"אבא שלי היה לוקח אותי לכל מקום", היא מספרת. "הוא תמיד היה איתי. בגיל ארבע, זה ממש אחד הזיכרונות הראשונים שלי, הוא התחיל לגעת בי בצורה מינית. הוא היה נכנס איתי תמיד למקלחת ונוגע בי, ועם השנים זה החמיר והפך למעשה סדום, אינוס ולעברות יותר חמורות. בהתחלה בכלל לא הבנתי שזה לא בסדר. בגלל שאנחנו משפחה דתית, אף פעם לא דיברו איתנו על מודעות מינית, אז תמיד חשבתי שזה תקין, שזה משהו שקורה בכל בית. אבל בבית הספר החילוני שלמדתי בו, היו לנו בכיתה ו' שיעורי חינוך מיני שבהם הסבירו לנו על גוף האדם ועל זה שצריך לשמור על הגוף שלנו. רק אז, בסביבות גיל 11, הבנתי שאבא שלי פוגע בי".
אודט היא בת למשפחה דתית, ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות. אחיותיה היו תמיד קרובות לאמא, בעוד שהיא כמעט ולא זוכרת שום דבר מאמא שלה בילדותה. את הזיכרונות מאבא שלה, לעומת זאת, היא לעולם לא תוכל לשחרר.
על אף שכילדה לא הייתה לה כל יכולת להבין את חומרת המעשים של אביה, אודט הגיבה אליהם באופן בלתי מודע. מגיל קטן היא פיתחה הפרעת ניקיון שגרמה לה לצחצח שיניים 10 פעמים ביום ולעשות מקלחות מרובות. כבר בכיתה א' פיתחה גם הפרעות אכילה, לא אכלה ליד אנשים אחרים ועד היום יש המון מאכלים שהיא לא מסוגלת לאכול. אבל גם אחרי שהתחילה להבין מה אביה עושה, ואפילו כשגורמים חינוכיים שהיו סביבה הבינו שמשהו לא בסדר וניסו לדובב אותה, אודט פחדה לספר.
"הייתי ילדה מאוד חריגה. שקטה מאוד, בלי חברים. המורה שלי שמה לב גם להפרעות האכילה שלי, היא הייתה יושבת איתי בהפסקות ומנסה לשכנע אותי לאכול ולשאול אותי אם קורה משהו, אבל תמיד אמרתי שלא. בכיתה ו', כשבעצם הבנתי מה אני עוברת, פתאום הפסקתי ללמוד, התחלתי לעשן ולשתות אלכוהול. מהילדה הכי טובה בעולם הפכתי לילדה עם המון בעיות התנהגות".
כל הזמן הזה, האחיות שלך, אמא שלך -לא מודעות בכלל למה שקורה?
"האחיות שלי היו בעצמן ילדות, אין בינינו הפרשים כל כך גדולים. ואמא שלי? זה נושא בפני עצמו. אני משערת שהיא ידעה הכל, אבל אני מעדיפה לא להתעסק בה".
בגיל 14 הפגיעה המינית הפסיקה. בדיעבד, אודט מספרת שבאותה התקופה יועצת בית הספר רצתה להפנות אותה לפסיכולוג ולכן פנתה לאמא שלה. אמא שלה סיפרה לאבא שלה, והוא החליט כנראה להפסיק את מעשיו מחשש שאודט תדבר.
"באותו זמן לא הבנתי שזה בעצם הפסיק. אני זוכרת שאני כאילו "מחכה" לפעם הבאה ועובר חודש ועוברים חודשיים ועוברת שנה וזה לא קורה, אבל הפחד כל הזמן היה", היא נזכרת. ה"שקט" שאותו היא מתארת החזיק מעמד לתקופה מוגבלת בלבד, כשבמקום התעללות מינית, עבר אביה להתעללות מסוג אחר. "בגיל 16 חזרתי בשאלה ובמשך שנה הסתרתי את זה מההורים שלי, עד שבגיל 17 אבא שלי גילה שאני מעשנת בשבת. באותו יום הוא פשוט פירק אותי במכות. ומאז, בעקבות החזרה בשאלה וזה שהתחלתי להתלבש באופן שונה, על כל מה שלא מצא חן בעיניו הוא היה מרביץ לי".
באותם גילאים, אחרי שהיא כבר מעשנת ושותה אלכוהול כמה שנים, אודט מתחילה לבלות את רוב זמנה ברחוב. למזלה, למרות שסמים תמיד היו בסביבתה, זה היה עבורה קו אדום. אבל המזל הגדול ביותר,
מבחינתה, היה הגיוס שלה לצבא.
הצבא היה בעצם האמצעי שלך להתרחק מהבית?
