יש יותר סיכוי למצוא אהבה ב"אהבה חדשה" מאשר בחתונמי

אתמול בפרק הריקאפ האחרון של העונה השנייה של "אהבה חדשה" ישבתי מול המסך בעיניים פעורות, בניגוד קל לסגנון הצפייה שלי ב"חתונמי" העונה (תוך כדי משחק קנדי-קראש). אם צריך לסכם, מבחינה טלוויזיונית פורמט השידוכים של רשת 13 היה מוצלח מאד, אפילו יותר מהתוכנית אותה הוא מנסה לחקות, וכשבוחנים את התוצאות, נראה שהיא גם משרתת את המשתתפים טוב יותר, כי היא עוסקת בבעיות הדייטינג היומיומיות שלנו, ובניגוד לחתונמי, אינה מתקיימת בתוך פנטזיה שרחוקה שנות אור מהמציאות:

אל ואור, אחד הגברים הכי חמודים שהיו בתוכנית, נפרדו אחרי שלושה ימים, כי אל לא הצליחה לייצר רגש, והייתה צריכה להחליט בתום שלושה ימים. אחרי שעברה הלאה, מן הסתם כדי להבין איזה גברים הכינו לה בהפקת התוכנית, גילתה את מה שמגלה כמעט כל מי שמוותר על מערכת היחסים הטובה אבל הקצת פחות מרגשת שלו - שלא כל כך כיף שם בחוץ, כי המבחר, ובכן - מזעזע.

ה"בעיה" שלה לאורך התוכנית היתה שהיא לא מצליחה להרגיש מה שהיא מצפה להרגיש, אבל אני חושבת שבמסגרת ה-FOMO הכללי שהרבה מאיתנו לוקים בו, אל גם לא יכלה להרשות לעצמה להרגיש את זה לפני שבדקה את כל האופציות שעל השולחן, נטייה שיכול להיות שקיימת אצלה גם בחיי הדייטינג האמיתיים.

חוסר היכולת "להיסגר" על מישהו למרות שאין סיבה לפסול אותו, היא נחלתם של רווקים ורווקות רבים מספור בעולמות הטינדר, וכדי להתחבר לרגש אל היתה צריכה לעבור דרך מה שניסתה להימנע ממנו במשך שנים כדי להיפטר מההגנות שצברה - דרך התחושה שהיא ילדה חריגה, כדי לשחרר את החסימה שתקעה לה את הצינורות, לטוב ולרע.

סרגיי ומריאנה הם המקרה הקלאסי שמבטא את הפער בין הצד ה"גברי" שרוצה לפזר את הזרע ולחנוק את החיים, לצד ה"נשי" שרוצה להגיע לנחלה, להפסיק להתלבט בין האופציות הבלתי נגמרות ולבנות קן בטוח. אמנם הם הכירו לפני כן, אבל אני לא חושבת שזה השפיע על התוצאה, מעבר לעובדה שלא היתה שם זרות מוחלטת ברגעים הראשונים. מה שהיה או לא היה ביניהם בגיל 16, אין לו דבר וחצי דבר עם מערכת יחסים בוגרת, וזו לא הסיבה שהם הצליחו להישאר ביחד.

הפער של באר שבע ותל אביב דובר ביניהם לא מעט (גמרו אותנו, גמרו), ואכן זה היה האתגר שבסופו של דבר גרם להם להיפרד. לעניות דעתי המרחק הפיזי הוא רק הסימפטום של הבעיה - הבעיה האמיתית היא הפער התפישתי שבין מגורים שם לעומת מגורים פה. מי שגר בתל אביב נמצא בהכרח בסטייט אוף מיינד שונה ממי שגר בבאר שבע, במיוחד אם ילד קטן מעורב בסיפור. התהליך שעברו מריאנה וסרגיי היה תהליך של שחרור הפנטזיה התל אביבית - לא רק של סרגיי שהיה צריך לוותר על העיר במובנים רבים, אלא גם של מריאנה, שצריכה להשלים עם זה שלא משנה כמה היא אוהבת לבלות ולעשות צ'ייסרים, השלב ה"תל אביבי" בחייה, הסתיים.

