די: שינדלר ממש לא צריכה להצטדק ולהתנצל על העושר שלה

נתחיל בדיקסליימר קטן. אני ענייה למדי, ותמיד הייתי. לא עשירון תחתון, אבל עם הלוואות, חרדות מטלפונים מהבנק, ועבר עשיר בצ'קים שחזרו וכספומטים שנבלעו, הוצאה לפועל, חשבון מוגבל - הכל היה שם. אמנם החכמתי מאז, אבל גם כיום, כשאני קונה משהו יחסית גדול אני צריכה לחשוב פעמיים ולחלק ל-12, וכמו רוב האוכלוסיה, לא יצא לי להיות במצב כלכלי שמאפשר לי לגור איפה שבא לי או להרגיש רווחה בראשון, בחמישי ובעשירי לחודש - הלא הם הימים המפחידים של חיובי הכרטיסים ושכר הדירה.

לגמרי מובן לי למה זה קצת מעצבן לראות חבורה של מליונרים בפריים טיים שמדברים על הכסף שלהם, ומעזים לומר שגם להם קשה לפעמים. אבל אם קורין גדעון ואפיזודת החלון באיכילוב הייתה טיפה קשה מדי (בכל זאת, הורמונלית, ואפשר לחשוב מה היא אמרה) העליהום על שי-לי שינדלר באמת עבר כל גבול. אנשים מתלוננים על הסרט האומלל הזה, כאילו עצם שידורו נוגס באופן ישיר בהונם המתדלדל, וכאילו האקזיט של בעלה של שי-לי שינדלר (כן, מבחינתי הוא עדיין בעלה של שי-לי שינדלר ולא היא אשתו של הייטקיסט) עשה קוק-בלוק לאקזיט שהם תכננו.

ומה שי-לי שינדלר עשתה? בסך הכל אמרה שכסף לא קונה אהבה - קלישאה אמנם, אבל כל הקלישאות הגיעו למעמד הגבוה של קלישאה בזכות היותן נכונות רוב הזמן, וכי רוב האנשים בעולם משתמשים בהן ומאמינים בהן. כל מי שיצא לו להכיר אנשים עם הרבה כסף יודע שכל מה שהיא אומרת מדוייק מאד - למעשה אני לא מאמינה לעשירים שטוענים שההתעשרות לא השפיעה עליהם.

פעם היה לי חבר כזה, עשיר מאד - אמנם הכסף הגיע מהמשפחה, אבל עדיין. אני זוכרת באופן ברור את המגבלות שהיו מוטלות עליו - אסור היה לו לקטר אף פעם, תמיד היה מצופה ממנו לפזר כספים על החברים האחרים שלו, אלה שיש להם פחות, והציפיות שיצליח היו גבוהות מצד אחד, ומצד שני כל דבר שעשה אי פעם בקריירה תמיד הונמך כי "טוב, היתה לו נקודת התחלה טובה".

גם אותי עצבן שכשנפרדנו אני הייתי בבית ובכיתי והוא נסע עם חברים לחופשת סקי - זה בטח היה יותר קל באותו הרגע, אבל בדיעבד, זה בהחלט לא מנע ממנו להרגיש כאב - אפילו תוך כדי גלישה במדרונות. אז תנו לי להגיד לכם משהו - גם עם נקודת התחלה טובה, זה ממש לא מבטיח שאנשים יעשו משהו עם החיים שלהם - כולנו מכירים מספיק ילדי טובים חסרי תועלת, ואגב, גם זו לפעמים תופעת לוואי של חיים נוחים מדי.

אין איש אחד עם כסף ברמות כאלה שלא תוהה כל הזמן אם אנשים נמצאים סביבו בגלל שהם רוצים ממנו משהו או כי הם פשוט מחבבים אותו באופן אותנטי - בעיה שאין לאנשים בלי כסף או פוטנציאל לספק קידומים חומריים כאלה ואחרים. אנשים מרגישים את זה גם ברמות יותר נמוכות של עושר, וגם אם תדברו עם אנשים מפורסמים או כאלה שמחזיקים בתפקידי מפתח, הם יגידו לכם שהם מכירים את הבעיה הזאת, שמתגברת על אחת כמה וכמה כשהעושר הוא לא מולד אלא פתאומי, כזה שהופך לך את כל החיים בצורה מאסיבית. תשאלו כל אחד שהתפרסם בן לילה כמה זה דפק אותם, ואני מבטיחה לכם שתשמעו סיפורים קשים - לא פרסום ולא כסף הם חיסון נגד אומללות ולב שבור.

שי- לי שינדלר העלתה לדיון נושא לגמרי לגיטימי, בטח כאחת שרגילה שמתייחסים אליה כאל אשת קריירה ועכשיו מתנהגים אליה כאל אחרונת הגולדיגריות שצריכה להוכיח את נקייון כפיה. כסף זה מדהים, אבל הוא ממש לא מבטיח חיי רגש בריאים, חיי נפש מספקים, הצלחה בחיים, ובטח שלא אהבה או אושר. אנשים שחוזרים מהודו תמיד מספרים בעיניים בורקות עד כמה ההודים העניים שחיים ברחובות והם נטולי רכוש לגמרי הם "האנשים הכי שמחים" שפגשו אי פעם, וגם זה נכון במידה מסויימת - בדיוק כמו שכסף לא מבטיח שיהיה לך טוב, ככה גם חוסר בכסף לא מונע ממך להיות מאושר, ואפילו מביא אותך למצב הנוח של "אין מה להפסיד".

כל המצבים האנושיים מורכבים - להיות עני אומר שאי אפשר לזרוק כסף על כל מיני אתגרים וצריך למצוא דרכים אחרות להתמודד איתם, אבל מצד שני חוסך את התהייה האם אוהבים אותך או רק מנצלים, וגם את הפחד ממשבר הזהות שמגיע כשאנשים עשירים יורדים מנכסיהם. הרבה יותר קשה ליפול מאיגרא רמה, ויותר מפחיד לאבד מעמד מאשר לחיות בלעדיו. אז כן - להיות עשיר זה גם קשה, ולשינדלר מותר לבטא את המצוקות שלה ולהרגיש קושי - גם אם היא יכולה להרשות לעצמה דברים שאנחנו לא. לא - היא לא חייבת להסתובב מחויכת לקנות לאנשים דברים. כן, מותר לה לקטר, להתבכיין, ואני באופן אישי לא רק מאמינה לה, אלא גם חושבת שהסרט עצמו היה מעניין - לא מספיק מהעולם של העשירים אנחנו מכירים, וחבל. לכו תדעו, אולי הם יחלקו איתנו כמה טיפים כלכליים מועילים מדי פעם, אם נפסיק לסתום להם את הפה.