זו השאלה שדני ושני צריכים לשאול את עצמם ברגע זה

"אז אתה רוצה לז** את עצמך?" שאל הבעל-של-החברה-של-שני את דני בזמן שדני מסביר לו במשך 10 דקות שהוא לא מסוגל להתחבר כי 'הוא אמנם מבין את החיבור בינו לבין שני בגלל ש"שניהם אוהבים טבע" אבל זה לא ממש מדויק כי אחרי נבירה בכל תנועה של שני הוא מבין שהיא רוחניקית חובבת טבע בעוד הוא גבר-גבר שאוהב להתפלש בבוץ'. מבחינתי, המשפט הזה הופך את 'הבעל-של' לכוכב הבלתי מעורער של העונה. בכלל, הפרק כולו, חוץ מהנשיקה החמודה מאוד של מעיין ועומרי בסוף, נראה כמו שיעור ב"טאף לאב" לכל הזוגות, אבל בעיקר לדני.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

מצד שני, הוא באמת היה צריך את זה. כמו ילד קטן שמשתטח על הרצפה בצרחות באמצע סופר, דני נכנס כל כך עמוק אל תוך מחילת הפאניקה שלו שמילים טובות והכלה כבר לא יכלו לעזור. זה השלב הזה שבו האמא מבינה שאין ברירה - אחרי שהיא ניסתה להרגיע, להסביר, לשתוק, לחכות ולהתמודד באלגנטיות, היא צריכה לשחרר נביחה אחת שתבהיר שנחצה גבול, ושנגמרה הסבלנות.

ודני אכן הבין. נראה שהיה צריך את חוסר הטאקט של הבעל-של-עתליה (באמת שחזרתי לפרק כדי לראות מה היה שמו וזה לא נאמר בשום שלב) כדי לבעוט אותו מתוך הלופ הטרחני והאובססיבי שלו. ממש כמו אותו ילד, דני היה במצב שבו הקול הפנימי שלו צרח כל כך חזק שהוא לא שמע שום דבר - לא את המומחים שניסו להסביר לו שלא מצפים ממנו להביא עם שני 14 ילדים פרסים ולגדל אותם בקומונה וגם לא את שני שחזרה ואמרה שכל מה שהיא רוצה זה גבר לבלות וליהנות איתו.

אבל כשהגיע מישהו אחר, מהצד, כזה שלא ניסה לשכנע אותו להיכנס אל תוך הזוגיות הזו אלא פשוט אמר לו להפסיק לבלבל במוח, ממש אפשר היה לראות את הגלגלים במוח של דני מתחילים להסתובב. רגע אחרי, כשעתליה (זו אישתו, החברה של שני, כן?) נהמה לעברו "ראיתי את הלחץ שלך בעיניים, יאללה יאללה שחרר", ההלם הפך למשהו חדש. כאילו הוא יצא לרגע מתוך עצמו, הסתכל מהצד, ותפס את הראש כשהבין כמה אובססיבי הוא נשמע.

נראה שכל מי שנמצא בתוכנית מודה שכשמגיע הקושי, בין אם מדובר בלהיפתח לאדם אחר, או פשוט להשתחרר, הם מעדיפים להתקפל את תוך עצמם, להיכנס אל תוך הראש שלהם, ואז פשוט לעזוב.
איתמר אומר לקארין שהוא תמיד עוזב רגע לפני שמתפתחים רגשות ומגלה לה שקשה לו, ושהוא נלחם בעצמו, בזמן שקארין בעצמה מבינה על ספת הטיפולים שהיא מתה מפחד לוותר על המופע האור קולי שהיא מעלה עבור איתמר מדי לילה שכל המטרה שלו היא להרחיק משניהם בסופו של דבר את הרגע שבו היא פשוט תצטרך להיות היא, ולאפשר לו להכיר לא רק את קארין המתוקתקת שיודעת להכניס אותו למשחק כדורסל סגור, אלא את קארין הרגילה עם הגולגול והמשחה נגד חצ'קונים על הפנים (טוב, אולי הגזמתי).

הרגע הזה שבו היא יושבת על הספה ומבינה שמה שהיא הכי מפחדת ממנו, לתת לו להכיר את קארין הרגילה, היא הדרך היחידה שתגרום לו לפתח אליה רגשות, הוא רגע לא פשוט שמעמת אותה עם העובדה שהיא לא יכולה להסתתר יותר והיא חייבת לבחור - או להיחשף, או לוותר על הזוגיות.
זה גם מה שקורה בין הדס ושי, כשהיא אומרת לו שהוא לא מראה רגש. הוא נבהל ומיד מעלה משהו שמזכיר יותר הכנה של שחקן לתפקיד - נבירה בתוך הזיכרונות אחר זיכרון אחד שיעורר דמעות והתמקדות בו עד לשלב שבו הבכי נראה טבעי. אבל בגלל שזה לא מרגיש אמיתי מספיק, זה נראה שהדס לא מתרגשת, גם לא מהדמעות, והשניים האלו לא מתקדמים.

הפחדים האלו הם בדיוק מה שעוצר אותנו כל כך הרבה פעמים מלהצליח לבנות מערכת יחסים אמיתית, ובצורה די אבסורדית, הדרך היחידה להגיע אל המקום שאנחנו רוצים היא רק על ידי התמודדות איתם. כי בכל זוגיות, בין אם כזו שמתחילה מתשוקה בלתי נגמרת וקליק ששומעים למרחקים, או כזו שמתחילה בחופה בין שני זרים, יש את הרגע הזה של "פייט אור פלייט", להילחם בעצמנו ופשוט לשחרר את הפחדים בתחושה של "מה שיהיה יהיה", או לוותר.

לפעמים אנחנו מצליחים לעשות את זה בעצמנו ולהיפתח מתוך רצון לאפשר לאדם שמולנו להכיר את מי שאנחנו, אבל בהרבה מקרים, כמו עם דני - אנחנו צריכים עזרה. מישהו שיעמיד לנו מראה מול הפאניקה הלא מבוססת שלנו, יחד עם ההבנה שאנחנו רוצים זוגיות יותר מאשר שאנחנו רוצים לשמור על עצמנו. ואולי זה הדבר הטוב ביותר בחתונמי - העובדה שאף אחד (חוץ מדן) לא יכול לברוח, והם חייבים לשבור את הפחדים האלו ולעבור דרכם, פעולה שהרבה מאיתנו לא מסוגלים לעשות בחיים האמיתיים. וזה עובד. עובדה, אם דני אומר בחיוך בסוף הפרק "אחרי המעשים יימשכו הלבבות", אז באמת הכל אפשרי.