אולי דנה תתעצבן לקרוא את זה, ועל כך אני מתנצלת מראש, אבל אני חושבת שעצם העובדה שהיא חזרה למיאמי בתום הצילומים, ואז חזרה לגור בארץ, אומרת את זה בקול רם וברור: הטענה ששמעה לאורך התוכנית מאנשים שונים, החל ממנסורי וכלה בפסיכולוגים, היתה נכונה. כמעט כולם ראו בה מישהי שחיה את החיצוניות ומקדשת את הנראות ואת הפוזה, במיוחד בהקשר לתחזוקה השוטפת של הדמות "דנה ממיאמי", אוהבת הטסלות והחיים הטובים, שיורת מהכל, לא מעוניינת שייתפרצו לה יותר מדי לתוך חיבוטי הנפש העמוקים שלה.

לעניות דעתי מה שהרגיז אותה כל כך היה העובדה שאנשים בכלל מעזים להתיימר לנתח אותה, והתגובות הקשות שלה לאמירה שחזרה על עצמה היו בעיקר אזעקה עולה ויורדת שמועלת אצלה ברגע שמישהו מנסה לחדור אל מעבר לחומות שלה, וגם בפרק אמש ניכרה היטב השמירה האובססיבית שלה על הגבולות הברורים בינה לבין השאר באמצעות אמירות כמו "אני לא חייבת לאף אחד שום דבר".

אמנם בתוך הבית לאט לאט התקלפה מהמניירות החיצוניות והתחברה פנימה, אבל עצם העובדה שלא הצליחה לשמור על קשר עם הבנות שהגדירה כחברות טובות מעידה על כך שכנראה שהתהליך נקטע לפני שהושלם, והיה לזה אפקט דומה להתעוררות באמצע מחזור שינה - קשה. ברגע שהבועה של הבית המבודד הפכה לנחלת העבר היא אימצה שוב הרגלים הישנים שהיו אמורים להחזיר אותה לאיזור הנוחות ולספק לה ביטחון.

לפחות לפי מה שנאמר אמש, דנה החליפה את הקרבה שהיתה בינה לבין הבנות בנוכחות אינסטגרמית "מאגניבה", וניצול מקסימלי של הפרסונה החיצונית שנוצרה עקב התוכנית, ואפילו חברה למיכאל, אקט שמראש היה ברור שיגרום לאי נוחות עם שני (כראה רצויה מבחינת דנה, שלא התאימה לה קרבת היתר הזאת). אז עם כל הסלידה מעידן והתנהגותו, דווקא באבחנה הזאת אני מסכימה איתו. אני מרגישה שלא הכרתי את דנה באמת, וכך גם הגברים שזכו לבלות איתה בתוכנית, ואישית, מאד הייתי רוצה לפגוש דנה חשופה יותר, פחות שולטת בעצמה, ואולי אפילו חולקת איתנו את מה שהיא שומרת עליו כל כך חזק, ורחוק מעיניים זרות.

שני היא הדמות שהכי התחברנו אליה העונה, ולו רק בגלל העובדה שלב שבור הוא המכנה המשותף הכי נמוך. התהליך שלה היה עמוק וחשוף יותר. למרות ה"קוצים" כביכול, פעמיים היא נתנה צ'אנס, ופעמיים הלב שלה נשבר לרסיסים. היא הדמות שראינו מתפרקת על המסך יותר מאשר כל אחת אחרת, והיא גם אחת מאותן נשים שאף אחד לא מבין מה "הבעיה" שלהן - אלה שנהגי המוניות שמגלים שהן רווקות מסתובבים אחורה בהלם ומנסים לברר איך זה יכול להיות ש"בחורה כמוך עדיין לבד". שני היא אחת כזאת, אישה יפה, מוצלחת, אינטליגנטית ומתוקה - אחת שלא אמורה להיות לבד בגיל 35, והעובדה שהיא באה מרקע דתי מסורתי מנכיחה את ה"כישלון" הזה אפילו יותר.

