"בשקיות ניילון גדולות התחלנו לאסוף גופות וחלקי גופות"

אמא שלי היתה עקרת בית ואבא שלי עבד בחנות. לאחי הבכור, הגדול ממני בשנתיים- קראו יעקב. היה לי עוד אח בשם משה שהיה בגיל ,14 ואח קטן בגיל 5 - אנשל. למדתי בבית ספר רומני, אבל אחר הצהרים הלכנו לחיידר- בית ספר יהודי, שם למדנו לקרוא ולכתוב אותיות עבריות ולדבר ביידיש. שמרנו על מסורת בבית, היינו מאד דתיים. למדתי גם קצת תפירה, ובילדותי הייתי מטיילת הרבה עם חברות על ההרים.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת.

ב-1940 ההונגרים פלשו לרומניה והתחלנו להרגיש את האנטישמיות. זכור לי ילד קטן שנורה בדרכו מהחיידר - היה מצב מתוח מאד ליהודים. ב-1944 הכניסו אותנו לגטו כשאנו עונדים טלאי צהוב. לא הרשו לנו להביא איתנו שום חפץ מהבית. הגטו היה צפוף והיינו סגורים, לא נתנו לצאת ולעבור
לשום מקום. אחרי חודשיים הוציאו אותנו בשורה. גם הרבי יצא עם הספר-תורה. אבל חיילים בבגדים שחורים חטפו לו את הספר מהידיים וזרקו אותו בחדר. ישבנו כמה שעות ברחוב, אחר כך נלקחנו לבית כנסת קרוב ושם לקחו מאיתנו את כל הזהב שהיה עלינו. לאחר מכן הועמסנו על קרונות משא של בהמות - בצפיפות איומה וכמעט ללא אויר- והתחלנו לנסוע.

בקרון שלנו הייתה אישה בהריון שהתחילו לה צירים באמצע הדרך ואמא שלי יילדה אותה. אחרי כמה שעות הגענו לבירקנאו. כשירדנו מהקרונות הופרדנו לשני טורים- נשים וגברים. צעדנו ברגל עד שהגענו לצומת שהיה מימין חייל ומשמאל חייל. רציתי להישאר עם אמא שלי אבל החייל הפריד אותי ממנה
באמתלה שאראה אותה אחר כך. משם עברנו תהליך של התפשטות, גילוח השערות בכל הגוף, מקלחת וקבלת מדים עם מספר אישי על השמלה האפורה שלי המספר שקיבלתי היה 13240.

כשיצאנו מהחיטוי רץ לקראתי אחי שגם נבחר לעבודה, הצביע על הלהבות הבוקעות מהארובה וסיפר לי "שם כבר שרפו את ההורים שלנו." באושוויץ נלקחנו למחנה -לאגר. הבלוק שלי היה בלוק 9. העבודה שלנו הייתה חפירת בורות כדי להכניס לתוכן גופות. אחרי שישה שבועות עברנו מושפלות וערומות סלקציה נוספת, שלאחריה נשלחנו לעבודה במחנה גלזנקירכן. העבודה שלנו הייתה לנקות את ההריסות מהפצצות האנגלים, לסחוב בלוקים לבנייה מחדש ולשבור אבנים עם פטישים כדי ליצור אספלט. הופקדו עלינו 35 חיילות שהיו מצליפות בנו בשוט כשלא היו מרוצות מקצב העבודה.

האנגלים הניחו שהמחנה שלנו היווה מגורים לחיילים גרמנים ולכן הפציצו אותנו בכבדות. בנות הקבוצה ניסו לברוח לכל עבר ואני יחד עם עוד כמה נשים הסתתרנו באוהל והתפללנו. אחרי כמה שעות הגיע המדריך שלנו עם שקיות ניילון גדולות והתחלנו לאסוף גופות וחלקי גופות. ידענו שהאנגלים יבואו שוב ולכן העבירו אותנו למחנה אחר עם קרונות פתוחים - גם בדרך הפציצו אותנו. הגענו למחנה זומרדה שם התחלתי לעבוד בבית החרושת "קרופ" של חלקי אווירונים-התפקיד שלי היה לחרוץ חריצים מדוייקים. כל פעם שהיתה אזעקה- רצנו לבונקר.

