בשעה טובה נגזרו השבוע 23 שנות מאסר על אביעד משה, שניסה לרצוח את שירה איסקוב לעיני בנם הקטן. סאגת איסקוב שונה מכל מה שהכרנו עד עכשיו, משום שהתרגלנו שאת קולן של הנרצחות, כבר אי אפשר לשמוע. הן לא יכולות לספר לנו מהעולם שמעבר על רגעי האימה והכאב הבלתי נתפסים ועל ההבנה שהאיש שהיה אמור להיות הכי קרוב אלייך התגלה כמפלצת רצחנית. לצערו של אביעד משה (שהמשיך לאיים על איסקוב בעודו במעצר, סירב תקופה מסוימת לאשר טיפול פסיכולוגי לבנו, ולקינוח התגלה גם כסרבן גט) ולשמחת כולנו - שירה איסקוב שרדה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
שירה איסקוב לא ביקשה להפוך לסמל המאבק באלימות נגד נשים. היא הביעה את רצונה לחזור ולחיות את חייה הרחק מאור הזרקורים, היא לא מלאת תחושת שליחות ולא חשה שמפעל חייה הפך לחינוך נשים אחרות לזיהוי סימני אזהרה, בעקבות ניסיון הרצח. היא אישה פשוטה שנקלעה לסיטואציה מחלחלת ומטלטלת, אמרה לעולם את המסרים שהיו לה להגיד ועכשיו רוצה לעסוק בשיקום ההריסות. לגיטימי לגמרי. אבל הסיפור מסרב לרדת מהכותרות. ממש עכשיו התבשרנו כי אביעד משה קיבל 23 שנים בכלא, שחלקן עקב פסק דין תקדימי בגין התעללות בקטין (בנם של הזוג, שנכח באירוע). עונש ראוי, למרות שלדעתי אולי היה אפילו ראוי לגזור עליו יותר. אבל האם מערכת המשפט גוזרת את דין כל הרוצחים הפוטנציאליים באופן דומה? לא בטוח בכלל.
עוד בוואלה!
"נשים לא רוצחות, הן רק הורגות" כך משקף שי רודה - עורך דין פלילי המתמחה במשפט הפלילי, את הדרך בה הוא תופס את עמדת הפרקליטות למעשי אלימות ברוטלית של נשים. לדבריו, "יש הבדל בין אביעד משה לנורית שמייב, כי במקרה של משה יש עבירה נוספת של התעללות בקטין. נורית שמייב גם לא ניהלה משפט כמו אביעד משה. היא לקחה אחריות על המעשים שלה. מעבר לזה, אין ספק שמדובר בשני מעשים מזעזעים ושניהם היו יכולים להיגמר באותה צורה - מוות. למרות זאת, לנורית שמייב ייחסו בסופו של דבר עבירה של גרימת חבלה מחמירה ולא של ניסיון לרצח. הענישה על ניסיון רצח היא גבוהה יותר וזה מסביר את ההבדל בין פסקי הדין". כלומר, לפי עו"ד רודה, גזר הדין בשני המקרים, הולם פחות או יותר, את סרגל הענישה המקובל בפשעים מסוג זה. הוא אומר כי בדרך כלל, על ניסיון לרצח מקבלים פסק דין דו ספרתי עם כמה שיותר שנים ועל גרימת חבלה מחמירה, בין 8 ל-12 שנים.
אז למה נורית שמייב קיבלה רק 6?
"בית המשפט מכניס למכלול השיקולים גם את העובדה שהיא אמא יחידנית לשני ילדים", אומר עו"ד רודה "אלו שני ילדים שגם גדלים עכשיו בלי אמא וגם הופכים לנטל על מערכת הרווחה של המדינה וגם לזה צריך לתת משקל". לדבריו, "על מידת הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם, יש שיקול במתן גזר הדין ולכך מצטרף תסקיר של הרווחה, שיכולה להמליץ על הקלה בעונש. למשל, במקרה של שמייב, היא עברה הליך טיפולי, מבינה את חומרת מעשיה ולוקחת עליהם אחריות. לכן הפער הוא משמעותי".