מצד שני, שני היא בחורה חילונית בהרבה מאד מובנים, בחורה שרוצה ליהנות מכל יתרון שהחיים מאפשרים לה, רוצה להשתולל, להתאהב, לפרוץ גבולות ולבטא את עצמה. הבעיה היא שהיא לא יודעת איך ליישב בין שני הקטבים האלו שלה, ואת זה ראינו בשתי מערכות היחסים שהיו לה בתוכנית. עם מיכאל יצאה שני החילונית יותר, שהיתה מודאגת מחוסר החיבור המוחלט שלו למסורת, ועם דוד יצאה שני היותר דתיה, שהיתה מודאגת מחיבור היתר שלו למסורת, שעלול היה להפריע לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה.

עכשיו, בלי להיכנס לביקורת על הגברים האלה (ויש, יש מלא) שמן הסתם מתמודדים עם בעיות משל עצמם, ההתנהלות של שני מזכירה לי את הנשים שמתאהבות בגברים לא פנויים, מהלך שמאפשר להן להרגיש את הכמיהה לאהבה ולא לוותר על חווית ההתאהבות, אבל בלי שיהיה סיכוי שמערכת יחסים אמיתית תתרחש לאורך זמן, וככה הן מרויחות משני העולמות. יש רגש, אבל אין באמת סיכון שהן יצטרכו לוותר על העצמאות המוחלטת, או להחליט החלטה כלשהי שיש עימה מחיר. יותר קל להיות במקום שבו משהו לא הצליח מסיבות שלא קשורות בה, מאשר באמת לעשות החלטות חיים ולעבור משבר זהות, מה שלא תהיה לה ברירה אלא לעבור, אם מתישהו היא באמת תרצה זוגיות, ולא רק בגלל שמצופה ממנה, אלא כי בא לה באמת - ועד אז - שתלמד ליהנות באופן מוחלט מיתרונות הרווקות.

אם להשוות לתהליכים טיפוליים, אז חתונמי היא פסיכואנליזה, ואהבה חדשה היא טיפול התנהגותי קצר טווח - אפשר גם לסכם להשתמש במשפט שכבר התרגלנו לשמוע מכל הפסיכולוגים המפורסמים: "אהבה חדשה היא אולי לא הפורמט שהמתמודדים צריכים, אלא זה שהם רוצים" - וזה נכון גם לגבי הצופים.

ברור שלשדך שני אנשים זרים ולהכריח אותם להיות יחד 50 יום, כאילו הגיעו לפרקם במאה שערים לפני חמישים שנה, יכניס את המשתתפים לתהליך יותר עמוק ויסודי, מהסיבה הפשוטה שבעולם שלנו היום, אולי חוץ מזוג או שניים, כולם היו נפרדים כבר בדייט הראשון.

מצד שני, אולי גם לא צריך להכריח אותם לפעול כנגד האינסטינקטים, כי בסופו של דבר, אם נחשב את אחוזי ההצלחה (נגיד זוגות שנשארו יחד יותר מחצי שנה אחרי תום התוכנית) נקבל תוצאות דומות משתי התוכניות, ולפי פרק הריקאפ ששודר אמש, התהליך שעברו הבנות, למרות שאפשרו להן לחזל"ש כל בחור אחרי שלושה ימים, הוא לא פחות עמוק, ואלי אפילו עמוק יותר.

דווקא כשבני הזוג מתחלפים, והאיזור שבו הכל מתרחש הוא בועה סטרילית, מתפיידת מעצמה האופציה לטעון שמה שלא עובד קשור לגברים או לבחירה - להיפך - לא נותרת לבנות ברירה אלא להבין שכל מה שקורה או לא, קשור בעיקר להתפתחות האישית שלהן עצמן, לראות בבירור את הדפוסים, ובסוף גם לשחרר אותם.