"בהתחלה כן, לא חזרתי הביתה הרבה, אבל אחר כך עברתי לעשות יומיות, אז לפעמים הייתי באמת חוזרת הביתה, לפעמים הייתי ישנה בבסיס, לפעמים ישנתי ברחוב. והאלימות לא הפסיקה. יום אחד הגעתי לבסיס אחרי שישנתי כל הלילה ברחוב, הייתי עם בקבוק וודקה והגעתי ממש בסערת רגשות. המפקדת שלי מיד הבינה שמשהו לא בסדר וניסתה לשאול אותי מה קרה. בהתחלה לא דיברתי, רק הראיתי לה סימן כחול גדול שהיה לי ברגל, ואז כשהיא שאלה מי עשה לי את זה, אמרתי לה "אבא". זאת הייתה בעצם המילה היחידה שאמרתי לה. ושם נפל לה האסימון. אבל היא לא לחצה עליי. זה היה מין תהליך כזה שהיא כל פעם מנסה לדבר איתי ולקלף אותי ולאט לאט במשך כמה חודשים חשפתי בפניה הכל. ואז התחלנו לדבר על להגיש תלונה. היא נורא תמכה בי, ניסתה לשכנע אותי שאני לא אשמה, אבל אני לא רציתי".
התביישת במה שקרה לך?
"גם התביישתי וגם תמיד האשמתי את עצמי. הרגשתי שאני אשמה גם בכל מה שקרה וגם בזה שכשהבנתי שמשהו לא בסדר, אף פעם לא ניסיתי לעשות משהו בשביל להפסיק את זה. אני יודעת שהייתי ילדה ולא היה לי מה לעשות, הוא גם היה מאיים עליי שלא אספר, אבל עדיין הרגשתי שזו אשמתי. ואז היה איזה יום אחד, אחרי ששוב הוא הרביץ לי והבנתי שזה לא יפסיק לעולם. התקשרתי למפקדת שלי ואמרתי לה שאני רוצה להגיש תלונה. נראה לי שזה היה היום הכי מאושר בחיים שלה".
בניגוד לחוויה של הרבה נפגעות אחרות שמחליטות להתלונן, דווקא הטיפול המשטרתי באודט היה רגיש ומכיל, אבל התגובה מהמשפחה - הרבה פחות. "האחיות שלי היו בצד שלי, אבל לאמא שלי היה קשה לקבל את זה", היא מספרת. "היא לא האמינה לי, והיו עוד כמה אנשים במשפחה שחשבו שאני ממציאה, שאני משוגעת. אמא שלי אף פעם לא תמכה בי או ניסתה לדבר איתי על מה שקרה, ובגלל זה אני לא בקשר איתה היום".
בתחילה, הפרקליטות סגרה את התיק מחוסר ראיות, ושחררה את אביה, ורק לאחר שאודט הגישה ערעור, הוחלט להגיש נגדו כתב אישום. אביה שהה לאורך כל המשפט במעצר בית אצל אחיו במודיעין, ולמרות שקיבל צווי הרחקה ממנה, מבית המשפחה ומהעיר לוד, אודט חייתה בפחד שיגיע וינסה להתנקם בה. בסופו של דבר, אחרי חמש שנים, המשפט הסתיים ועל אביה נגזרו 20 שנות מאסר.
זה היה עונש מספק מבחינתך?
"אני הייתי יותר מרוצה מהרגע שבו הכריעו שהוא אשם. זה היה יותר חשוב לי מאשר התוצאה, כי זה היה כמו חותמת שאני דוברת אמת, הוכחה לכל האנשים שלא האמינו לי. בעיניי גם 20 שנה זה לא מספיק אבל יחסית לענישה פה בארץ זה נראה לי תוצאה די טובה".
את חושבת לפעמים על היום שבו הוא ישתחרר? על מה יקרה אם יחליטו פתאום לקצר לו את העונש? זה גם משהו שקורה כאן לא מעט עם עברייני מין.
"תראי, לאחרונה, ממש באוגוסט האחרון, הערעור שלו התקבל והחליטו לקצר לו את העונש ב-5 שנים כי הוא חולה ומבוגר, הוא כבר מעל גיל 70 היום. גם עם הקיצור, נשארו לו עוד 10 שנים בכלא, אז אני לא חושבת על היום שבו הוא ישתחרר כי יש עוד זמן. חוץ מזה, אני לא בטוחה מה יהיה מצבו כשיגיע הזמן, לא נראה לי שהוא ייצא חי משם".
כיום, אודט מנהלת פעוטון מצליח בעיר יחד עם מי שהעסיקה אותה מיד אחרי השחרור, ליוותה אותה לאורך כל המשפט והפכה למעין אם מאמצת שלה. כשנה לפני הקורונה היא גם התחילה להעביר הרצאות על הסיפור שלה, ובארבע השנים האחרונות עברה טיפולי הפריה בניסיון להיכנס להריון. לפני שלושה חודשים, כאמור, ילדה את בנה הבכור ואחד החלומות הכי גדולים שלה הוא להביא עוד ילדים ולהקים משפחה גדולה.
זוגיות היא גם חלק מהתכנון?
