פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      צעדת השרמוטות בתל אביב (ראובן קסטרו) צילום: ראובן קסטרו
      צעדת השרמוטות בתל אביב (ראובן קסטרו) צילום: ראובן קסטרו

      נסיגת השרמוטות: הפוליטיקלי קורקט מחבל בשיח וסותם פיות

      השנה צעדת השרמוטות תשנה את שמה ל"צעדת המופקרות", כדי שלא לפגוע ברגשותיהן של נשים ממגזרים מסוימים. אופיר סגרסקי תוהה האם הפוליטיקלי קורקט עבר את הגבול ומתחיל להגביל את השיח ולפגוע במטרה עצמה

      לאחר מאבקים פמיניסטיים עקובים מדם זה קרה: "צעדת השרמוטות" בירושלים שינתה את שמה ל"צעדת המופקרות". אם החלק הראשון גרם לכן לחשוב שמשהו מהותי זז במעמד האישה בארץ, התנצלותי הכנה - אנחנו עדיין משתכרות פחות, נאנסות יותר, נרצחות במשפחה, צופות בסיקור הנאנסת לכאורה בקפריסין לצד הופעה של אייל גולן, ולא מיוצגות מספיק בכנסת.

      "אנחנו מקבלות ביקורת מנשים רבות שמתקשות לצעוד איתנו כשאנחנו נושאות את הכותרת 'שרמוטות'", פרסמו המארגנות בעמוד הפייסבוק של הצעדה. "המילה שרמוטה שהושאלה מערבית נתפסת בעיני רבות כפוגענית והשימוש בה כניכוס. נשים רבות, מזרחיות ודתיות, מתקשות להגיע ולא מרגישות חלק מהמחאה. ונשים ערביות ופלסטיניות מרגישות שהן לא יכולות להזדהות איתה ולצעוד תחת המילה שרמוטות באופן בטוח במרכז ירושלים. אנחנו משנות את השם על מנת לפתוח את הצעדה לקהלים נוספים ולעודד נשים חדשות לתנועה להצטרף אלינו".

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      פמיניזם 2020 הוא כזה שמקבל את כל המגזרים ומתחשב בכולם, שזה נחמד, לו רק היה אפשרי. אם הביקורת הגיעה במסות גדולות כל כך לאורך השנים, נראה שהסוגייה נוגעת לנשים רבות. לכאורה, הצעד הנכון הוא ללכת לקראתן, ואכן יש משהו מקסים בנכונותן של מארגנות הצעדה להפנים ביקורת. מהצד השני, עולה השאלה האם יש אפשרות לרצות את כולן ומה מחיר הניסיון לעשות את זה.

      לטענת נשים רבות, דתיות, מזרחיות וערביות בעיקרן, השם "שרמוטה" פוגעני ומדיר. למען האמת, הטיעונים לכך לא לגמרי ברורים. ראשית, המילה "שרמוטה" נוכסה לשפה העברית מזה עידנים, וכיום היא משמשת אותנו בעברית לא פחות מאשר בערבית. מי שמבקש לפגוע בי בטוקבקים, קורא לי "שרמוטה", לא "מופקרת". וכן, זו מילה דוחה, פוגענית וקשה. אבל אתן יודעות מה עוד דוחה, פוגעני וקשה? להיאנס.

      צעדת השרמוטות בתל אביב (ראובן קסטרו)
      המילה "שרמוטה" נוכסה לשפה העברית מזה עידנים, וכיום היא משמשת אותנו בעברית לא פחות מאשר בערבית (צילום: ראובן קסטרו)

      כמו כן, אסור לשכוח שהמילה "שרמוטה" היא שהביאה מלכתחילה את צעדת השרמוטות לבאזז התקשורתי שלה. בפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה נקרעתי מצחוק, מה שמשך אותי, אחר כך, להקשיב. בואו נודה בזה, "צעדת המופקרות" לא נשמעת מעניינת יותר מכל מחאה אחרת של קבוצת אנשים עצובים עם שלטים. המילה "שרמוטה" ייצגה גם את האופי הבוטה של הצעדה, הכולל עירום, שגם הוא לא יתקבל ברחובות ירושלים בברכה. העירום הזה חשוב, מפני שהוא חלק אינטגרלי מהמסר: לא משנה אם אני ערומה, לא משנה אם אני שרמוטה - כן, שרמוטה - בי לא נוגעים ללא הסכמה. גם מי שנרתעת מהשם, מוכרחה להעריך את הקול שהוא הביא לקדמת הבמה.