האנגלים התקרבו ואנחנו נלקחנו ממקום למקום - מזומרדה לאלטנבורג ומאלטנבורג לבוכנוולד - כל המקומות האלו היו מחנות השמדה והיה קשה מאוד לראות את המראות ולהיות שם. בשלב מסוים התחילו להצעיד אותנו ברגל, הלכנו ימים שלמים מהבוקר עד הערב, בלי נעליים, בלי הפסקות וכמעט בלי מזון. בכל ערב חילקו לנו מעט תפו"א שהיו צריכים להספיק לכל היום. ישנו תחת כיפת השמיים, לפעמים בדירי חזירים ובאורוות סוסים. פעם אחת נערה אחת מאיתנו נכנסה באמצע הדרך לאחד הבתים וביקשה חתיכת לחם. כשהיא יצאה תפסו אותה והוציאו אותה להורג מול כולנו. בסופו של דבר הגענו לצ'כיה. זה היה בסוף המלחמה. הרוסים נכנסו עם הטנקים ושחררו אותנו. פתחו את השערים, הביאו לנו חתיכת לחם והעבירו אותנו לבודפשט.

חזרתי הביתה לרומניה. הבית היה הרוס וגרו בו חיילים רוסים. ישבתי בגינה ובכיתי. התגוררתי יחד עם חברה בקרבת מקום וחיכיתי שאח שלי יחזור, עד שפגשתי מכר שסיפר לי שאת כל הצעירים שרפו חיים באסם. זה היה קשה מאוד בשבילי. ב-1946 התחתנתי עם מאיר כץ וילדתי לו 2 ילדים - יהודית ושלמה. ב-1958 החלטנו לעלות לארץ ובעלי חלה מאוד. בוינה בדרך, הוא אושפז בבית חולים. הגענו לארץ ב- 16.11.1958 בישראל לקחו אותנו לבאר שבע. הגענו לשיכון ד' בבאר שבע ובעלי מצא עבודה בחנות בגדים בעיר העתיקה. אחרי חודש הורע מצבו של בעלי והוא נפטר ב-16.12.1958 . נשארתי לבד עם 2 ילדים בלי שפה, בלי כסף, בלי בריאות. ואז התחתנתי פעם שנייה ב- 1960 עם זאב לנדאו ועברנו לירושלים. זמן קצר אחרי נישואינו ילדתי את בתי יסכה. יש לי שמונה נכדים ו- 2 נינים, שיהיו
בריאים.

אי אפשר לשכוח מה שעבר עלינו. אסור לשכוח ואסור לסלוח.

אסתר יטבת בת סלומיאה ויעקב וייס. נולדה בשנת 1930 בעיר לבוב, פולין. אביה של אסתר לחם במלחה"ע הראשונה כחייל בצבא האוסטרו הונגרי, וחזר פצוע מהמלחמה. הוא נפטר ב-1938 מסיבוכים בעקבות הפציעה. בבית נשארו אסתר אמה ואחיה. בקיץ 1941 נשלחה אסתר לקייטנת קיץ מחוץ ללבוב, שהייתה תחת שליטתה של רוסיה בעקבות הסכם ריבנטרופ מולוטוב, ובזמן שאסתר הייתה
בקייטנה, אחיה ואמה מצאו את עצמם תחת הכיבוש הנאצי בלבוב, בעקבות הפרת ההסכם ע"י גרמניה.

אסתר, וילדי הקייטנה שהיו בשטח הרוסי, לא יכלו לחזור לביתם בלבוב, ונשלחו לעומקה של רוסיה, לאזור אומסק בסיביר, שם חיו בבית יתומים רוסי, וחונכו ברוח קומוניסטית, אסתר הייתה בבית יתומים זה עד סוף המלחמה, בתנאים קשים של רעב וקור. המדריכים והמדריכות בפנימיה שטפו להם את המוח והאכילו אותם קומוניזם יום ולילה, ובעיקר סיפרו להם על סבטלנה בתו של סטאלין, שכדאי להידמות לה, לעשות את מה שהיא עושה וללכת בדרכיה. קרוב לסיום המלחמה,

הילדים כתבו מכתבים למשפחות שנשארו בפולין. גם אסתר כתבה מכתבים למשפחתה, אך מכל המכתבים שכתבה למכריה התשובה היחידה שקיבלה הייתה מהאומנת שטיפלה בה כילדה, מה שהדליק נורות אדומות לגבי גורל משפחתה. התמונה הייתה מעורפלת כיוון שבית היתומים היה מנותק מכל המתרחש במלחמת העולם השנייה בכלל, ובקשר ליהודים בפרט, רק אחרי המלחמה הבינה אסתר מדוע מעולם לא קיבלה מכתבי תשובה.