"בפעמים שהייתה לי זוגיות זה אף פעם לא החזיק הרבה זמן. לא הצלחתי לקיים יחסים ובשלב מסוים הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה לעשות וגם לא רוצה. החלטתי שאני רוצה להביא ילד לבד, שלא יהיה לו אבא ושאני אהיה הדמות המרכזית בחיים שלו. אני יודעת שזה יהיה קשה בתור אם יחידנית אבל אני רוצה להביא עוד ילדים ולתת להם משפחה גדולה וטובה, להיות שם בשבילם".
גם היום, כשהחיים שלה כבר במקום אחר לגמרי, הפגיעה עדיין מלווה אותה. "תמיד יש מקרים שזה מציף. זה יכול להגיע פתאום באמצע היום, זה יכול לבוא בלילות. הנה, עכשיו פסח, והשנה אני לוקחת את החג קצת יותר בקלות כי סופסוף יש לי משפחה משל עצמי, אבל כל שנה החגים מאוד קשים לי. חגים זה משפחתיות וזה תמיד מציף אותי שלי אין משפחה, אין לי עם מי לחגוג, למרות שיש לי הרבה אנשים אחרים סביבי. וגם כילדה תמיד היה קשה בחגים כי פתאום זה חופש מהמסגרת ואז זה שבוע להיות בבית שאת לא רוצה להיות בו".
ברגעים של קושי והצפה, הריצה היא אחד הדברים שהכי עוזרים לה. לפני כשנתיים, בהמלצת אחת האימהות בפעוטון, היא הגיעה לשיעור ניסיון בקבוצת ריצה, והתמכרה. "הריצה לוקחת אותי, מרחיקה אותי מכל המחשבות. פתאום יש לי שעה עם עצמי, שאני יוצאת לרוץ ולא חושבת על כלום. מנקה את הראש ומתרכזת רק בהישג שאני רוצה להגיע אליו, רק בלהשתפר. יש בזה משהו מאוד משחרר.
בסגרים הראשונים של הקורונה, כשלא היה אפשר לעשות כמעט כלום, בכל פעם שהיה לי קשה הייתי יוצאת לרוץ".
ביום שלישי ה-11.5, יוזנקו אלפי נשים בכל הגילאים ומכל רחבי הארץ, לשלושה מקצים שונים של מרוץ Life Run - מרוץ הנשים של תל אביב, בחסות חברת סופר-פארם. אחת המשתתפות במרוץ היא אודט סהר, בת 29 מלוד, שרק לפני שלושה חודשים ילדה את בנה הבכור. השתתפות במרוץ שלושה חודשים בלבד אחרי לידה היא אתגר משמעותי בפני עצמו, אבל במקרה של אודט הוא מתגמד לעומת האתגרים האמיתיים שהחיים הציבו בפניה, אתגרים שלא נמצאים על מסלול הריצה אלא להיפך - רק בריצה היא מוצאת מהם מפלט.
מרוץ ה- Life Run בו היא עתידה להשתתף בקרוב, ייערך השנה תחת הכותרת "אלימות במשפחה זה לא נורמלי". ההחלטה לקדם את המודעות לנושא באמצעות המרוץ נעשית בהמשך ליוזמה שהשיקה חברת סופר-פארם כבר לפני קרוב לשנה. במסגרת היוזמה הוקם בתוך האתר של סופרפארם מתחם תוכן בטוח, כזה שלא יעורר את חשדו של בן זוג מתעלל, הורה מכר או כל אדם אחר, ויאפשר לכל מי שזקוק לעזרה, לקבל מידע חשוב: איך לזהות התעללות במשפחה (כמי שחווה אותה, כמי שיכול לעזור מבחוץ וכמתעלל עצמו), למי ניתן לפנות, כיצד אפשר לעזור לנפגעי אלימות בסביבתך ועוד.
כמי שמודעת היטב לאופן בו התעללות עשויה להשפיע על ילדים, גם אודט מציינת מספר סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה בקרב הסביבה: "ילדים שהם יותר סגורים, שנראים אולי מפוחדים או חריגים, עם כל מיני בעיות אכילה, כמו אצלי, או התנהגות מוזרה - לא כל דבר כזה מעיד בהכרח על פגיעה אבל אף פעם לא מזיק לנסות לשאול ולברר אם קורה משהו".
ולנפגעות/נפגעים עצמם? יש איזו עצה או מסר שהיית רוצה להעביר להם?
"קודם כל לא לסחוב את זה לבד. גם אם אתם לא רוצים להגיש תלונה, פשוט תחפשו אדם קרוב ותשתפו אותו. זה מאוד משחרר ומקל. וגם ללכת לטיפול. לי זה מאוד עזר להשתחרר מתחושת האשמה, ועד היום אני בטיפול פסיכולוגי. אני לא יכולה לראות את עצמי בלי זה. יכולתי לעשות הרבה דברים לא טובים בחיים שלי, אבל בחרתי לשקם אותם ולבנות אותם מחדש. אני תמיד אסחוב את זה איתי, אבל אני עוד צעירה, החיים ממשיכים, ואין ספק שאפשר להשתקם מזה ולהמשיך הלאה".