעובדה שהוא מיד תפס לה את היד ולא עזב רוב הערב, מסגירים שמדובר בגבר חם שיחבק אותה באהבה מול סדרה של נטפליקס. הריחוק נובע מכך שהיא רוצה להיות כמו כולם, וכמו כולם זה בעברית, בלי סבתא ג'ני שגרה במדינה אחרת עם חגים גדולים מלאים במאכלים בצבע אדום, ובלי ילדים שיקבלו את תווית הרוסים למרות שהם דור שני בארץ.
אז כן, מהצד אני יכולה לראות את המציאה שהוא דניס, אבל דרך העיניים של הדר אני לגמרי יכולה להבין את האימה שלה - כי הוא לא סתם דניס, הוא כל הצד הזה של המשפחה שלה, שלנצח יהיה שונה. זה נכון שכל החברות שלה יתעלפו ממנו, אבל היא תראה רק את שם המשפחה שהוא אומר עם ר' מתגלגלת , ותדמיין את האבא שידבר בשפה אחרת עם הילדים. כי בזמן שכל כך הרבה נשים מחפשות מישהו שיהיה דומה להן, יש כאלו שרואות ב"דומה" הזה חולשה שהן רוצות לשכוח. אני מקווה בשבילה שהיא תוכל להתגבר ובאמת להיפתח לזוגיות הזו, שהיא, אגב, הדוגמה הקלאסית לזה שמי שיושב למעלה, או במקרה הזה - המומחים, נותן אגוזים לזה שאין לו שיניים. כי מאיפה שאני יושבת, זה באמת נראה כמו שידוך מדהים, ואולי אפילו הזדמנות לתיקון.