ב-1945 עם סיום המלחמה, חזרה אסתר לעיר הולדתה ולביתה בלבוב, וכשעלתה במדרגות לבית הוריה, גילתה לתדהמתה שאנשים זרים גרים בביתה, ולא מצאה איש מבני משפחתה. היא דפקה על דלת שכנה שהכירה עוד כילדה לפני המלחמה, (הייתה לה ילדה בגילה איתה נהגה לשחק) כשהשכנה פתחה את הדלת, פניה הפכו חיוורות, היא הופתעה מאסתר שעמדה מולה, הזמינה אותה להיכנס לביתה, כיבדה אותה בכוס של מרק חם, וסיפרה לה כי אמה ואחיה של אסתר גורשו ע"י הנאצים.

עד היום אסתר אינה יודעת מה עלה בגורל האם והאח.

בעודה מעכלת את הידיעה המרה, הבחינה אסתר שהיא יושבת על הספה של בית הוריה ששימשה כמיטה לאחיה הגדול. אסתר התחילה לרעוד, הקיאה את המרק, וברחה מהדירה בבהלה גדולה.
ההבנה כי נותרה לבדה בעולם הביאה אותה למצב של צער ויגון עמוק. היא הלכה לתחנת הרכבת, התיישבה שם על ספסל, ובכתה שעות ארוכות, בכי עמוק של יאוש. היא לא ידעה לאן לפנות, ומה
לעשות. לאחר נדודים ברחבי לבוב וסביבתה היא חזרה לתחנת הרכבת, שם חשבה אולי תפגוש מישהו שהיא מכירה.. בינתיים יהודי יקר, שתפקידו היה לחפש ולקבץ יתומים יהודים שנשארו לבד אחרי המלחמה, מצא אותה ואסף אותה יחד עם ילדים ובני נוער נוספים. בעזרתו הצטרפה אסתר לקבוצה גדולה של ילדים שהוכשרו לעליה לארץ ישראל. אחרי תלאות ודרכים ארוכות הגיעו לאיטליה ושם שוכנו בבית מפואר שמוסליני בנה עבור נוער פשיסטי בכפר סלווינו. אגף עליית הנוער של הסוכנות היהודית הפכו מבנה זה למקום הכשרה לעלייה לארץ ישראל לבני הנוער, הפליטים מאירופה ששרדו את השואה.

שם לימדו אותם ציונות ועברית. בשנת 1946 עלתה לארץ בעלייה בלתי ליגאלית באנייה "חיים ארלוזורוב" . האנייה הפליגה לחופי הארץ, אך בהגיעה הבריטים הגלו אותה לקפריסין. לאחר כשבעה חודשים של שהייה בקפריסין, ב-1947 אסתר הפליגה עם מעפילים נוספים לארץ, והגיעה למחנה המעצר בעתלית. המחנה היה מוקף בגדר תיל. הבריטים ריססו את העולים בדידיטי לחיטוי. אסתר לא ראתה בזה דבר חריג או משונה היא הבינה שהיא בארץ חדשה, ולצורך הקמה של חברה בריאה יש צורך בפרוצדורות אלו.עתלית היה מחנה הסגר בריטי ששימש בין היתר לפליטים מאירופה שהעפילו לארץ ובהגיעם לארץ נעצרו והושמו במחנה זה. אסתר שהתה בעתלית כשלושה חודשים, ומשם הסוכנות לקחה את קבוצת ילדי סלוינו שהתגבשו לגרעין ונשלחו לקיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן לשם הכשרה. תוך כדי שהותם בקיבוץ הוכרז על הקמת מדינת ישראל. אסתר זוכרת את יום ההכרזה על קום המדינה - שמחה גדולה דבקה בחברים, שירה וריקודים פרצו לשמע הידיעה המכוננת. לאחר כשנה בקיבוץ כפר רופין, צה"ל גייס את קבוצת ילדי סלוינו לנח"ל. גרעין נח"ל זה נשלח לנגב, ולימים חידש והקים את ההתיישבות בקבוצת צאלים. תוך כדי שירותה הצבאי בצאלים, נשלחה לקורס אלחוט, כדי ליצור קשר בין משקי הסביבה, בקורס זה פגשה את מי שיהפוך בעתיד לבעלה - אליעזר קרוננברג.