      אבל קשה להעריך משהו כשאנחנו שקועות כל כך בשיח היעלבויות. הנה, כבר במרחק שלוש תגובות מפוסט הפירסום של השם החדש, תמצאו עוקבת שמאשימה קורא אחר ב"הסגברה", מפני שלא הסכים עם הצעתה לכנות האירוע "צעדת הזונות". הבחור מיד התנצל, והדיון הסתיים בלא דיון, מפני שלא פשוט להביע דעה כלשהי על פני עמוד פמיניסטי, כאשר כל כך קל ליפול מדיונים פמיניסטיים לקרב האשמות. נדמה לי שאני עצמי הופעתי פעם מקבוצת "שיח פמיניסטי" כי השתמשתי בה בביטוי "לזיין בתחת" - מספר מגיבות נעלבו ממני קשות בשם קהילת הלהט"ב, שכן זיון בתחת איננו אקט משפיל.

      הנושא כמובן מורכב, והפמיניזם לא שייך רק לאשכנזיות או לבנות. אם קיים הביטוי "פמיניזם לבן", הוא כנראה קולע לתחושה קולקטיבית. בתור אשכנזיה, כנראה לעולם לא אוכל להבין. אבל האם די במילה "שרמוטה" כדי לייצג הדרה לבנה? באותה מידה, אוכל לטעון שהמילה "מופקרת" פוגעת בי כחילונית, מפני שמעולם לא כינו אותי כך. וגם, מי בכלל החליט שאנחנו מופקרות? רק כי אני משוחררת מינית? מהיום יקרא האירוע "צעדת הנשים המשוחררות מינית אשר חוות פגיעה מרשויות החוק בהיותן כאלה".

      צעדת השרמוטות בתל אביב (ראובן קסטרו)
      קשה להעריך משהו כשאנחנו שקועות כל כך בשיח היעלבויות (צילום: ראובן קסטרו)

      אבל אין לי ממש זכות, כלבנה חילונית, להתלונן על מקומי בשיח הפמיניסטי. בקרב הקרבנות, אני מפסידה. אסור לי לצאת כנגד דתיים כי אז אני פוגעת ברגשותיהם, אבל רגשותיי שלי נחשבים פריווילגיים. העברת ביקורת על איש דת? מזל טוב, את "אנטישמית". אז מה אם האיש המכובד הזה טוען שכל תפקידך לבשל וללדת. ולא נעים לומר, אבל גם האיסלאם לא מקסים לנשים. הנה, עובדה - פמיניסטיות ערביות נמנעות מהשתתפות בצעדת השרמוטות כי הן מפחדות מפני משפחותיהן. אבל אסור לדבר על המצב האבסורדי שבו מעדנים את שמה של צעדה פמיניסטית לבקשתן של קהילות פטריארכליות.

      אלה דברים שמאוד לא פוליטיקלי קורקט לומר אותם, ולמען האמת, אני מפחדת עד לשד עצמותיי עם פרסום הטור הזה, עניין מטריד כשלעצמו. איך יתכן שאני, שמגדירה את עצמי פמיניסטית, שקידמה מאבק בהטרדות מיניות, מפחדת ממובילות המאבקים שבהם אני תומכת?

      כשסרטוני הווידאו שלי נעשו ויראליים, גיליתי כמה קל להיסקל וירטואלית על מילה. כשפרסמתי סרטון המשמיע את קולן של עובדות תעשיית המין בישראל, וטענתי כי אין לסגור להן את מקורות הפרנסה אלא לעזור להן למצוא חלופיים, הואשמתי בעידוד לזנות. כשנתתי לגיטימציה לעירום של עדן פינס, הואשמתי בדיוק באותו הדבר, לצד אנטישמיות, כמובן. רבות מהפמיניסטיות הישראליות, כך גיליתי, תומכות בעירום שלך רק בתנאי שאת שמנה או אחרי הריון. אם את שווה, מישהו עוד עלול חלילה לאונן על זה. גוועלד.

