ההתנהלות השכונתית של אופירה וברקו חביבה עלי, מהסיבה הפשוטה שכל המדינה הזאת ממילא שכונה אחת גדולה, אז לפחות בתוכנית הזאת לא מעמידים פנים שזה אחרת. מצד שני, הגבול בין שכונתיות חיננית לבין התבהמות מוגזמת עדיין נחצה מדי פעם בתוכנית הזאת. שזה מבדר, לא אעמיד פני טהרנית, אבל בשישי האחרון עלתה השאלה - האם בשם הבידור, הכל מותר?
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
קצת אחרי שניקול ראידמן קראה לשר האוצר "אפס", כי מן הידועות הן שלהיות בעלת בוטיק בכיכר המדינה ונשואה לאוליגרך, מכשיר אותך להפוך לפרשנית פוליטית באינסטגרם - לינוי אשרם הגיעה להתארח בתוכנית כדי 'לסגור שנה'. אחרי שיחה קלה על המדליה, על כוונתה לפרוש בשיא, וקצת על תוכניותיה לעתיד, הותקלה אשרם באמצעות תמונה משותפת שלה עם בן זוג לשעבר ושאלות חודרניות על היחסים, שהמשיכו גם אחרי שביקשה 'לא להיכנס לזה'.
עוד בוואלה!
מבחינתנו אשרם היא הספורטאית הכי מפורסמת בישראל, אישה שעמדה בלחצי קריירה שרובינו היו נשברים מהם, ואחרי המדליה היא בכלל דמות נערצת שאחנו מייחסים לה כוחות על טבעיים. אבל כשחושבים על זה, לינוי אשרם היא בחורה בת בקושי 20, שמילדות מאד מוקדמת מקדישה את רוב זמנה לאימונים אינטנסיביים, מה שכמובן לא משאיר לה הרבה זמן יכולות בתחומים אחרים, ולהתקשח רגשית כמו שאר בני דורה האקסטרווטים והמודעים לעצמם.
הרי מבחינה דורית, אם הייתה גדלה רגיל, היא הייתה אמורה להיות בחורה מעצבנת שמכורה לאינסטגרם, יושבת כל שישי בפורט סעיד על בירה ומדברת על דייטים כושלים עד שהאוזניים נושרות לשומעיה. מצד שני, גנרית ככל שיכלה להיות, כנראה שהיו לה כישורים חברתיים משוכללים יותר, והדרך שלה להתמודד עם סיטואציה כמו זו שבה שהעמידו אותה אופירה וברקו היתה מלוטשת יותר.
כשאשרם פרצה בבכי פתאומי, כמו תינוק ששפתו רועדת מעלבון והוא לא טורח להתגונן, קרו כמה דברים. קודם כל כל כולנו הופתענו, כולל המראיינים, שמן הסתם ציפו להכחשה עם חיוך מתחכם ותו לא - ודבר שני, הלב של כל הנוכחים מיד נשבר עם שלה. תכל'ס, הדבר האחרון שציפינו לקבל מסלב שבא להתראיין אצל אופירה וברקו זה את האמת העירומה, בלי ייפיופים ובלי פילטרים.
היה משהו כל כך פגיע וכן בתגובה הזאת, שהיא טרפה את כל הקלפים. אופירה וברקו מיד הפכו ממראיינים קשוחים שמחפשים כותרות תהובות להורים חומלים - אופירה ניגבה ללינוי את הדמעות, וברקוביץ', כמו הבומר שהוא, מלמל מתחת לשפמו הכנה רגשית שהכל בסדר, שיהיו עוד בחורים, ובזאת כולם ירדו מהנושא הרגיש.
הרי תוכניות ראיונות כאלה חיות על רגעים מהסוג המפדח - להפתיע מרואיין בשאלה שמוציאה ממנו תגובה ספונטנית זה הלחם והחמאה של הטלויזיה נגועת הריאליטי שלנו, ומרואיין שמפגין התנגדות, זה כמו סדין אדום לשור. אבל הפעם, לא רק שהמראיינים הורידו את הרגל מהגז - הם הרגישו רע.
מתי לאחרונה ראינו מראיין מרגיש רע על הפגנה של חוסר רגישות? הם בטח מרגישים רע מדי פעם בדיעבד, ואנחנו לא יודעים שזה קרה בכלל. היה משהו כל כך מרענן וקסום ברגע הזה, על כל רבדיו - איזה מזל שלא הורידו אותו בעריכה, למרות שאולי היה מקום להתחשבות ברגשותיה של המרואיינת במקרה הזה. אגב, בזמן כתיבת הטור הזה הסתבר לי שלינוי קיבלה זכות ווטו, אבל אישרה את השידור, ומזל.
בסופו של דבר, עם כל הכבוד לאולימפיאדה - מה שבסוף גורם לנו להרגיש קרבה אל הסלבים שלנו הוא חייהם האישיים - הלב השבור שלהם, התקופה הקשה שעברה עליהם, והפאדיחות שלהם. הם יודעים את זה, ולכן כבר אפשר למצוא עשרות פוסטים של "שיתוף" בכל הפלטפורמות, אבל תמונות הצלוליט גם הן הפכו כבר למחושבות וציניות, והשימוש בהן לכלי צבירת לייקים.
כולנו שולטים כל כך טוב באומנות ה"איך לרגש", שמועמדים באודישן להישרדות פולטים מיד את הסיפור העצוב שלהם. רגשות משמשים אותנו למניפולציה בכל כך הרבה הזדמנויות, שתגובה טבעית וחפה מכל השיט הזה היא אירוע שצריך לכתוב עליו. פרץ הבכי של לינוי אשרם היה אירוע נדיר ויקר ערך, ולא רק שאינו פאדיחה - לטעמי הוא היה רגע לא פחות מקסום. אפשר יה לערוך אותו החוצה ולחסוך ממנה את המבוכה, אבל איזה כיף שזה לא קרה, שקיבלנו כמה רגעים של זיכוך, וזכינו לראות שלושה אנשים מקולפים למשך דקה שלמה מכל מניירה. לינוי שוב ריגשה מדינה שלמה, והפעם באמת.