כשהשתחררה מהצבא, עברה לגור בירושלים בעקבות בן דוד שאיתר אותה. באחד הערבים שטיילה עם אחת מחברותיה במרכז העיר בירושלים , פגשה לפתע את אליעזר מקורס האלחוט, שניהם הופתעו מהמפגש המקרי והחליטו להעמיק את הקשר. אליעזר סיפר לאסתר שעלה לארץ מפולין, עם הוריו כתינוק בשנות ה-30. ב-1953, לאחר כשנתיים של מפגשים, אליעזר הציע לאסתר נישואים. היא נענתה בחיוב, והזוג גר בדירת גג קטנטונת ברחוב יונה בירושלים.

אליעזר עבד במשרד החוץ של מדינת ישראל הצעירה, בתחילה בתפקיד זוטר, ותוך כדי למד באוניברסיטה העברית כימיה. באחד הימים הוצע לו תפקיד מנהלי במשרדי הקונסוליה הכללית הישראלית בניו יורק, ארה"ב, בתנאי שאליעזר ישנה את שם משפחתו לשם עברי, כפי שעשו רבים
שעבדו בשירות המדינה. השם שנבחר היה יטבת, לאסתר ואליעזר כבר הייתה ילדה בת שנתיים שנקראה שרה על שם אמה של אסתר. וכך משפחת יטבת הצעירה נסעה לשליחות ראשונה בעיר ניו יורק מטעם משרד החוץ. שם נולד בנם ארנון. עם הזמן אסתר הצטרפה ועבדה גם היא במשרד זה. אליעזר נשא בתפקידים רשמיים גבוהים של קונסול ושגריר, ובני הזוג עבדו במשרד החוץ עד יציאתם לגמלאות ושירתו את המדינה במדינות רבות ברחבי העולם ביניהם: ארה"ב איטליה, איראן, דרום אפריקה ואזרביג'אן.

לאסתר שני ילדים ו שישה נכדים.

נולדתי בשנת 1937 בעיר בגדד בעיראק, בשנת 1941 ,במהלך מלחמת העולם השנייה הייתי כבת חמש. אמי הרבתה לבקר אצל משפחתה, ובאחד מימי חג השבועות נסענו לבית סבתי החורגת, שקראתי לה "יומה" "- ﻴﻮﻣﺎ " . השכונה שגרו בה נקראה "באב-אל-מעז'ם," שהייתה שכונה מעורבת. גרו בה מעט יהודים ונוצרים, והרבה מוסלמים, וכולם חיו בשכנות טובה.

ביום שביקרנו שם, דודתי ישבה ותפרה את הנדוניה שהכינה לקראת נישואיה, ואמי עזרה לה בעבודות היד. הבית היה בן שתי קומות. היו עולים לבית בכמה מדרגות, פותחים דלת כבדה מאוד, ואז נכנסים הביתה. הבית היה מתוכנן יפה. בכניסה עמדו ספות ושולחן, ארונית לכלים מיוחדים, וכן ארונית נוספת לדברי כסף. באמצע היה פטיו פתוח, ומסביבו חדרים. למטה היה גם מטבח גדול. בקומה השנייה, היו חדרים אחדים. לכל דוד היה חדר משלו, לדודה היה חדר, ולסבתא היה חדר משלה. בכל חדר היו מיטה, ארון ספרים וארון בגדים. מעל הקומה העליונה היה הגג של הבית, ששימש לשינה בלילות הקיץ החמים. על הגג היו מיטות, ושם המשפחה הייתה ישנה בקיץ. מסביב לגג היה מעקה, שחיבר בין
הבית שלנו לבית השכנים הערבים. צמוד לבית סבתא הייתה חנות למכירת מוצרי חיטה ותבואה. לחנות ולבית היו מדרגות נפרדות. בעל החנות היה ערבי או נוצרי - איני יודעת. הוא גידל בחנותו ברווזים, ואני ישבתי על המדרגות והבטתי עליהם. זה היה מראה מיוחד, שלא ראיתי בסביבת מגוריי בעיר. הברווזים היו גדולים, לבנים וצחורים, והיו שם גם אפרוחים קטנים.

