היום הגיע לסיומו המשפט בין אמבר הרד לג'וני דפ - ג'וני ניצח את אמבר, שהוקעה כשקרנית, והיא מחויבת לשלם לו מליוני דולרים. למרות שהמשפט לא סוקר בישראל באותה אובססיביות שבה סוקר בארה"ב, כל מי שיש לו יוטיוב יכול היה להציץ במשפט שכל העולם לא הפסיק לדבר עליו.
ג'וני דפ, שהגיש את התביעה - הגיע עם משרדי עורכי דין אימתני, שורה של עדים שהעידו לטובתו ודיברו על כמה הוא אדם מדהים, מומחים שונים שתמכו בראיות לטובתו, והמון אהדה מצד הציבור. אמבר שמצידה ניסתה להוכיח שג'וני התעלל בה ולא להיפך, הביאה מומחים שלא הצליחו לחבר שני משפטים יחד ועשו בעיקר בושות, עורכת דין שגמגמה ללא הפסק והמון שנאה שמילאה את הרשתות החברתיות - אמבר בעצמה אמרה על הדוכן שהיא "מוטרדת, מושפלת וחווה איומים בכל יום" מאז שהחל המשפט.
היה בעיקר סוחף לקבל את כל התשובות לשאלות הכי מטונפות של הציבור, לראות את כל העדים הנוצצים ואת הכביסה המלוכלכת של השניים מתאווררת לה לעיני כל. האם אחותה חיה בדירה שלו בחינם? האם הם עשו יחד סמים? מתי ג'וני נרדם עם גלידה ביד ואמבר צילמה? האם הוא הרס או לא הרס קראוון? למה הוא היה מקסים לכל איש צוות בצילומים בזמן שאמבר היתה מרושעת? מדוע היא צולמה מחויכת ועם עור פנים מושלם יום אחרי שהגישה תלונה על כך שהיכה אותה בפניה עם טבעת גדולה? עוד ועוד ועוד טענות שונות שפשוט סיפקו אינסוף בידור לציבור.
בתור מי שעקבה אחרי המשפט אני חייבת להגיד שמה שראו זו בעיקר אישה ממורמרת שרוצה לפגוע בבעלה לשעבר ובדרך לעשות (הרבה) כסף ולזכות בתהילה כאישה חזקה שיצאה ממעגל האלימות וניצחה את כולם.
לא הלך לה. אמבר הפסידה, והיא צריכה לשלם על מה שעשתה, ואמנם זה הרבה כסף, אבל לדעת הרבה אנשים זה לא מתקרב בכלל לסכום שיפצה על הנזק שנגרם לנשים שחוות התעללות ובאמת מפחדות לבקש את עזרתו של החוק. אולי אמבר היא לא מטורפת לחלוטין וג'וני הוא לא הגבר המושלם, אלא כרגיל, האמת נמצאת אי שם באמצע, והיא לא מוחלטת.
אם נאמין לג'וני שאמבר עשתה הכל כדי להרוס לו את החיים, אז האפקט של המשפט הזה הוא הרבה יותר גדול ממה שנוכל לתפוס כרגע. כשהיא הגיע לבית המשפט וניסתה להציג את עצמה כקורבן לאלימות והפסידה, היא יצרה תקדים מפחיד לסיוט שנשים מנסות להילחם בו מאז ומעולם. בעולם האמיתי, זה שבו אין לכולם כסף בלתי נגמר לעורכי דין, תהילה או עוצמה, יש נשים שבאמת חוות אלימות ובדרך כלל לא מצליחות להביא את עצמן להתמודד מול התוקף שלהן ולדרוש את הכוח שלהן בחזרה, בדיוק בגלל הפחד הזה.
מהרגע שאישה חווה פגיעה היא נכנסת אל תוך מקום שמאוד קשה לנווט בו - היא קודם כל צריכה להתמודד עם הפגיעה, כמובן, אבל אחריה מגיע הקושי האמיתי - מה לעשות? האם לצאת למלחמה מול האדם הפוגע, "להרוס" ולעצור את החיים שלה, ובמקרים רבים של הילדים שלה כדי לזכות בצדק, או פשוט לבלוע את הכל ולעבור הלאה.
שתי ההחלטות לא פשוטות, כל אחת מהן דורשת כוחות בלתי נתפסים. אבל כשאישה מחליטה לקום ולהילחם מול אדם חזק ממנה היא בעיקר מבינה שהמלחמה עומדת להיות מאוד קשה ועקובה מדם, ושהרפש שעומד לפגוע בה יהיה במקרים רבים קשה יותר מהפגיעה עצמה. בתי משפט, תחקירים, עדים, הוכחות, תשאולים.
מדובר בחוויה משפילה, מפחידה ומטלטלת שהדבר היחיד שמעודד בה הוא האמונה שבסוף הצדק ייצא והאדם הפוגע יקבל עונש, לזה מצטרפת האמונה שבדרך כלל, ברוב המקרים, נשים פשוט לא יעשו את כל הדרך הנוראית הזו אם הן לא באמת נפגעו.
הפחד הוא בדיוק התוצאה של המשפט הזה: גם כשהן אומרות אמת לאמיתה, ככה מצטיירות נשים פגועות בהרבה מקרים כשהן יוצאות למלחמה מול גבר עם מעמד וכסף שמביא עורכי דין מדהימים, מעביר אליו את כל החברים המשותפים שיעידו לטובתו, ומסלף כל פיסת הוכחה שאותה אישה מצליחה להביא על ידי קשרים וטובות.
כי מה לעשות שגברים אלימים לא נראים כמו מפלצות מחוצ'קנות ומטונפות שעלו מהביוב. ממש לא. רובם מגיעים לבית המשפט מגולחים, מחויכים ומלאי ביטחון עצמי, ולפעמים נראים כמו ג'וני דפ. הם מציירים אותן כמשוגעות, מגזימות, מטורפות והיסטריות בזמן שהם קורבן שרק בטעות נקלע למערכה, ויושבים באולמות ובחדרי החקירות וצוחקים על הדמעות או התלונות בגיחוך ושמחה לאיד בזמן שבצד השני יושבת אישה שלא מצליחה לגרום לכולם לראות את האדם האלים מאחורי המסכה השפויה והמחויכת.
הפגיעה של אמבר היא לא בפמיניזם (הוא לא מתערער בכזו קלות), או בהאשטאג "מאמינות לך", או אפילו רק בעצמה, אלא בכל אותן נשים שחושבות מאות פעמים לפני שהן מחליטות לפנות לעורך דין או לתחנת המשטרה, שעכשיו קיבלו הוכחה שהפחד שלהן, שהגבר החזק עלול לנצח רק מתוקף היותו חזק, הוא ממשי ביותר. וזו גם הסיבה שבמידה ואמבר באמת שיקרה, מגיע לה עונש הרבה יותר קשה מתשלום של 12 מיליון דולר, כי את הנזק שגרמה להן אי אפשר לכמת.