אני תוהה אם במקרים כל אלו ועם כל הכבוד לתסקירי הרווחה, האם זה צריך להיות בכלל שיקול? גזר הדין של שמייב מבטיח כי היה תשתחרר מהכלא כשבניה יהיו עוד צעירים יחסית ולא יחיו את כל חייהם כשאמם מאחורי סורג ובריח. אך האם אישה עם נטיות כל כך אלימות ורצחניות, ראויה בכלל לגדל ילדים, בכל שלב של חייהם? הרי לא מדובר בהגנה עצמית וגם לא בהתקף זעם לא מחושב. שמייב עצרה בתחנת הדלק ווידאה שיש לה מלוא הבקבוק נוזל דליק, לפני שנסעה להיכן ששהה בן זוגה וביקשה שירד למטה כדי שיוכלו "לדבר". השיחה הזו, כאמור, הסתיימה בטרגדיה, אבל זו לא הטרגדיה היחידה בעיניי.
כשמדברים על אלימות נגד נשים, או אלימות על בסיס מגדרי ועל ערכים כמו שוויון, אין מקום לאיפה ואיפה. כל התייחסות לא אובייקטיבית, היא בבחינת גול עצמי של מי שחותרים וחותרות להשגת השוויון הזה. גם אם טוענים ששיעורי האלימות (פיזית, מינית, כלכלית ועוד) של גברים נגד נשים גבוהים בהרבה, אי אפשר להתעלם מהמקרים שבהם מתרחשת אלימות נגד גברים ובוודאי שאי אפשר להשתיק מקרי אלימות מחרידים כמו זה שביצעה שמייב. מובן שבבית המשפט כל מקרה נבדק לגופו ויש השפעה גם על איכות עורכי הדין של שני צדי המתרס, אבל כשיש פער כל כך גדול בין פסקי הדין שנגזרו בתי הפרשות, קשה שלא לתהות אם מאחורי זה עוד כמה דברים, מעבר לשיקולים כמו עתיד ההורות של שמייב ורווחתם של ילדיה. לדברי עו"ד רודה, "הפרקליטות נמנעת מלייחס לנשים וספציפית לאמהות עבירות של רצח, כדי לא לתייג אותן". כן, אבל מה עם מי ש "הרוויחה" את התיוג המפוקפק הזה?
בשורה התחתונה, אני חושבת שאביעד משה קיבל בדיוק מה שמגיע לו. אבל באותה נשימה, אני חושבת שכולם וכולן צריכים לקבל מה בדיוק מה שמגיע להם וזה בלי קשר לתהודה הציבורית שפרשה כזו או אחרת, מעוררת, ש - בואו לא נהיה נאיביים - גם לה יכולה להיות השפעה על גזר הדין הסופי. אלימות נגד נשים היא רעה חולה ואלימות כתופעה כללית היא רעה חולה, אבל אם רוצים למגר את התופעות האלו באמת ולא רק להתכנס למקום המתקרבן בשם תחלואות הפטריארכיה, השוויון צריך להתחיל גם בפסקי הדין שנגזרים על גברים ונשים. זה לא חדש שהיחס לנשים במערכת המשפט הוא סלחני יותר וגם כתבתי על זה בעבר. נשים, כך מסתבר, נמלטות פחות ממעצר ומבתי הכלא, ככל הנראה כי יש להן יותר מה להפסיד - מלכתחילה לא גזרו עליהן עונש חמור ולכן, הן מעדיפות לרצות את הזמן שנותר. במקרה הטוב ינכו להן שליש על התנהגות טובה ולאחר מכן להמשיך בחייהן.
אנחנו לא צריכים לתקן גברים, או נשים. אנחנו צריכים לתקן את החברה שאנחנו חיים בה. או לפחות לשאוף להפוך אותה לטובה יותר, ככל האפשר. מקרי אלימות תמיד היו ותמיד יהיו, למרבה הצער, אבל ההרתעה והענישה, צריכות להיות זהות. אחרת, אנחנו גוזרים על עצמנו פסק דין של חיים במלחמת מינים תמידית ובמלחמה, יש רק מפסידים.