בזמן שישבתי שם, זיהיתי ממרחק רב מאוד הרבה אנשים שהתקרבו לכיוון שלנו, ומשהו מבריק בידיהם. זה היה בצהרי היום, והשמש סינוורה עם הברק את מה שהיה סביבם, אבל הם היו רחוקים מאוד. בעל החנות הבחין בהם וכנראה הבין מה הולך לקרות. הוא סגר מיד את חנותו ושלח אותי הביתה. אני, בתור ילדה קטנה, נכנסתי הביתה וסיפרתי מה שראיתי, וגם שבעל החנות סגר את חנותו. הדודה, הסבתא ואמא הבחינו בברק שראו מרחוק אלה היו כנראה גרזנים, סכינים, חרבות וכל מיני כלים, ששמשו למשתתפי הפוגרום כדי לרצוח בהם את היהודים שגרו בשכונה. ברגע שהדודה והסבתא גילו את המראה - ועלי להזכיר שבאותה עת היו בבית רק נשים - סבתא, דודה, אמא ואני - הן הבינו שהפוגרום עוד מעט יגיע לביתנו, שיש סכנה שאנו נירצח עכשיו. כמובן שהייתה בהלה נוראה, ולא
היה זמן לחשוב על הרכוש, אלא להציל את עצמנו. הן נעלו את דלת הבית בבריח - הדלת הייתה כבדה מאוד, והבריח היה בהתאם. כל אחת מנשות הבית קבלה תפקיד, ועשתה משהו כדי להציל את נפשותינו. הדודה עלתה בריצה לגג, ובקשה את השכנים הערבים שיחוסו עלינו ויתנו לנו מחסה אצלם.

ביקשנו בתחנונים משכנינו את עזרתם להציל אותנו מהפורעים, והם נענו לבקשתנו. אמי תפסה אותי והעלתה אותי אל גג הבית, שסביבו היה מעקה לא גבוה, שבצד אחד היה מחובר לבית השכנים המוסלמים. דודתי וסבתי טפסו על המעקה וירדו לגג של השכנים, ואמי זרקה אותי לתוך זרועותיה של דודתי. השכנים לקחו אותנו אל מרכז הבית. באחד המעברים שבין חדר לחדר היה מסדרון שהוביל לחדרים. לאורך המסדרון באמצע היה שטיח על הרצפה. הם הרימו את השטיח, ומתחתיו הייתה דלת למחסן שלמעשה היה כעין בור ברצפת הבית, והכניסו אותנו למרתף.

אמי סגרה את פי בכף ידה כדי שלא אוציא הגה ומישהו ישמע ויגלה אותנו. הפחד היה נורא. הבנתי שאנו בסכנה נוראה, והבנתי שהולך לקרות אסון. ישבנו קפואות מפחד, וידענו שעתה אנו בידי השכנים הערבים - אם נינצל מהפורעים, מי יודע אם נינצל מהשכנים? לא היה שום דבר בטוח בחיים. אולי הם יבגדו בנו וימסרו אותנו בידי הפורעים? אינני יודעת כמה זמן ישבנו ללא תזוזה, אבל זמן ארוך, שהיה לנו
כמו נצח נצחים. עם מה שיקרה, לא היה ברור שנישאר בחיים. הדבר היחיד שעשינו הייתה השתיקה, שתיקת המוות, אם מותר לי להשתמש במונח זה.

פתאום שמענו המולה של אנשים בחוץ, ודפיקה חזקה על הדלת של השכנים, והתחלנו להיות במתח יותר ויותר. נשמעו קולות: "איפה הם? איפה הם? רק אצלכם"! היה רעש גדול. הם כנראה נעלו נעליים כבדות, ונשמעו צעדים. הם המשיכו לשאול את בני המשפחה "היכן הם? היכן הם"? והתשובה הייתה: "את מי אתם מחפשים"? - "אנו רוצים לרצוח את היהודים, הם בטח אצלכם"! התשובה הייתה: - "לנו אין אף אחד בבית, אנחנו שונאים את היהודים, אנחנו הראשונים שהיינו רוצחים אותם, ואין שום סיכוי שיהיו כאן! אנחנו לא ניתן מחסה ליהודים." הפורעים המשיכו להסתובב ברחבי הבית ושכנינו המשיכו לטעון שאין בבית יהודים, "אבל אם תרצו, אתם רשאים לערוך חיפוש בבית." שמענו את כל השיחה, ורעדנו בצורה שלא תתואר... כל רגע חשבנו שהנה אנו בידם. שמענו את הצעדים קרבים אלינו, והבנו שהם קרובים מאוד... והנה הם מגיעים אלינו. המתח היה גדול מאוד. אבל לאחר מכן נעלם הרעש. הרעד, הפחד והחששות שעוד מעט אנו נרצחים, נמוגו.

