כידוע לכל, לפני כשבוע פורסמו הקלטות בהם נשמע בן-אל מקלל את בת זוגו לשעבר אורטל עמר ואומר דברים קשים בהקשר לבנו. יחד עם גלי הביקורת ששטפו את הרשתות החברתיות זכה הזמר לקבל ביום ראשון בערב הפגנת תמיכה.
במסגרת הפגנת התמיכה נאספו מתחת לביתו של הזמר מספר אבות עם מגפון וקראו קריאות הזדהות ותמיכה "כולנו שמענו את ההקלטות שלך ואנשים שלא מבינים למה אמרת ואני יכול להבין אותך - נמאס לי לעבור את ההתעללות", אמר אחד המשתתפים. "אבא צריך להתחנן לראות את הילדים שלו? כל מי שגר כאן צריך לצאת החוצה ולעזור לבן אדם הזה".
לשפוט אחרים זה כיף, לקחת צד בסכסוך צהוב, ומוטב מכוער ככל שניתן, זה אלטרואיזם, אבל בבחינת התיק של עמר נגד תבורי, נראה שפסק הדין חזר נגד בנם המשותף.
תבורי זכה להפגנת תמיכה, אורטל עמר זכתה לרגע בהזדהות כל האימהות הכעוסות והמתוסכלות באשר הן, אלה שהרוויחו את הזכות לכעוס, וגם אלה שלא.
רק הילד, הקטן והרך בשנים, זכה בתובנה שרובנו זוכים לה רק בשנות השלושים או הארבעים שלנו. ולא בכדי, כי גם לנו כמבוגרים קשה להשלים איתה - ההורים שלנו אנושיים. ולהיות אנושי אומר לטעות, אומר לכעוס, אומר לפגוע, אומר לפצוע. והורה לא אמור להיות מסוגל לכל אלה, בטח לא כלפי ילדו שלו.
למעשה, אני חושבת שהאירוע אילץ את כולנו להסתכל במראה ולשאול את עצמנו מה היא הורות, ומה היא באמת טובת הילד.
בפעם הראשונה שהתקשר אליי אב שהאם החליטה להתקשר למשטרה כי היא דואגת, כי האב לא היה איתם מיום לידתם לבד, הוא תהה מדוע אחרי שעובדת סוציאלית ושופט בחנו, אבחנו, והחליטו שהוא אב כשיר, בכל זאת דופקים לו שוטרים בדלת. התשובה הייתה ברורה למרות שהצורך בפעולה עצמה היה תמוה - השוטרים עושים עבודתם נאמנה ומגלים אחריות לאזרחיה. אם יש ספק, אין ספק - הם לא מכירים את הסיפור האישי, אז לנשום עמוק, להכיר תודה ולשחרר.
שלוש שעות אחרי כן, בטלפון השלישי, בביקור הרביעי של עוד זוג שוטרים חרוץ ונאמן לאזרחיו, תהיתי ביני ובין השוטר הנחמד, מדוע זה נדרש? ומדוע ילדה בת 3 צריכה לקבל כ"כ הרבה ביקורים ממשטרת ישראל ולראות עוד אקדח ועוד רובה מטיילים בבית אביה? נעניתי שאין ברירה, זו העבודה.
יומיים לאחר מכן, מתקשר האב ושולח הודעות בהיסטריה - האם הודיעה לו שבכוונתה להתאבד ולפגוע בילדה. היא הודיעה לו מראש כי חשוב מאד היה לה לוודא שהוא יחיה עם האשמה ושהפגיעה תהיה על מצפונו.
אחרי שלושה טלפונים למשטרה, נסיעת טירוף לתחנה הקרובה, וצעקות וזעקה לעזרה, יומנאי עייף הטריח את עצמו להרים טלפון רק כדי לגלות ש"היא צחקה, ניסתה להטריף את הבן ז***ה שהרס לה את החיים. שיסבול". וזהו - סוף פסוק. שום ניידת. שום בדיקה. שום ביקור. שום חקירה.
הסיפור הזה הוא אחד מיני כ"כ הרבה של מערכת שעיוורת לאבהות. שמעלה אימהות על נס, ולא עוצרת עצמה לשאול למה היכולת ההורית שלנו נמדדת באיברים המין שנולדנו איתם ותו לא. קל לראות את ההתעללות של המערכת המשפטית באבות לעומת הקלות שבה היא מאפשרת לאימהות לפצוע, גם את האבות וגם את ילדיה שלה.
אני קוראת לזה 'אלימות מגדרית בחסות המערכת', והיא מסוכנת כי היא לא רק מאפשרת היא תורמת, מלבה ומעמיקה את הנזק.
אני לא יודעת מה גרם לבן אל תבורי להתבטא כמו שהתבטא, אבל אני יודעת שאין אבא בעולם שהיה מבקש לבנו מציאות שבה הוא שומע את ההקלטות קבל עם עדה, פייסבוק, אינסטגרם, הורים בגן, ילדים בגן, ושכנים, - מוטחות בפניו ומהדהדות את הדברים באוזניו כ"עונש" על אכזריות אימו, או תסכול אביו, בין אם הייתה זו ובין אם היה זה.
מדאיג ועצוב שאם מסוגלת להתאכזר ולשבור את אביו, ועדיין - סבירות גבוהה שהיא לא תיבחן, לא תישפט וכולנו נלטף את כתפיה, ננחם אותה, נגיד לה כמה היא גיבורה ואמיצה ונרחם עליה על עונשה בעולם שהוא אב בנה.
שיקום האחד שמעולם לא אמר משהו שלא התכוון לו מתסכול וכאב.
שיקום האחד שמצדיק התאכזרות כזו לילד.
כל תגובה שנכתבת, כל מילה שנוזפת, כל מילה שמצדיקה, ראוי שתבחן מי באמת הקורבן, ואם דמו של ילד מותר בדמות שבריו של אביו - כי אם זו הורות טובה, אבוי לכולנו.
הכותבת הינה עו"ד שני ליבמן, מומחית לדיני משפחה, חד הורית, עוסקת בקידום מגדר ושוויון בפירוק משפחות