      כאשר חשפתי בפייסבוק שעברתי טראומה מינית (ללא תיאור של המקרה עצמו בכלל), כתבה לי פעילה פמיניסטית, "אני חושבת שראוי לפתוח באזהרת טריגר". זוהי דוגמה מופלאה לרגע שבו הרגישות העצמית שלנו עולה על כל רגישות לאחר. כי עם כל הכבוד למטורגרת מתיאור התקיפה שלי, אני, ובכן, המותקפת עצמה. יותר מזה, זוהי דוגמה לרגעים בהם הרגישות שלנו גורמת לנו שלא להיות מסוגלות לדבר על דברים כפי שהם.

      צעדת השרמוטות בתל אביב (ראובן קסטרו)
      (צילום: ראובן קסטרו)

      כאשר סף הנפיצות נמוך כל כך, וכל מילה עלולה לפגוע בקוראת אקראית עד עמקי נשמתה, לא ברור על מה כבר אפשר לדון בכנות ולעומק. ישנה תחושה שאנחנו מתגאות בשיח, אבל השיחות שלנו רודדו לגובה הקלישאות. "אני מאמינה לך", "אתה מסגביר לי", אוסף ביטויים פמיניסטיים שנראו מלהיבים ביומם הראשון - ממשיכים להיזרק לאוויר בכמויות אדירות, ללא הקשר, כקליפות גרעינים. ולכולנו נשאר רק ליישר עם המוסכמות הללו קו, או שיבולע לנו.

      מתוך הפחד הזה, מעולם לא העזתי להודות שאני לא מאמינה לכולן, ובטח שלא אאמין מיידית לאישה מעצם היותה אישה. לו הייתי מנסחת את המשפט הזה בהתאם לצו לבי, הוא ודאי היה משתנה ל"אני מאמינה שמגיע לך משפט צודק" או "אני מאמינה לך כל עוד אין לי סיבה סבירה שלא". פשוט כי העולם מלא שקרניות ומטורללות ממש כשם שהוא מלא בשקרנים ומטורללים. לא כולם הולכים עם הטרלול שלהם למשטרה, חלקם כן. הנתונים המפוברקים על אחוזי תלונות השווא מרתיחים אותי. מי שיודעת כמה קשה להוכיח הטרדה, יודעת שאין סיכוי לגלות כמה מהתלונות הן אמת וכמה הן שקר. יתכן שאחוז תלונות השווא נמוך, ואינטואיטיבית, אני די בטוחה שהוא נמוך, אך גם שהוא גבוה יותר ממה שאנחנו חושבות. מעל הכל, פיברוק נתונים מוציא אותנו כמי שמטות מספרים לצורך אג'נדה.

      ההנחה הזו תקפה מבחינתי גם לתלונות על אלימות במשפחה, כמי שמכירה מקרוב שני מקרים של נשים שהתלוננו על הגברים שלהן, סתם כנקמה. בצד זה, מטריף אותי לראות איך מקרים של "הכתובת הייתה על הקיר" מתמסמסים על ידי המשטרה פעם אחר פעם, ובמלוא הרצינות, מעניין אותי להבין איך זה קורה. איך יתכן כזה חוסר אחידות וחוסר הגינות ביחס של אותו הגוף לתלונות שונות. אבל הדיון במורכבות המצב לא ממש מתאפשר, כאשר עצם הצעת הרעיון של תלונת שווא עולה בשריפתך על המוקד.

      אינני ממתנגדיו של הפוליטיקלי קורקט. עולם מתוקן מבחינתי הוא לא כזה שבו אנו מקיאים זה על זה את כל מחשבותינו, במיוחד אם המחשבות האלה הן "הומו מסריח", "חרדי מטומטם", "שמנה דובה" או "שרמוטה". בצד זה, כדאי לשאול מתי הפוליטיקלי קורקט מונע מאיתנו לדבר בכנות, ומרחיק בינינו תחת מעטה של קירוב קהילות. מתי כל ביקורת על אישה הופכת ל"שנאת נשים", ומתי ביקורת על דת נזרקת אוטומטית לפח ה"אנטישמיות". הגם שהרגישות הנשית מבורכת, ראוי למצוא בתוכה דרך לדון. כי אם אנחנו כל כך נוחות להיפגע זו מזו, לא ברור איך אפשר לייצר בכלל שיח, שלא לדבר על עשייה משותפת. ובסופו של דבר, באנו לפה לעשות.