מאוחר יותר התברר לנו שזה היה ה"פרהוד," שהיה בבגדד במאי .1941 זה היה פוגרום של רצח, שריפה ואונס, לקיחת שלל כמה שאפשר, והריסת כל מה שנשאר בבתים. כול עירקי מבוגר יודע מה זה אומר. עלי לציין שמדי פעם ולעיתים קרובות הערבים עשו פוגרומים ביהודים - היו שודדים, רוצחים, אונסים וכל מה שעלה על דעתם. מאוחר יותר השכנים הוציאו אותנו מהמרתף, הרגיעו אותנו, נתנו לנו לשתות מים וכיבדו אותנו בתה ועוד. לאחר מכן, כאשר שכנינו וידאו שהכול שקט, יצאנו משם
וחזרנו הביתה. למראה הבית חשכו עינינו. הפורעים שברו את דלת הבית בגרזן, גנבו את מה שיכלו
לגנוב, וכמובן את כל הנדוניה של דודתי. הם לקחו את מכונת התפירה של דודתי, ואת מה שהיה קשה לקחת השמידו. הם רוקנו את הארונות ושברו אותם בגרזן; את השולחן והכיסאות פשוט הרסו בצורה שאי אפשר לתאר. בבית היה תוהו ובוהו. החל בכי מר על כך שנותרנו בלי כלום.

פתאום סבתא התחילה לצעוק: "שלושת ילדיי"! דאגה אמיתית וממשית התעוררה אצל סבתי, אמי ודודתי. דודיי היו בדרכם הביתה מלימודיהם בבית הספר התיכון, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלם. דודתי וסבתי לא ידעו לאן ללכת לחפש אותם. היה מסוכן מאוד לצאת החוצה, והן היו אובדות עצות. הדודה החליטה שהיא לובשת עבאייה עם פושי, שזה מעין רעלה שמכסה את הפנים כדי שלא יתגלו
בפני הזולת, ורואים רק עיניים. בדרך כלל לבשו אותה הערביות, אבל הייתה כזאת גם ליהודים בבית, לכל מיני מצבים. מאוחר יותר התברר ששלושת דודיי נפגשו עם פורעים, ששאלו אותם: "אתם יהודים
או מוסלמים"? הם ענו: "אנחנו מוסלמים." דרשו מהם להוכיח זאת על ידי אמירת התפילה של המוסלמים. שניים מדודיי ידעו אותה בעל פה, והדוד השלישי לא ידע. כך גילו שהוא יהודי, ודקרו אותו בסכינים בכל אבר בגופו עד שנפל ללא הכרה. שני האחים רצו לבקש עזרה, ולקחו את דודי לבית החולים. הוא טופל בבית החולים במשך זמן רב.

כולם אומרים שהוא חי בנס. דודי סבל כל חיו מכאב ראש כרוני, מהטראומה שחווה ומהדם שאיבד בפציעה. בזמן ה"פרהוד" אבי ואחי היו בבית הדפוס של העיתון בו עבדו "Post Time". זה היה המקום הכי בטוח. המנהלים לא אישרו להם לצאת עד שהאירוע הסתיים. לשאר בני המשפחה היו יחסים טובים עם שכנים ערבים ונוצרים, שבאו לעזרתם בזמן צרה.

הספר החדש "אל אשר נקראתי", הרואה אור בימים אלה, מאגד סיפורים של כ-50 ניצולי שואה מסניף עמותת "עמך" בירושלים. על פני כ-300 עמודים חולקים הניצולים, שחלקם כבר אינם בין החיים, סיפורים שונים מחייהם במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר החדש, שיועבר גם למרכז להנצחת השואה ביד ושם, מהווה מסמך היסטורי המספר סיפורים שלא סופרו עד היום.

לינדה כהן החלה לעבוד ב"עמך" לפני 22 שנים, כרכזת המועדון של סניף עמותת "עמך" בירושלים. מזה עשור היא אוספת סיפורים ועדויות של ניצולי שואה בסניף שהסכימו לחלוק איתה את עברם. כעת, המפעל עליו שקדה במשך שנים רבות מגיע לפרק הסיום, עם ההוצאה לאור של ספרה.

לימים, היא החליטה לאגד את הסיפורים ששמעה במועדון במהלך השנים לכדי ספר. על חווית כתיבת הספר היא מספרת: "חלקם סיפרו על שנות המלחמה, חלקם על העלייה לארץ ישראל וחלקם על החיים לפני המלחמה. לאסוף את הסיפורים היה ממש כמו להרכיב פאזל, כיוון שפעמים רבות הזיכרונות מתערפלים, התאריכים מתבלבלים והיה צורך לעשות סדר בעדויות ובסיפורים של הניצולים".