כל מי שעברה הריון יודעת כמה זה מפחיד. לא רק הרגע שבו את מגלה לראשונה שאת אחראית על יצור חי שגדל בתוך הגוף שלך ומתחילה להתפלל למי שזה לא יהיה שם למעלה שהכל יעבור בשלום וש-10,000 הבדיקות שאת עושה יצאו תקינות, אלא עוד לפני - בשלב שבו את ובן הזוג שלך "מתחילים לנסות". החודש הראשון הוא תמיד אופוריה, התרגשות ואושר, ואם זה לא קורה מיד, אז יש קצת באסה, אבל אז עולים משפטים כמו "שמעתי שזה יכול לקחת זמן" או "לא נורא, בוא ננסה שוב".
משם הדרך מתחילה להשתבש. כל חודש שעובר מתחיל להיות כבד יותר, ומסביב בדרך כלל מתחילים להתגבר הקולות המצקצקים - שאלות כמו "נו מה עם ילד?" מתחילות לחזור על עצמן ואין סוף אנשים מחליטים להסביר לך פתאום בשיא הרצינות כמה חשוב זה ללדת, כמה אור ילדים יוסיפו לך לחיים וכמה את טיפשה ומקולקלת שאת עדיין לא בהריון.
ואני בכלל לא מדברת על אותם זוגות שמצליחים לזכות בהריון אחרי אינספור קשיים והתערבויות רפואיות - אחת מאותן נשים שנקלעה לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו היא האם ההרה לשעבר של עוברית המריבה. מדובר באישה שעברה את כל הטלטלה הרגשית הבלתי נסבלת בדרך להריון, הגיעה להפריה חוץ גופית כמו כל כך הרבה נשים אחרות שלא תמיד מדברות על זה ומרגישות לבד, עברה את התהליך והתבשרה על הריון תקין - רק כדי להיזרק אל תוך מצב שבו למדינה שלמה יש להם דעה, ותחושה, וזכות על התינוק שלך.
היא כמובן תתמודד גם עם זה - כי זה מה שעושות נשים. אנחנו מתמודדות. עם הניסיונות, עם ההריונות, עם הביקורות והבדיקות וההפלות והכאבים וההערות. אבל זה הלך רחוק מדי - האם באמת היה צורך לסקר כל פסיק וכל תנועה במקרה הזה או שאפשר היה לנהל הליך פרטי יותר ורחוק מעיני התקשרות?
אני יודעת שלכתוב טור "צאו לי מהרחם" שמדבר על רחם של אישה אחרת עלול להיתפס כצביעות, ואני לא חושבת שיש לי זכות להחזיק בדעה בנושא, פרט לתנחומים אמיתיים וכנים לשתי המשפחות שנזרקו לסיפור הכל כך בעייתי הזה. פשוט כואב לראות את הביקורת הציבורית כלפי האם שנשאה את העוברית - זו שעשתה את כל המאמצים לדחות את פרסום התוצאות של הבדיקות הגנטיות ולמנוע מהזוג שטוען לבעלות, מבית המשפט, מהעיתונות ומכל אדם במדינה להיות השופט והתליין במצב הזה.
עם כל הכבוד לרצון של כולנו לצעוק את דעתנו - בין אם הדעה הזאת גורסת שצריך לעשות הכל כדי לחפש את ההורים הביולוגיים או שיש דברים חשובים יותר מקשר דם, מדובר כאן בסופו של דברים בשני אנשים שמצפים לילד, ובעיקר באישה שהייתה בשלבים מתקדמים של הריון, ועכשיו היא אמא.
הסיקור האובססיבי היה אמור להתמקד בבית החולים ובנהלים, במצב של המערכת הרפואית הפרטית והציבורית בישראל, וממש לא באנשים הפרטיים שנפגעו ממנה. המטרה צריכה להיות ייעול המצב הקיים, ולא ייצור תוכן לשיחות של אנשים בבראנץ'.
אבל זה לא עניין אותנו - ממש כמו שמחאת המתמחים גרמה לכולנו להנהן ולהגיד "זה ממש חשוב" אבל לא לעשות שום דבר בנושא אלא אם אנחנו קשורים באופן ישיר למתמחה, כך גם המחדל הרפואי הזה לא באמת עניין אותנו אלא אם הוא שלנו. ודווקא במדינה שמקדשת ילודה בצורה אכזרית כמעט, זו שבה כל אישה מרגישה שהיא נמצאת במרוץ "לתקתק" ילדים, והמקום בו אנשים מרגישים בנוח להניח לך יד על הבטן גם אחרי ארוחת צהריים גדולה.
זה רחוק מלהיגמר - עכשיו, אחרי הלידה, יתחיל דיון ציבורי האם שווה בכלל להמשיך לחפש את ההורים הביולוגיים של אותה עוברית, שבנתיים כבר נולדה, ואולי לייצר עוד משפט שלמה בלתי אפשרי שיסוקר יותר מזה של ג'וני דפ ואמבר הרד. והכי מזעזע זה שלאף אחד לא היה מספיק אכפת מזה שבנוסף לאדם הקטן שאנחנו דנים בעתידו, יש כאן עוד בן אדם שמעורב בסיפור, שבמקרה הוא גם אישה בהריון. ואמא.